דרעי רשאי לנסוע לנופש בשוייץ כאוות נפשו!

ממקום חופשתו במלון קמפינסקי בסנט־מוריץ, שווייץ, הפיץ יו"ר ש"ס אריה דרעי סרטון המאשים את הממשלה בהרעבת ילדים חרדים. אכן, ממדי העוני בחברה החרדים נוראים, אבל רוב האשמה מוטלת על כתפיו ועל כתפי חבריו, מנהיגי הקהילה, המונעים מצאן מרעיתם השכלה, ועל כן אפשרויות תעסוקה מכניסה. במקום סרטונים פופוליסטיים, ראוי שייאותו לפתור את אתגרי היסוד של הקהילה החרדית.

בסרטון נראים אם וילד חרדים, הנאלצים לוותר על מוצרים בקופה בגלל המיסוי על כלים חד־פעמיים ומשקאות ממותקים ובגלל שהממשלה ביטלה את "תלושי דרעי". כאילו תשלומי רווחה שהמדינה מעניקה לאזרחים מכספי מסים הם תווי שי שמחלק פוליטיקאי לבוחריו. "ממשלה שמרעיבה ילדים - אין לה זכות קיום" זועק הסרטון. אלא שהנתונים מלמדים שמי שמקבע את העוני החרדי היא המדיניות שדרעי וחבריו מובילים.

העוני בחברה החרדית נורא. בקהילה, המונה 1,226,000 נפש ומהווה 12.9% מהאוכלוסייה בישראל, 42% מהמשפחות הן עניות - פי שניים מאשר בכלל האוכלוסייה. המצב בקרב הילדים, שהם רוב בקהילה החרדית, נורא עוד יותר, ו־60% מהם נמצאים מתחת לקו העוני.

הסיבה המרכזית לשיעור העוני הזה היא שהחרדים עובדים פחות ומרוויחים הרבה פחות. לפי נתונים מתוך "שנתון החברה החרדית" של המכון הישראלי לדמוקרטיה, רוב גדול של הנשים החרדיות (78%) עובדות, אבל הן משתכרות בממוצע רק 66% מהשכר הממוצע של יהודיות לא-חרדיות. אצל הגברים המצב רע בהרבה. רק 52% מהם עובדים, ואלו מרוויחים בממוצע רק 56% מהשכר הממוצע של גברים יהודים לא-חרדים. הסיבות לפערים העצומים הן בחירתם של מחצית מהגברים החרדים לא לעבוד, ועבודה במשרות בעלות הכנסה נמוכה אצל גברים ונשים שכן עובדים.

למה חרדים עובדים פחות ומרוויחים מעט? בשוק שמתגמל על השכלה ומשלם יותר לבעלי תארים מבוקשים, מערכת החינוך החרדית מהווה חסם. החינוך החרדי מהווה היום רבע מהחינוך העברי, וגם כאן הנתונים מדברים בעד עצמם. בעוד בממלכתי ובממלכתי־דתי 81% זכאים לבגרות, בחינוך החרדי מדובר ב־4% בלבד. הפער הזה נשמר גם בהשכלה הגבוהה. רק 4.5% מהסטודנטים בישראל חרדים, רבע מהם לומדים לתואר בחינוך. מיעוט קטן מהם (11%) לומד באוניברסיטאות, ומיעוט קטן עוד יותר לומד מקצועות טכנולוגיים או מקצועות מבוקשים אחרים.

המציאות הקשה הזו אינה גזירת גורל, ולא מדיניות ממשלתית מכוונת להחלשת החרדים. היא תוצאה של בחירת רבים באי־עבודה, לצד התעקשות רבת שנים של ההנהגה החרדית למנוע מהנשים באופן חלקי, ומהגברים באופן כמעט מוחלט, השכלה לא תורנית בבית הספר, ומכאן גם נגישות להשכלה ולתעסוקה מכניסה.

העוני החרדי ראוי לטיפול ממשלתי יסודי ומעמיק. ביטול המיסוי על כלים חד־פעמיים ועל קולה לא יעשה זאת. רק התארגנות חרדית שתעבור מעל ראשי הפוליטיקאים והמנהיגות החרדית שמשמרת את העוני הזה, תוכל להנגיש השכלה ותעסוקה ראויות, שבליווי מדיניות ממשלתית מתאימה תאפשר לרבים מהם חיי רווחה.