הסכסוך הפנימי בחסידות גור משקף מחלוקת עקרונית עמוקה: האם הקהילה משרתת את היחיד או היחיד משרת את הקהילה? במובן זה, משמעות הסכסוך חורגת הרבה מעבר לגבולות החסידות ויש בה קריאת כיוון ליהדות החרדית כולה.
רבקי בוים
המהומות שהתקיימו בשבת פרשת בחוקותי בארבע ערים חרדיות בארץ שככו. מרבית בני הקהילה החרדית ששמעו על ההתרחשות, מפי חבריהם או באמצעים דיגיטליים, המשיכו בשגרת יומם כרגיל. גם אם הם הזדעזעו לשעה קלה, הם הניחו כי מדובר בסכסוך פנימי בתוככי חצר חסידית סגורה, ומצאו אותו לא רלוונטי לחייהם הם. בשורות הבאות אבקש לטעון כי אסור לתת למאורעות המדוברים לעבור לסדר היום. הם אינם סכסוך פנימי, אלא שיקוף של מאבק עמוק בין שתי תפיסות עולם – מאבק הרלוונטי ליהדות החרדית כולה, וגם לרחוקים מאד מהמוקדים החמים של המהומות.
***
ההתרחשויות האחרונות בתוך חצר גור אינן תוצאה של מאבק הנהגה בלבד. בין קהילות גור היריבות שוררת מחלוקת עמוקה: האם החסיד אמור לשרת את הקולקטיב הקהילתי וליישר קו באופן מוחלט עם הנורמות המקובלות בקהילה, או להיפך, הקהילה עומדת לשרות הפרט ומספקת לו את צרכיו הרוחניים והגשמיים.
מה שמאפיין יותר מכל את חסידות גור, הוא הרחקות וסייגים בנושאים שבבסיס הבית היהודי, שהונהגו בתקופתו של האדמו"ר בעל ה"בית ישראל". הנהגות אלו נוגעות במישרין לענייני צניעות, אולם דומני שהן מעצבות את האופי של הקהילה כולה: הן מחלישות את הבית לטובת חיזוק הקהילה. ואכן, בגור ניכרת הדגשת אחוות השבט על פני הקשר המשפחתי הקרוב.
בין קהילות גור היריבות שוררת מחלוקת עמוקה, האם החסיד אמור לשרת את הקולקטיב הקהילתי וליישר קו באופן מוחלט עם הנורמות המקובלות בה, או להיפך, הקהילה עומדת לשרות הפרט ומספקת לו את צרכיו הרוחניים והגשמיים
**>כך, עבור חסיד גור טיפוסי, בית הכנסת אינו רק מקום להתפלל בו במניין שלוש פעמים ביום או ללמוד בתחומו שיעור דף היומי. בתי הכנסת של החסידות מכונים בשפת הדיבור "שטיבל" – בית באידיש. השטיבלך הם הרחבה של חדרי מגורי המשפחה. השטיבל הוא חדר שבו שוהים בשעות הפנאי, שבו נמצאים כמעט כברירת מחדל, שבו ניתן ומקובל לא רק לעשות מעשים שבקדושה אלא גם לאכול סעודות, לנמנם לשנת צהרים קלה ועוד. יתרה על כך, התנהגויות 'ארציות' אלו אינן נתפסות זילות של בית הכנסת אלא דוקא אדיקות דתית וחסידית. תופעה זו מייחדת את חסידות גור.
נוהג נפוץ נוסף בחסידות גור זה דורי דורות הוא מוסד ה'נסיעות' – נסיעת החסידים לאדמו"ר. בעבר היה מדובר בהחלטה אישית וספונטנית. כאשר חסיד היה זקוק להתחזקות רוחנית, היה עולה לשבות אצל רבו. אולם בעשורים האחרונים מתקיימות ה'נסיעות' בגור בהחלטה מגבוה; לפעמים נקראים בני שכבת גיל מסוימת ולפעמים בני החסידות כולה. לא נדיר לראות חסידים או קבוצות חרדיות שונות מציינות חגים בלוח השנה היהודי בקרבת האדמו"ר, אך אין קהילה חסידית המקיימת נסיעות תכופות כל כך, ובאופן המוני כל כך: נשואים בעלי משפחות או בחורים. נשות חסידות גור מורגלות שכמעט כל שבת רביעית והרבה מן החגים מתנהלים ללא ראש המשפחה או דמויות גבריות אחרות בסביבה.
מציאות זו מרוקנת את המרחב המשפחתי מתוכן של קודש. הבית נותר ברירת מחדל לתקופות שגרה רגילה. היעדרויות תדירות של הצד הגברי הגוראי משיאי החיים מבודדות את החסיד ממשפחתו, ומייצרות מרחק בין הצד הגברי-חסידי, שנחשב בשל עצם הריחוק רוחני ונעלה יותר, לבין הנשים והילדים.
הנשים הגוראיות, בתורן, מחונכות להיות 'תומכות לחימה'. הן הממונות לשלוח את בעליהן לאדמו"ר לאסוף קדושה ברגעים החשובים של החיים. מסרים מעין אלו מועברים רבות בקו החסידות המיועד לנשים ובכנסים תקופתיים המתקיימים במסגרת ארגון היכלי עונ"ג – תנועת נשות חסידות גור.
מערכת החינוך הגוראית – הפקעת היחיד מהמשפחה לטובת הקהילה
מערכת החינוך הגוראית מונה עשרות מוסדות חינוכיים לבנים ולבנות בעשר ערים בישראל. בעשורים האחרונים מנוהלים כל המוסדות על ידי הנהלה עליונה, המציעה לתלמיד סדרי לימוד אחידים. המלמדים אפילו לא בוחנים את תלמידי כיתתם בעצמם. כמעט לא משנה באיזה מוסד תלמיד ילמד. החוויה, המסרים, ההספקים והציפיות – זהים.
כאשר מגיע זמנו של נער ללכת לישיבה, הוא והוריו יכולים לבחור מבין תמהיל הישיבות את שלושת המוסדות המועדפים עליהם, אך הבחירה היכן הוא ילמד בפועל נתונה בלעדית בידי הוועדה הממונה על כך.
משמעות הדבר היא הפקעה מוחלטת של האחריות על חינוך הדור הבא מידי המשפחות הגרעיניות לטובת מוסדות החינוך בהנהגת החסידות. התפיסה הבסיסית של מוסדות החינוך הגוראים אינה לעמוד לרשות ההורים בחובה המוטלת עליהם להביא את ילדיהם אל הבגרות באופן מיטבי, אלא דוקא להפקיע מהם חובה זו. השליטה של המוסדות על הילדים היא התשתית למופעים האלימים שראינו בשבועות האחרונים, שכן בין הוראות הוועדה המרכזת את המאבק לבין אלפי בני הנוער לא עומד מאומה. להורים שלבם אינו נתון למאבק ולמחאה אין יכולת השפעה על ילדיהם. צעירי גור חונכו לבחור בקהילה על פני המשפחה.
השליטה של המוסדות על הילדים היא התשתית למופעים האלימים שראינו בשבועות האחרונים, שכן בין הוראות הוועדה המרכזת את המאבק לבין אלפי בני הנוער לא עומד מאומה. להורים שלבם אינו נתון למאבק ולמחאה אין יכולת השפעה על ילדיהם. צעירי גור חונכו לבחור בקהילה על פני המשפחה
**>יתרה מזאת, התפקיד של מוסדות החינוך אינו מוגבל לחינוך הילדים ובני הנוער הלומדים בהם בפועל. הם רואים עצמם אחראים גם לעיצוב התנהגות ההורים: ההורים נדרשים לעמוד בתקנונים נוקשים. חלק מהם נוגעים לחיי הפנאי ומרחבי התעסוקה שלהם, למשל האיסור להתארח בבתי מלון או להיפגש בפורמט משפחתי עם משפחה שאין עמה קשר דם, וכן האיסור להתפרנס במקום עבודה שאינו מאושר על ידי הוועדה הממונה לנושא.
אולם השליטה הגדולה ביותר בחיי הפרט היא מוסד ה'רידנערים' הייחודי לחסידות גור. ההרחקות הנהוגות בחסידות גובשו אמנם בתקופת האדמו"ר הבית ישראל, אך כידוע נועדו מתחילה לחסידים שבחרו להתעלות ולהתקדש מעבר לנדרש. חסידים אלו נחשבו בני עליה. עם הגדילה המספרית של הקהילה, היו ההנהגות לדרישה בסיסית מכל הנמנה על החסידות (אין עדויות לשוני בין קהילות גור בנושא). השאיפה להנחיל נורמות ותקנות בקרב קהל גדול כל כך מחייבת יד קשוחה יותר ואחידה יותר. לפיכך התגבשו מנגנוני פיקוח על הפרט, המלווים אותו הרבה אחרי סיום חוק לימודיו. כך התפתח מוסד ה'רידנערים' – מדריכים המלמדים את ההנהגות ומוודאים את שמירתן במודל 'שרי אלפים, שרי מאות, שרי עשרות'. מוסד הרידנערים הוא כנראה התשתית הרוחבית המשמעותית ביותר בקהילה. במסגרתו זוכה כל בית לפיקוח הדוק. מוסד המדריכים שהוזכר לעיל הוא המשך ישיר ורציף למערכת החינוך האינטנסיבית שמאפיינת את החסידות.
נורמות קהילתיות אלו מדגימות את תהליך הניכוס של אוטונומיית הפרט בחסידות גור לטובת הקהילה. במישור התיאורטי, כדאי אולי להצביע על כך שסייגים שהחלו כמעשה של "קדש עצמך במותר לך" בנושאים הפרטיים ביותר בקרב בני עליה מהחסידות הורחבו לכלל מחייב רחב היקף והתפשטו לפרקטיקות יומיומיות. המבנה הקהילתי שנוצר מזכיר את התיאוריה של קתרין מקינון (בהקשר של מעמד האשה), שהשליטה על צרכים ודחפים אישיים של בני אדם מאפשרת השפעה מוחלטת רחבה ביותר. מקרה גור מראה כי אכן, התערבות קהילתית במרחב הפרטי מאפשרת את השליטה בכל שטחי החיים.
החינוך לביטול הפרט מתוך התמסרות מוחלטת לקהילה מתבטא גם באופי הלימוד. השינוי המשמעותי ביותר שהנהיג האדמו"ר הנוכחי הוא בשיטת הלימוד. גור היתה במשך 160 שנות קיומה חסידות למדנית חריפה. מסורת זו הוחלפה במהלך השנים האחרונות בלמידה מהירה המבוססת על בקיאות. בהתחלה היו לימודי בקיאות מגמה עיקרית, ולאחר מכן מגמה יחידה, תוך ביטול מוחלט של סדרי עיון. בהמשך הופסק לימוד התוספות ונלמדו גמרא-רש"י בלבד. צעדים אלו סגרו בפועל את ישיבת "שפת אמת" ההיסטורית, שהגר"ש עמד בראשה מאז שמונה על ידי אביו בעל ה"פני מנחם". סגירת הישיבה לא היתה רק צעד פוליטי להרחקת הגר"ש מעמדת השפעה, אלא חלק משיטה אידאולוגית עמוקה, שהתנגדה ללימוד בעיון. כך עברו ישיבות גור בשנים האחרונות לשיטת 'המזומנים' – שינון של תקצירי דפי גמרא בעל פה, הרבה לאחר שהגר"ש הורחק מהישיבה. בגור של ימינו מושם דגש בשינון וחזרתיות תוך ויתור על חשיבה עצמאית, ביקורתית ויצירתית. חסידות גור הוציאה את החשיבה העצמאית והביקורתית מתוך לימוד התורה לטובת צרוף אל הקולקטיב באמצעות שינון אחיד וכמותי של חומר הלימוד.
אם כך, הן ברמת הקשר המשפחתי והן ברמת ההתפתחות המחשבתית, החסיד הגוראי מחונך לוותר על העצמאות לטובת הישרדותה המיטבית של הקהילה. בגור נדרשים אפוא לציות ואחידות יותר מכל דבר אחר ואין מקום או הערכה לקשרים האישיים של האדם – קשרים זוגיים ומשפחתיים, וגם לא ליכולותיו האינטלקטואליות, כישוריו ונטיות לבו.
הילדים: הנשק של הקהילה נגד ההורים
כח הקהילה ממומש לא רק להפעלת אלימות נגד איומים על הקולקטיב, דוגמת הקהילה הפורשת. בראש ובראשונה, מדובר בכלי הרתעה תוך משפחתי מפני עמדות לא רצויות, כגון שמיעת שיעורי תורה או תפילות במקום שחסידות גור שוללת את קיומו. אם מישהו מתוך החסידות מעוניין לעזוב אותה, הרי שאם יש לו בנים או בנות במוסדות החינוך של הקהילה עליו לבחור בין ילדיו לאמונותיו. הוא יודע שילדיו, שחונכו במוסדות גור, הופקעו ממנו לטובת הקהילה, והם יבחרו בדיוק כפי שחונכו – בנאמנות לקהילה על פני אביהם ואמם. מעל לשלושים בני נוער השייכים היום לארגון "יאספני" (על שם הפסוק "אבי ואמי עזבוני וה' יאספני") – ארגון שחסידות גור הקימה לילדים שנלקחו מהוריהם – מוכיחים כי לא מדובר בטיעון בעלמא אלא במציאות יומיומית כואבת. תג המחיר לניעות בין קהילות גור כיום הוא נתק מוחלט מילדים, אפילו קטינים, ופירוק בפועל של התא המשפחתי הגרעיני.
במעבר מהחסידות הגדולה והחזקה אל קהילת הגר"ש הקטנה נדרשים הורים להקריב את בניהם לעולה, אבל בשונה מעקדת יצחק, הקרבה זו אינה היענות פנימית לציווי אלוקי נשגב אלא הכרח כפוי להקרבה לאל נכזב שהם בוחרים לעזוב
**>מעשה זה של פירוק משפחות הוא הנשק החזק ביותר של חסידות גור במלחמתה נגד עריקה של חסידיה אל החצר המתחרה. במעבר מהחסידות הגדולה והחזקה אל קהילת הגר"ש הקטנה נדרשים הורים להקריב את בניהם לעולה, אבל בשונה מעקדת יצחק, הקרבה זו אינה היענות פנימית לציווי אלוקי נשגב אלא הכרח כפוי להקרבה לאל נכזב שהם בוחרים לעזוב. בסיפור העקדה התערב מלאך ה' והציל את הילד. בעקדה העכשווית מוקרבים בנים תוך דמעות כאב ודם מדי יום ואין פוצה פה. מתי מעט מההורים מסוגלים לשלם מחיר משפחתי נורא, רוב המשפחות נאלצות להשאר בחסידות כדי להבטיח את שלמות התא המשפחתי, אף שהיו מעדיפים לנהוג אחרת. אלו מכונים "אנוסים" – חסידים המאמינים בלבם בגר"ש אלתר אך הולכים בפועל עם האדמו"ר מגור.
לצערנו הרב, במרבית המקרים הקהילה אינה צריכה להפעיל את הנשק החזק שלה. החינוך הגוראי עובד היטב והחסידים מתנדבים מעצמם למאבק בפורשים. מחויבותו של חסיד גור לקהילתו והציות המוחלט הנדרש ממנו תמידית הבטיחו שגם המאבק הנוכחי יזכה למעורבות נמרצת של אנשים, נשים וטף, אם על ידי השתתפות בהפגנות לאחר הכרזות, ואם בהפרשת תרומות חודשיות קבועות לארגון "יאספני" (גם במחיר ביטול הוראת קבע לאיחוד מוסדות גור, כפי שצוו). מעורבות רחבת היקף זו מחזקת בתורה את הביטול של החסיד אל הקהילה ומקבעת בלב החסידים את נחיצותו ואת צדקתו של המאבק.
האופי הייחודי של החינוך הגוראי והמבנה הקהילתי של החסידות תמכו ואפשרו אפוא את מופעי האלימות הבלתי שגרתיים שהתרחשו לאחרונה.
על מה המאבק?
לאור האמור, דומני שניתן להבין כי המאבק בתוך חסידות גור היום אינו רק מאבק משפחתי בין טוענים שונים לכתר הנהגת החסידות. הוא משקף מחלוקת עמוקה יותר. (לו היה זה מאבק אישי, היתה כותבת השורות נמנעת מלעסוק בכך בשל כבודו של מרן האדמו"ר מגור שליט"א.) האיום העמוק הנשקף מכיוונו של הגר"ש אלתר אינו עריקת חסידים, אלא פרוק של חסידות גור במתכונתה הנוכחית.
לאור האמור, גם לו היתה הקהילה החדשה זהה בכל הנהגותיה לקהילת המקור, פרישתה לבדה היא רעידת אדמה של ממש. עצם אפשרות הבחירה מאיימת על האתוס הגוראי העמוק של נאמנות מוחלטת לקהילה וביטול הפרט מפני הכלל
**>האיום הראשון של הקהילה הפורשת הוא בעצם הצבתה בפני חסידי גור את אפשרות הבחירה. כאמור לעיל, המערכת הגוראית מתאפיינת בביטול היחיד כלפי הקהילה. החוויה של הפרט היא צמצום כמעט מוחלט של הצורך בבחירה. אל מול מציאות זו, האפשרות שיצר הגר"ש אלתר רדיקלית מעצם היותה: אופציה נוספת להשתייכות קהילתית ולהנחיה בעבודת השם תוך שמירה על המשך המסורת הגוראית. לאור האמור על חסידות גור, גם לו היתה הקהילה החדשה זהה בכל הנהגותיה לקהילת המקור, פרישתה לבדה היא רעידת אדמה של ממש. עצם אפשרות הבחירה מאיימת על האתוס הגוראי העמוק של נאמנות מוחלטת לקהילה וביטול הפרט מפני הכלל. קל וחומר כשהגר"ש אלתר לא רק מציע לחסיד קהילה נוספת כאפשרות של ממש, אלא שהיסודות שקהילתו מושתתת עליהם שונים מהותית משל קהילת המקור.
קהילת הגר"ש בת פחות משלוש שנים וקשה עדיין לעמוד על טיבה. עם זאת, מאפיין בולט אחד בקהילה הוא נדירותן של הוראות גורפות. הגר"ש אלתר מנהיג בהמלצות פרטניות. בתקופה הקצרה מאז הפילוג נפוצו כמויות גדולות של תורות ('שמיסען') מפיו, והדבר מאפשר לזהות את התשתית הרעיונית של הקהילה הגוראית החדשה. התורות שלו נוגעות לרוב בעבודה עצמית פנימית של אדם אל מול קונו, של ביטויה של עבודה זו בדברים של בין אדם לחברו, והמילה המפורשת שבה הוא משתמש ללא מורא היא "אהבה".
ההבדל האידאולוגי הבולט ביותר בין חצר גור הוותיקה לבין הקהילה החדשה הוא מעמדו של הפרט בחסידות. בין שתי קהילות גור נפערת תהום עמוקה. הגדולה והוותיקה דבקה ביראה, בכללים במרבית היבטי החיים ברוחניות ובגשמיות, בהנהגות נוקשות ובמחויבות חסרת פשרות. השניה בהנהגת הגר"ש אלתר מבוססת על אהבה ותשוקה לבורא ותיעול תשוקה זו לעבודה פנימית.
הנוח לעומת הטוב
מדוע אנשים דבקים בחסידות גור? כל מי שהיה אי פעם חלק אורגני מגופה של הקהילה יודע כי היתרון המשמעותי ביותר הוא הנוחות. חסידות גור החזקה והמקושרת מעניקה רשת ביטחון צפופה לכל חסיד הנמנה עליה. גור המפוארת מציגה שיעורי נשירה מזעריים, ארגוני רווחה פנימיים נדיבים (ארגוני היתומים למשל מרפדים את הכאב ומצמצים את הקושי בצורה מעוררת השתאות), קופות הלוואות לחתונות הדורשות עמידה בתקנות מחירי מקסימום לרווחת הציבור, התארגנות לדיור זול, מוסדות הלנת והזנת המונים בירושלים בשעת צורך ועוד. הגר"ש אלתר בעצמו העלה (בסימפוזיון בישיבת חצור) את האפשרות להתייחס לחסידות כחברות ב'קופת חולים הכי טובה שיש'. חסידות גור היא בלי ספק 'קופת חולים' נוחה להפליא.
אולם שימת הדגש ביתרונות החומריים בלבד מחמיצה את הממד הנפשי של הנוחות בהשתייכות לקהילה חזקה. הנוחות בשייכות אינה רק התמיכה החומרית בשעות שגרה, שמחה או צרה, אלא גם, וביתר שאת, העובדה שאחרים נושאים באחריות עבורנו. האדם הקטן אינו צריך לשאת בעול 'השאלות הגדולות'. אנשים, כנראה חכמים יותר ובקיאים יותר, מחליטים על הנורמות הציבוריות ובמידה מסוימת גם על המשפחתיות. בקהילת גור נוגעות ההחלטות מלמעלה בהחלט לחיי המשפחה, אבל לא פחות לסוגיות אוטונומיות של הפרט. מודל זה בלי ספק נעים. הוא מייתר מהפרט את התהליך המייסר של חיפוש אישי ואת תחושות האשמה העלולות להתלוות לבחירה.
למרות הנוחות הרבה של המודל, עלינו, יהודים מאמינים, לחתור לעשות את הטוב בעיני ה' ולא את הנוח עבורנו. התורה מצווה עלינו לשמוע בקול ה' ולשמור את מצוותיו, ולא להתמסר למישהו אחר שיבחר עבורנו
**>אולם למרות הנוחות הרבה של המודל, עלינו, יהודים מאמינים, לחתור לעשות את הטוב בעיני ה' ולא את הנוח עבורנו. התורה מצווה עלינו לשמוע בקול ה' ולשמור את מצוותיו, ולא להתמסר למישהו אחר שיבחר עבורנו.
המסורת היהודית עוברת אמנם במסגרת הקהילה. אולם הקהילה אינה מחליפה את עבודת ה' של היחיד. בסופו של דבר, כל אדם מישראל מחויב באופן אישי ועצמאי לעשות את הישר והטוב בעיני ה', והוא אינו יכול להיפטר בכך שהוא מילא פקודות מגבוה. ההתמסרות לקהילה לא תנקה את האדם מהתביעה של בית דין של מעלה, שבה יוצבו בפני האדם השאלות הקשות: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר? (שבת לא, א).
הבעיה בהתמסרות הטוטאלית של הפרט לקהילה ולמלחמת קיומה היא אם כן התרחקותו מקיום מצות התורה לשמוע בקול ה' לבדו. ההתמסרות הטוטאלית לקהילה אינה מותירה די מרווח ליראת ה' של היחיד. הנוחות היתרה מונעת מהאדם להתעמת עם השאלות שאדם ירא שמים אמור לשאול את עצמו. ומסוכן מכך, אורח חיים זה פותח פתח לשימוש מוטה באותה התמסרות של הפרט לקהילה ולהתערבות זרה שלא משרתת ואולי אף מרחיקה את היהודי ממטרת העל שלו – עבודת הבורא. נקודה זו מעבירה את שאלת ההשתייכות לחסידות גור למישור מוסרי בסיסי.
התורה מצווה אותנו וגם את חסידי גור על עבודת השם: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. היראה ואהבה ראוי להם להיות מול השם יתברך ולא מול מבנה קהילתי זה או אחר.
גור ומגור: כשהנוחות מתחילה להלחיץ
הביקורת העיקרית על גור היא כאמור מן ההיבט התורני. אולם כפי שניתן לראות בימינו, ביטול הפרט מביא בסופו של דבר לפגיעה ברווחה האישית של האנשים. כך שלבסוף הם מפסידים שני עולמות: גם את הנוחות בעולם הזה וגם את עשיית רצון ה'.
חסידות גור היא החסידות הגדולה בישראל. שני מהלכים היסטוריים תרמו להתפתחותה: 1. הגירה מוקדמת של בני החסידות הפולנית לארץ ישראל והקמת מוסדות קהילתיים לפני מלחמת העולם השניה בעידודו של האדמו"ר ה"אמרי אמת". 2. הצטרפות שרידי שואה ובני משפחותיהם, בעיקר בתקופת האדמו"ר ה"בית ישראל", אל חסידות גור. חסידות גור הגיעה אל הפרק הארץ ישראלי של החרדיות בת זמננו בעמדת כוח מוקדמת (מכאן גם הונו של האדמו"ר הנוכחי, הודות לקרקעות שנרכשו לפני מלחמה), אך השכילה להעצים יתרון זה באמצעות מנהיגות יציבה והחלטית. שרידי הקהילה החסידית האירופאית חיפשו לאחר חורבן יהדות אירופה מרחב יציב ובטוח. עבור רבים מהם, גור היתה המרחב הזה. עובדות היסטוריות אלו יכולות להסביר מנין נובעת הדאגה של גור לכוח. בדרך צחות, ניתן לומר כי חסידות גור שלאחר המלחמה הציעה לחסידים את הביטחון שמדינת ישראל הציעה ליהודים הודות למבנה הכח שהקימה. אלו היו שנים שכולנו היינו זקוקים לנחמה של "כוחי ועוצם ידי".
כוח, בלי ספק, הוא רכיב הכרחי להישרדות. כאשר מנתבים אותו כראוי ביכולותו להטיב ולשמח. כוח פנימי מבטיח עמידה בפני זעזועים חיצוניים והקטנת תלות. דא עקא, לכוח יש נטיה להשחית כל עוד הוא אינו מרוסן באמצעות חוקי צדק איתנים לא פחות. שימוש מיטבי בכוח קהילתי מחייב היצמדות לכללי משחק צודקים ולהקפדה יתרה שלא לקחת מאיש מה ששייך לו בדין. כוח קהילתי דורש איזונים ובלמים במשקל מקביל. כוח מרוכז המופעל ללא ביקורת וללא הגבלה עלול להזיק לקהילות חלשות יותר וגם לפרטים מתוך הקהילה עצמה.
רשת הביטחון הקהילתית יכולה דווקא לאפשר לפרט מרחב פעולה גדול יותר. היא מעניקה אפשרות להסתכן, ליזום ולהעז. אולם הכוח עלול להיות הרסני. כוח המופעל מתוך הקהילה נגד החברים בה מצמצם את מרחב הבחירה של הפרט ומחליש אותו, ובכך מחליש את הקהילה כולה
**>היתרון הבולט של כוח העומד לרשות הקהילה הוא רשת הביטחון לפרט, וממילא חיזוקו. רשת הביטחון הקהילתית יכולה דוקא לאפשר לפרט מרחב פעולה גדול יותר. היא מעניקה אפשרות להסתכן, ליזום ולהעז. אולם הכוח עלול להיות הרסני. כוח המופעל מתוך הקהילה נגד החברים בה מצמצם את מרחב הבחירה של הפרט ומחליש אותו, ובכך מחליש את הקהילה כולה.
במשך השנים היטיבה חסידות גור לתרגם את כוחה לייצוג פוליטי רחב, הקמה של מוסדות קהילתיים, צרכניות מזון והלבשה, ארגוני סיוע, רשתות חינוך ועוד. עם זאת, כפי שמלמדים אותנו חכמי החינוך, ילד כוחני הוא ילד שאינו בוטח בעולם. הסתמכות על כוח משמרת תודעה של פחד מהעולם ותחושה שאין אחר לסמוך עליו מלבד על עצמנו. זו היא תחילתה של גאוות היחידה הגוראית, של תחושת המסוגלות, של אחוות הרעים, ההזדהות הקהילתית הגבוהה, הנאמנות העמוקה לקבוצה, ועמן ההערצה לחוזק ולכוח. לצערנו הרב, נראה כי בשנים האחרונות חדל הכוח של חסידות גור להעצים את הפרט והוא מופנה לדיכויו.
הביטוי הראשון לכך הוא הפניית הכוח פנימה אם הפרט אינו מבטל את עצמו אל הקהילה. זה הוא השלב שהנוחות הופכת לחרב פיפיות. בשל כרסום תמידי במרחב האוטונומי האישי, קשה מאד לפרט לצאת חוצץ נגד הפגיעה בו או אפילו לזהות את חוסר התקינות שבה. פגיעה בפרט למען שמירה על עוצמת הקהילה נראית לגיטימית, עד שבקרב רבים מחסידי גור, הפעלת כוח נגד מי שאינו מוכן להתמסר לקהילה היא טבעית ומובנת מאליה. כך רובם ככולם לוקחים חלק במימון ארגון "יאספני", שמטרתו לאפשר לבני נוער לדבוק בקהילת המקור במחיר נטישת משפחתם. כך חסידים נוקטים מעשים אלימים של הרס בתי כנסת, וביזוי ופגיעה פיזית בפורשים שבחרו לא להמשיך ולהתמסר לקולקטיב. זאת מתוך אמונה מוחלטת בצדקת המעשים ובכשרותם.
כותבת השורות חזתה במהלך שבת פרשת בחוקותי במספר דו ספרתי של לינצ'ים בעוברים ושבים, שחטאם היחיד הוא קרבה לגר"ש אלתר או לאי מי מקהילתו. חלק מהמותקפים ניסו לברוח, ניסיון עקר בשל העליונות המספרית המובהקת של התוקפים. חלק ניסו להתגונן או להדוף את התוקפים, את הדבר רק הגביר את התקיפות. בצהרי יום השבת זכיתי למחזה שלא מן העולם הזה. אברך בן הקהילה חזר מתפילת השבת, וצעירים משולהבים התחילו להתנכל לו. הוא נקט דרך לא שגרתית בעליל: זקף את גבו, המשיך ללכת באותו הקצב בדיוק ונטע את מבטו בשמים. הוא זכה לנאצות, ליריקות, הופשט מבגדיו העליונים, מן הטלית והקפוטה, נותר ללא ספודיק וכיפה, אבל המשיך ללכת בזקיפות קומה, והותיר את הצעירים המקיפים אותו מבולבלים ונבוכים.
כמובן אין להסיק ממקרה של פרט אלמוני על הקהילה שאליה בחר להשתייך, אלא שמקרה זה הוא ביטוי מוקצן לקו הבלתי אלים ולעמוד השדרה הערכי הפנימי שקהילת הגר"ש קוראת אליו בפסקי הלכה חתומים על ידי רבני הקהילה, בהודעות מוקלטות של מנכ"ל המוסדות, ובעיקר במסרים העוברים כחוט השני בדבריו של הגר"ש אלתר עצמו. מאז ההסלמה האחרונה הוא קורא להעמיק את המבט פנימה בתשובה למתרחש מסביב. התנהלות זו משקפת בחדות את טיבו של הסכסוך: צד אחד המוכן לסכן את עצמו בהסתבכות פלילית, להלחם עבור ערך האינטרס הקהילתי המקודש, וצד השני ההודף את ההתקפות בכוח עמידה איתן שמעניקים לו ערכיו למול לחצי הסביבה.
***
המאורעות שבהם עסק מאמר זה שייכים לכאורה לסכסוך פנימי בחסידות גור, אך המתח הרעיוני שבבסיסם נוגע ליהדות החרדית כולה. החברה החרדית לגווניה שונה אמנם מחסידות גור אך לא באופן מהותי. בשנים האחרונות אנו רואים התחזקות של מגמות דומות למתוארות לעיל ביהדות החרדית כולה: הקהילות הולכות וגדלות ואתן גם ריכוז הכוח בידי מנהיגי הקהילות. כיוצא בו, גם החומרות בענייני צניעות הולכות וגוברות. ברוח זו נפוצים בקהילה החרדית כולה תקנונים ומתחזקות מערכות פיקוח קהילתיות בתחומי השידוכים ובקבלה למוסדות, והפרט הולך ומבטל את עצמו ואת כושר הבחירה שלו עבור תחושת השייכות לקהילה והנוחות הנלווית לכך. במובנים אלו, חסידות גור היא מעין סיירת של מגמת ביטול הפרט. היא לקחה אל הקצה את המגמות ההולכות ומתחזקות ביהדות החרדית כולה.
יתכן אפוא שרעידת האדמה שבה אנו חוזים בגור היא ביטוי לכך שהיהדות החרדית ניצבת לפני תפנית. שהחיפוש אחר יראת שמים וכנות פנימית יחליף את תפיסת החרדיות כמערכת חברתית הנשענת על מחויבות קהילתית. במובן זה, המאורעות שהיינו עדים להם בשבועות האחרונים הם קריאת השכמה לבדק הבית עבור היהדות החרדית כולה, ואולי גם קריאת כיוון.
https://iyun.org.il/sedersheni/what-is-gur-conflict-about/
תוקן על ידי ולשרה_בן ב- 10/06/2022 00:22:45
