ר' מיילך, מה זה הקרקס הזה?!

אבישלום שילוח‏

היינו חברים טובים בשנים עברו, אני והוא. 

הוא, נצר לשולשלת אדמורי"ם נערצת, מהכוכבים העולים בשמי העולם החסידי, בעל אישיות כריזמטית, אנרגטית ותוססת, שסחף אחריו אלפי מעריצים, חסידים ואוהדים. 

עוד לפני שהפך לאליל-המונים נערץ, היינו יושבים לפעמים על קפה וסיגריה, באיזה שטיבל בפאתי העיר, מגלגלים שיחה על אלוהים, על עבודת ה', על מאבקי-יצרים, על קודש ועל קודש-קודשים. שיניו השבורות, פיאותיו הפזורות, לבושו המרושל, והסיגריה הנצחית שבפיו, כמו שאר התכונות האגוצנטריות שלו, שבו מאז את ליבי. היה לו ידע גדול, לשון חדה ומושחזת, והוא גם ידע לתת לכל אחד יחס אישי.

כבר תקופה ארוכה שלא נפגשנו. הוא לא שכח, בירר פה ושם, שאל אודותי, ושמע את מה ששמע. לפני כמה ימים, הוא התקשר אלי אישית, אמר הוא מחתן בת, ומבקש מאוד שאגיע. התגעגתי אליו, והגעתי לחתונה. 

היו שם אלפי משתתפים, רובם בני-נעורים, מעריצים שרופים שלו. המוזיקה רעשה, והוא עמד על הבמה, מפזז ותוסס, מרקיד ומביא את ההמונים לאקסטזה, כפי שרק הוא יודע. עמדתי בצד, מתבונן בתופעה המרתקת.

ואז, בהבזק של רגע, הוא קלט אותי מרחוק. 

הוא ניפנף אלי עם המגבת שבידו, וסימן לי שאבוא אליו, אל הבמה. חייכתי והתעלמתי, אבל הוא לא ויתר. טוב, נכנעתי ועליתי אליו לבמה. ואז הוא תפס אותי כמו שתפסה אשת פוטיפר את יוסף בבגדו, ונענע אותי חזק, ואמר: 'אהובי, אייכה? מה עובר עליך? אני לא מסוגל לשכוח ממך, לא עובר יום שאני לא חושב עליך' שתקתי. מה כבר יכולתי לומר. והוא אמר, 'הישאר כאן, צמוד אלי, אתה כבר ממילא עמוק בתוך ליבי. אני מבטיח לי, ס'וועט זיין גיט, השמש תזרח בחייך'. 

לא עניתי, שתקתי. לרגע קט, הוא עורר בי את הרצון לשכוח מהכול, להישאר צמד אליו, להתמוסס בתוך החיבוק החם שהוא נתן לי. אבל ידעתי שזה בלתי אפשרי. הר געש בוער בנשמתי, מבקש לבעבע, לפרוץ, לבעור עד לב-השמים. וגם נהרות של מילים טובות וחיבוקים, לא יכבוהו. אין מה לעשות בקשר לזה.

הוא לא התייאש, לא ויתר. הוא הורה לנגן את השיר 'כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה...' בהתחלה את המנגינה האיטית, ולאחמ"כ את המהירה. כן, הוא הצליח להוציא ממני דמעה, הוא העלה מתהום הנשיה את ימי התום, את החיפוש הטהור, את הערגה השמיימית והכיסופים הזכים כשלג. 

הוא הסתכל לתוך עיני, ושם, ליד הדמעה הטהורה, הוא ראה את מה שלא יכולתי לומר. הוא ראה את ההר-געש, את הנשמה המבקשת לה כנפיים. ואז הוא הרפה, ורק לחש: אהובי, אתגעגע אליך, תשמור על קשר.