פוסטים נבחרים של מיסי פאני. אישה אחת מהפייסבוק. לא נגעתי

**סיפור אוטובוס משלשום** === טוב, התמכרתי למקור השראה לסיפורוני מיסי, מקור של פסיפס אנושי הנמצא באוטובוסים פנימיים בגוש דן, וגם מקור תובנות כלליות שלי על החיים ועל האוכלוסיות הכה מגוונות מתחת לאפי; ובאוטובוס פנימי, אפשר לשבת מאחורה ולתצפת על כולם. זו בעצם נסיעה מרמת גן לת"א; ר"ג זה המיקום החדש של העבודה שלי, אחרי שנתיים במידטאון, אחד האזורים היפים ביותר בת"א, ועכשיו אנחנו בגלות בר"ג. החלטתי שאני אסע יותר באוטובוסים כדי לקבל השראה, ואתמול קיבלתי השראה נהדרת. *** התיישבתי מול אימא חרדית הרד קור (האוטובוס כנראה מגיע מבני ברק השכנה), צעירה, אבל חרדית הכי שמרנית שראיתי אי פעם. עם פיאת קארה קצר, עם סוג של לא יודעת איך להסביר את הפריט המשונה הזה על הפיאה, מעין חצי כיסוי מבד, כמובן חיוורת כמו מת בלי טיפת איפור או לק, סריג\סוודר שחור עם שרוול ארוך, חצאית שחורה ארוכה, גרביונים עבים שחורים ונעל שטוחה שחורה. האם יש תת-מגזר שהנשים לא יכולות ללבוש צבעים? כי ראיתי באוטובוסים חרדיות שכן לבשו צבעים, אמנם צבעי פסטל עדינים, ולא בוהקים או חזקים; אבל זאת היתה כנראה מפלג מאוד שמרני, וסביבה היו 4 ילדות קטנות, החל מגיל שנתיים עד שבע בערך. *** הילדות הכי יפות שראיתי בכל חיי, ותאמינו לי, ראיתי ילדות יפות בחיי, בעיקר בארה"ב, בנות של חברותיי. ילדות שנראות כמו מלאכיות טהורות עם עיני תכלת ענקיות ופה משורטט בצורת תות, שיער דבש גלי, מאוד מאוד מטופחות, בניגוד לאימא שהיתה מעט דהויה. כל הילדות לבשו את אותה השמלה, לפי המידות שלהן, שמלה בצבע אפרסק, גרביונים עבים בצבע קרם ונעלי בובה וורודות. בגדים זהים לחלוטין. הן היו צבעוניות, בניגוד לאימא. *** לכל אחת מהן היתה תסרוקת מושקעת אחרת (חוץ מלתינוקת בת ה 2 שהיו לה בקבוקים קצרים): החל מצמות סיניות מושקעות, עד לסיכות ראש חינניות. *** ומה שהפעים אותי זה הסבלנות, הרוך, השקט הנפשי, ההכלה, ההקשבה של האימא לבנותיה שכל הזמן שאלו אותה שאלות, וזזו בחוסר נחת בצפיפות של האוטובוס הדחוס והמדכא, כמו מלאכיות נקיות שלא שייכות לעולם המטונף והטמא. אפילו אצל האחיות של מיסטר, שהן אימהות רגועות כאלה (חוץ מרווית, אחותו הצעירה, שהיא די עצבנית, אבל עכשיו נרגעה מאז שהתגרשה), לא ראיתי רוך וסבלנות כזו. *** תקשיבו משהו, אני לא אומרת שאימהות חילוניות לא נהדרות, אבל מה שראיתי באוטובוס זה פשוט מדהים. האימא החרדית הקשיבה בעיניים מרוכזות לבת אחת, תוך כדי שליטפה בת אחרת בשיער, חיזקה לאחרת את הצמה, והניחה יד ענוגה על רגלה של התינוקת בעגלה. *** אימהות חילוניות שראיתי מסתובבות עם יותר מ 2 ילדים, הן לרוב שקועות בנייד או בתיקתוק או בדיבור, ומדי פעם פונות לילדים בחצי פוקוס, לא בפוקוס מלא. לאימא החרדית לא היה פלאפון; היא היתה כל כולה קשובה ומפוקסת בילדות בסבלנות ורוגע אינסופי. גם כשילדה אחת עיצבנה את אחותה, וכמעט הרביצה לה ביד, האימא נגעה רכות בידה של האחות הכמעט מרביצה והסבירה לה משהו בקול שקט. *** כמעד דמעתי מההשקעה הזו של האימא בבנותיה. אני לא חושבת שהבחורה הזו משקיעה בעצמה. היא כל כולה חיה בשביל הבנות שלה ודרכן. אני לא יודעת אם יש לה תחביבים, מקצוע, פתחי מילוט קטנים כמו לצאת לקפה או קולנוע (לא חושבת שמותר לה), או לעיסוקים עצמאיים משלה. אולי יש לה פגישות עם אימהות אחרות, אבל אני לא בטוחה שיש לה עולם משלה. ופתאום ראיתי שזה נראה כאילו היא בסדר עם זה. שהיא שלמה עם זה. ככה זה היה נראה לי. שהיא מרגישה סיפוק ותחושת מלאות מלהיות אימא. שזה ייעודה. שהיא אוהבת את הייעוד הזה בכל ליבה. מיסי פאני.

**חוויה משונה ומדהימה באוטובוס!*** ==== אני לא לוקחת אוטובוסים הרבה, אבל כל פעם שכן, פעם ב, תמיד יש לי מה לכתוב על יושבי האוטובוס, על פסיפס האנושי הססגוני התלאביבי או הגוש דני הזה שמאכלס את האוטובוסים הפנימיים. תיאוריי הם בד"כ כצופה מן מהצד, למי שזוכר: שתי האימהות הצעירות הזרוקות עם ראסטות בשיער ותינוקות יפים על ערסלי בד המחוברים לגופן, הילד החרדי הג'ינג'י כבן 11 התמים, הלבנבן, עם מבט של תינוק בן יומו, שהרגשתי כלפיו חמלה אדירה בגלל פניו הנאיבים והטהורים, כשל שה תמים, והחלטתי שאם מחבל משתלט על האוטובוס, אני אגן עליו בגופי; הזקן הבוהה, האפריקאית שמפטפטת בעליזות וצוחקת עם שיניה הצחורות בפלאפון כאילו היא היצור המאושר בעולם. **** אבל הפעם, ממש השתתפתי באופן כמעט פעיל בסרט האוטובוסי הסוריאליסטי הזה, לתדהמתי. הלכתי למושב הכי אחורי, איפה שיש שורה אחת מוגבהת של מושבים - כדי להשקיף על נוסעי האוטובוס המגוונים, וישבתי בין בחורה מקועקעת מכף רגל עד ראש, ומנוזמת, עם שיער מתולתל ארוך, לבין בחור סודאני שהתעמק בסרטון על ריקודים. **** הבחורה ישנה עמוק בזמן ששלפתי "מיחושי מיסי" כדי לתעד את רשמיי בראשי, מוזיקה נוגה מתנגנת עמוק באוזניותיי. פתאום הבחורה הרדומה הניחה על הכתף שלי את ראשה תוך כדי שינה עמוקה. הסתכלתי עליה בתדהמה, אבל היא המשיכה לישון על כתפי שנת ישרים. קפאתי על מקומי ולא זזתי כדי לא להעיר או להביך אותה. רציתי להוציא נייד לצלם את ראשה ישן על כתפי כפי שאף נפש חיה לא ישנה על כתפי מעולם, ולהראות למיסטר, אבל לא העזתי להזיז את הכתף ולהעיר אותה. **** וככה האוטובוס התנדנד לו בפקקים, כשבחורה כבת 22, 23, ישנה על כתפי, תלתל אחד שלה גולש מעבר לכתפי, על חזי, ופתאום הרגשתי זרם חם של חמלה אימהית כלפיה. אחת שישנה כ"כ עמוק, שלא שמה לב שנשענה עליי כאילו הייתי אחותה הגדולה או אימה. **** ראשה החם על כתפי גרם לי לפרץ רגש אימהי, וחייכתי לעצמי שאני מהווה משענת לבת אנוש זרה. בחיים שלי לא שימשתי משענת לנפש חיה, לא פיזית ולא נפשית: ההפך - תמיד זו הייתי אני שנשענת, או על מיסטר או על אחותי, מלבד אולי משענת לחתולות שלי שסתם שוכבות עליי ברנדומליות. **** הסתכלתי מסביב. אף אחד לא חשב שזה מוזר: לא הרוסיה העסיסית... וליפסטיק וורוד שדיברה בשפתה המתנגנת בפון; לא הסודאני המעמיק בסרטון; לא החייל שבהה מהחלון; לא הזקנה קפוצת השפתיים שחלמה שהיא מוקפת משפחה חמה באיזו בקתה מיוערת בגרוזיה, ולא באוטובוס צפוף; לא הבחורה עם שפתי ברווז ושיער שחור מוחלק אורגנית שצחקה עם עוד אחת שדומה לה בול; לא החרדית שמילמלה תפילות מספר קטן (התנ"ך?); ולא הפקיד האפרורי שחצי נימנם מהנידנוד המרדים של האוטובוס; ולא המבוגרת שהתגנדרה לאוטובוס במיטב בגדיה הצבעוניים. **** כשאני רואה את בני עמי, אני לא יודעת למה הרגש העיקרי שעולה לי הוא חמלה. אנשים שרק רוצים לחיות. מיסי פאני. כתיבה מעולה ! תודה רבה !