הצוואה של הלוחם בן זוסמן הי"ד

אני כותב לכם את ההודעה הזו בדרך לבסיס. אם אתם קוראים את זה כנראה שקרה לי משהו. כמו שאתם מכירים אותי, כנראה אין מאושר ממני כרגע.

לא סתם הייתי ממש לקראת הגשמת החלום שלי בקרוב. אני שמח ומודה על הזכות שתהיה לי להגן על הארץ היפה שלנו ועל עם ישראל.

‏גם אם יקרה לי משהו, אני לא מרשה לכם לשקוע בעצב. הייתה לי הזכות להגשים את החלום והייעוד שלי ותהיו בטוחים שאני מסתכל עליכם מלמעלה ומחייך חיוך ענק. כנראה שאשב ליד סבא ונשלים קצת פערים, כל אחד יספר על החוויות שלו ומה השתנה בין מלחמה למלחמה. אולי גם נדבר קצת פוליטיקה, נשאל אותו מה דעתו.

‏אם חס וחלילה אתם יושבים שבעה, תהפכו אותה לשבוע של חברים, משפחה וכיף. שיהיה אוכל, בשרי כמובן, בירות, שתייה מתוקה, גרעינים, תה וכמובן כמובן עוגיות של אמא. תעשו צחוקים, תשמעו סיפורים, תפגשו את כל שאר החברים שלי שעוד לא ראיתם. וואלה? מקנא בכם. הייתי רוצה לשבת שם לראות את כולם.

‏עוד נקודה חשובה מאוד מאוד. אם חלילה אפול בשבי, חי או מת. אני לא מוכן שחייל או אזרח אחד יפגעו בגלל איזו עסקה לשחרורי. אני לא מרשה לכם לא לנהל קמפיין או מאבק או משהו כזה. לא מוכן שישוחררו מחבלים תמורתי. בשום דרך, צורה או עסקה. אל תפרו את המילים שלי בבקשה.

‏אני אגיד את זה שוב, יצאתי מהבית בלי שבכלל זומנתי למילואים. אני מלא גאווה ותחושת שליחות ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם.

כתבת בודאי, והוספת שזו גם ההלכה. אני לא שאלתי להלכה אלא לודאות שלך שזה תלוי בשבוי עצמו ובקשתו. ואל תוכיח מהמהרם מרוטנברג שהוא קבע שזו ההלכה.

כולנו יודעים שיש כאן התגוששות חמורה בין המוח והלב, בין השכל ובין הרגש;

השכל אומר - שחרור חטופים גורם לעוד ועוד חטופים עתידיים, וגורם לעוד ועוד מחבלים ומפגעים וסינווארים שיהיו משוחררים מן המאסר ויהוו סכנה ישירה ליושבי הארץ. ולפיכך אין לפדותם. חד אכזרי וחלק.
הרגש אומר - יש אנשים, יש תמונות, יש רגשות, ויש גם קמפיין, יש אנשי שלום, יש עולם, יש אווירה, יש משפחות שבורות, יש רבנים, יש יחצנו"ת. ולפיכך, אפשר לסכן את העם, העיקר לראות את אזרחינו וחיילי צה"ל בבית ('ומה עם זה היה ילד שלך').

מעניין, כי גם ההלכה מכירה בשני מישורים אלה, אלא שהיא עשתה פשרה תורנית.
חובת הציבור - ללכת על פי השכל והמוח, לא לפדות שבויים יותר מכדי דמיהן. כדי שלא לתת תיאבון לחוטפים לעשות זאת שוב ושוב, ולרושש את הקהילות. ובמקרה שלנו שיש כאן בעיית ביטחון ממדרגה ראשונה על אחת כמה וכמה. וכל עסקה כוללת גם שחרור רוצחים ('מרצחים' בלשון ביבי), שזה מחמיר את המצב שבעתיים.
אך עם זאת, בני משפחה קרובים, שאצלם חמימות הרגש אינה ניתנת לעצירה ולדעיכה, מותרים לפדות גם יותר מכדי דמיהן, כלומר 'השיקול הציבורי' מעניין אותם פחות. ו'השיקול האישי' גורם. מה גם שמקסימום הם מסכנים את עצמם, שהם יחטפו חטיפה נוספת ויצטרכו שוב לתת כופר וכדומה. כמו שאכן היה במחוזות כאלה בזמנים הקדומים. (ואגב, שיקול זה לא קיים במקרה שלנו, מכיון שהמשפחות עצמן לא יהיו לכאורה ניזוקות כי אם כלל ציבור אזרחי הארץ).

כך שהציבור חייב לנהוג על פי השכל והמשפחה רשאית לנהוג על פי הרגש.
כך נפתר הקונפליקט בדרך מקורית.

אכן, כאשר האיש עצמו, מצווה במפורש, אל תכבדו אותי, אל תעשו ממני עסק, תשמרו על ביטחונכם, ואל תשחררו מחבלים בעדי. הרי אז צד השכל גובר ומכריע, עד שאין למשפחות 'רשות' לנהוג אחרת.
כך להבדיל, נהג גם מהר"ם מרוטנבורג שאסר לפדותו בדמים מרובים, למרות היותו גדול הדור.
רק לאחר מותו, חרף צוואתו לא לפדות את גופתו, היה עשיר שזכה לפדות את עצמותיו ולהביאם לקבר ישראל.
אבל הגישה הכללית היתה לשמוע בקולו.

ה' ינקום דמם של 80 אחוז מהחיילים הנהרגים, ויכפר על שגגת הריגתם של 20 אחוז הנותרים
חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה וכו' 

ומה נפקא מינה ?