קלמן ליבסקינד 10:14 01/11/2024
לפני כמה שבועות עלינו על מטוס ונסענו לנשום מעט אוויר. הצורך הזה באוורור הגיע אחרי תקופה חנוקה במיוחד. קודם נהרג אחיין שלנו ברצועת עזה. שלושה חודשים אחר כך נפטר אבא שלו. ברקע, שנה של שירות מילואים משפחתי עם כל מה שמתלווה לכך. רגע נדיר של כולם בבית, בין סבב לסבב, הספיק לנו כדי לנצל את ההזדמנות ולהמריא.
בשדה התעופה של ורונה, בדרך חזרה, רגע לפני העלייה למטוס, צלצל הבן. "הקפיצו אותנו עכשיו בצו 8, יצאתי לדרך, הולכים להחזיר את האחים שלנו תושבי הצפון הביתה", אמר. עשר דקות אחר כך הגיע הטלפון הבא. גם החתן קיבל צו 8. גם הוא בדרך ללבנון. לפני שנסע, רק ביקש לוודא שמישהו יקפוץ לקחת אלינו הביתה את אשתו, הבת שלנו, שנמצאת בחודש התשיעי להריונה. כמה ימים אחרי שניהם, עלה ללבנון עוד חתן.
לפני כמה שבועות עלינו על מטוס ונסענו לנשום מעט אוויר. הצורך הזה באוורור הגיע אחרי תקופה חנוקה במיוחד. קודם נהרג אחיין שלנו ברצועת עזה. שלושה חודשים אחר כך נפטר אבא שלו. ברקע, שנה של שירות מילואים משפחתי עם כל מה שמתלווה לכך. רגע נדיר של כולם בבית, בין סבב לסבב, הספיק לנו כדי לנצל את ההזדמנות ולהמריא.
בשדה התעופה של ורונה, בדרך חזרה, רגע לפני העלייה למטוס, צלצל הבן. "הקפיצו אותנו עכשיו בצו 8, יצאתי לדרך, הולכים להחזיר את האחים שלנו תושבי הצפון הביתה", אמר. עשר דקות אחר כך הגיע הטלפון הבא. גם החתן קיבל צו 8. גם הוא בדרך ללבנון. לפני שנסע, רק ביקש לוודא שמישהו יקפוץ לקחת אלינו הביתה את אשתו, הבת שלנו, שנמצאת בחודש התשיעי להריונה. כמה ימים אחרי שניהם, עלה ללבנון עוד חתן.
אני פותח את הטור הזה בסיפור האישי שלנו משתי סיבות. הראשונה, משום שמטבע הדברים אדם קרוב אצל עצמו ואצל קשייו.
השנייה, משום שאנחנו הסיפור הכי פשוט וקל שיש. אין לנו לוחמים בשירות סדיר. אין לנו ילדים בקבע. אין לנו מפקדים ביחידות מיוחדות. אנחנו מעמד הפועלים הפשוט של משרתי המילואים. מה כן יש לנו, חוץ ממי שכבר הצגתי כאן? יש לנו אחיינים לרוב שמפוזרים בשנה האחרונה בכל מקום ואתר שבו נלחם צה"ל - מרפיח, דרך ג'נין, ועד ללבנון.
אחד, כאמור, נפל בקרב. אחד אחר מצא את עצמו על מסוק בדרך לבית החולים אחרי שטיל נ"ט פגע בכלי ההנדסי שלו. אחרים, שיהיו בריאים, השאירו מאחור אישה וילדים, וטוחנים בשנה הזו, כמו רבים אחרים, מאות ימי מילואים. אם תרצו, אנחנו חלק מהמגזר החדש שהתעצב והתחדד בישראל במלחמה הזו. אם בעבר היינו חצויים בין ימין לשמאל או בין דתיים לחילונים, היום חוצים את החברה הישראלית קווי הפרדה אחרים לגמרי. יש את מגזר ה"לתת" מול מגזר ה"לקחת", את מגזר הישנים שינה מתוקה מול מגזר הלא נרדמים בלילה.
בשבוע שעבר, בתוך יומיים, מסרו את נפשם על הגנת המדינה שני בני קיבוץ שמרת. סמל עידו בן צבי, בן 21, ורס"ב (במיל') גיא עידן, אב לשתי בנות, בן 51. פעם, כשניסיתי למפות את המקום של הציונות הדתית על הסקאלה הישראלית, חשבתי שאנחנו נמצאים באמצע. הציונות החילונית מהצד האחד שלנו, והיהדות החרדית מהצד השני. אלה קרובים אלינו יותר ביחסם אל צה"ל ואל הממלכה, ואלה ביחסם אל התורה ואל זהותה היהודית של המדינה.
שנה לתוך המלחמה, נוכח התנהגותם של הציבור החרדי ושל מנהיגיו באחד הרגעים הקשים בחייה של מדינת היהודים, הופר האיזון. כי כשאנחנו בצרה, ויורים עלינו, וטובחים בנו, ומאיימים להשמיד אותנו, והקיבוצניק החילוני נלחם איתנו כתף לכתף, הוא בשבילנו ואנחנו בשבילו, בעוד החרדי מתרץ בק"ן טעמים למה הוא לא יכול לעזור עכשיו, הכל הופך בהיר הרבה יותר.
תארו לעצמכם שבניין הקומות שאתם מתגוררים בו עולה באש. שכן אחד מביא מטף, שכן שני רץ עם דלי, שכנה שלישית מתיזה מים עם צינור, ורק השכן מדירה 13 בקומה 4 יושב בצד ומסביר שלצערו הוא לא יוכל לסייע כי השכנה עם הצינור לא לבושה בצניעות והשכן עם הדלי לא מקפיד על הפרדה של שלוש שעות בין בשר לחלב. מישהו מכם היה רוצה להיות שכן של האיש הזה, שכשהבית בוער והכל נשרף והעשן חונק והלהבות חורכות הוא יושב ומתרץ תירוצים?
אלה הם חיינו
אני מרשה לעצמי לשתף אתכם מעט במה שקורה בחלקת המשפחה הקטנה שלי, ואני משוכנע שהסיפור שלנו דומה מאוד לסיפורם של המוני ישראלים. יש לי נכד שנולד חודשיים לפני 7 באוקטובר, ובשנה האחרונה ראה אותי יותר מאשר את אבא שלו. יש לי נכדה שאבא שלה לא היה בבית כדי לרקוד איתה על הידיים בשמחת תורה, ושנכון לשעת כתיבת שורות אלה לא שמעה ממנו שבוע ימים. כשאמא שלה הסבירה לה שאבא לא מטלפן כי כל החיילים שמו את הטלפונים שלהם בתוך קופסה, היא ביקשה להבין למה אבא לא מוציא את הטלפון מהקופסה כדי לדבר איתה.
לפני שהוא נכנס ללבנון, האבא המתוק הזה, החתן שלי, הקליט לה סרטונים לכל שעה ביום. סרטון לבוקר טוב, סרטון ללילה טוב, וסרטון לשעה שבה חוזרים מהגן. בשבוע שעבר, באחד הלילות, כשבאתי לתת לה נשיקת לילה טוב, ראיתי אותה יושבת במיטה וצופה בסרטונים ברצף.
החתן השני שלי, כאמור, יצא גם הוא ללבנון והשאיר אצלנו בבית את אשתו, כשהיא בחודש התשיעי להריונה. על מפלס הלחץ בימים האלה לא ארחיב כאן, רק אספר שהכנו את עצמנו לאפשרות הסבירה שאנחנו ניקח את הבת לחדר לידה, ובמקביל נחפש דרך להודיע לבעלה, אי־שם, שהוא הפך לאבא.
מאז שהבן חצה את הגבול, אנחנו צמודים לכל הודעה שמופצת בקבוצת הוואטסאפ שנפתחה עבורי הורי הגדוד. אין בה הרבה מידע, בקבוצה הזו, אבל היא מסייעת לנו מאוד, משום שהיא משאירה אותנו מחוברים ומרגישים חלק ממה שהבנים עושים שם. בערב החג האחרון קיבלנו מכתב מרגש ומעצים מהמג"ד, סגן אלוף אלעזר שנדורפי. הוא סיפר על מה שעושים החבר'ה, על ההצלחות המבצעיות שלהם, על הנחישות שלהם, ועל גאוותו לעמוד "בראש יחידה של לוחמים מסורים שכאלה".
הוא גם פנה אלינו, ההורים. "ברצוני להודות לכם, המשפחות היקרות, על התמיכה והסבלנות. ההקרבה שלכם היא חלק בלתי נפרד מהמאמץ המשותף להגנת המדינה, אתם האוויר לנשימה שלנו, ובזכותכם אנחנו יכולים להמשיך ולהילחם מול כל אויב על מנת להחזיר את תושבי מדינת ישראל בשלום לבתיהם".
קראנו, התרגשנו, והרגשנו את כובד המשקל. אלה הם חיינו בשנה האחרונה, ואנחנו כמובן לא חריגים. כשאני חושב על השכנים הגיבורים שלי - אלה עם הבן בסיירת גבעתי ואלה עם הבן שהוא קצין בצנחנים, אלה עם הילד בשלדג ואלה עם הילד במגלן, ההוא שהבן שלו מפקד על יחידה מובחרת וההוא שמספר לי שהבן שלו אומר "הגומל" בבית כנסת והוא אפילו לא יודע על מה – אני מתבייש לספר שלא קל לי.
המציאות הלא נורמלית הזו היא מציאות חייהם של המוני בית ישראל. ואם חלילה נשמע שיש לנו תלונה, הריני מכריז שאין. אנחנו במלחמה, אנחנו במצב של אין ברירה, וכשהמדינה בצרה אי אפשר להתפנק. אבל המחשבה שבמקביל לכל מה שעוברות כל כך הרבה משפחות, ישנה בינינו קבוצה גדולה שחושבת שכל זה לא נוגע לה, שהיא לא אמורה ליטול חלק במאמץ שלנו, שהיא לא צריכה להשתתף בדאגות האינסופיות שלנו, שלא מוטל עליה לחלוק את הלילות טרופי השינה שלנו - מוציאה מהדעת.
והעובדה שבכל החברה החרדית לא נמצא מנהיג אחד בעל שיעור קומה שידפוק על השולחן במרכז בית המדרש ויזעק בקול גדול "רבותיי, עם ישראל בצרה, דם יהודי נשפך כמים, ואנחנו לא יכולים לעצום את עינינו ולהמשיך לעמוד מנגד", מלמדת כמה עמוקה התחתית המוסרית שאליה התדרדרה החברה הזו.
יהודי שאינו שלם
לפני שבועיים ערכה רחלי מלק בודה ב"מקור ראשון" שלושה ראיונות מטלטלים עם משפחות של מילואימניקים. כמה שעות לפני שהבעל נכנס לעזה - סיפרה רעייתו של אחד מאנשי המילואים - הוא נסגר בשירותים וכתב צוואה. "הוא ביקש שאביא שני עדים, והשביע אותי שאתחתן שוב אם משהו יקרה".
אשתו של איש מילואים אחר סיפרה כיצד היא מתעוררת בלילות בבהלה, מציצה בעינית הדלת וחוזרת למיטה. "ישנתי עם אוזן לדלת במשך שלושה חודשים", תיארה. "הייתי קמה חמש פעמים בלילה, כי שמעתי את הרוח ואת הרעמים, וחשבתי שאלה דפיקות".
רעייתו של מח"ט הנח"ל סיפרה לנו ברדיו לפני כמה שבועות שבעלה ביקר בבית שלוש פעמים בלבד בשנה האחרונה, ושהיא עצמה מסתובבת בין בתי חולים כדי לבקר את הפצועים מהחטיבה שלו, כי הוא עצמו עסוק בלחימה.
כמה ערל לב צריך להיות כדי להישאר אדיש מול הנשים הגיבורות האלה? כדי לא להודיע להן "אני עולה על מדים ומתייצב לעזור, כי זה לא מוסרי להשאיר אתכם עם זה לבד".
אני חושב שלרוב המגזר שאני חי בתוכו יש כבוד גדול להרבה מאוד דברים שעושה הציבור החרדי. יש הערכה למפעלי החסד שלו. יש הערצה למקום שהוא מקדיש לחינוך ולאהבת התורה. ואחרי שאמרנו את זה, מהמגזר הדתי־לאומי - זה שמחנך את בניו לאחוז בגמרא ובנשק, זה לצד זה ולא זה במקום זה - הייתה צריכה לצאת הקריאה הגדולה ביותר. קריאה שאומרת שיהודי שבוחר שלא להשתתף במאבק של עם ישראל בעת צרה, הוא יהודי עם כוכבית. יהודי שאיננו שלם. יהודי, שגם אם הוא תלמיד חכם עצום, משהו בו פגום.
הנוער שלנו, בישיבות, באולפנות ובמכינות, היה צריך לשמוע ממנהיגיו אמירה ברורה שלפיה מי שתובע לאכול מפרייה של הארץ הטובה הזו וליהנות מתקציביה, אבל לא מוכן להושיט לה יד כשהאויב צובא על גדרותיה, לא יכול להיות פקיד בשירות המדינה ולא יכול להיות דיין, לא יכול לשמש כרב שכונה וודאי לא כרב הראשי לישראל. כי מי שמתגייסים ומי שאינם, לא יכולים לעמוד על אותה מדרגה.
אלא שהציונות הדתית לחוד, ומנהיגי הציונות הדתית לחוד. והמנהיגים הללו, ההנהגה הפוליטית של המגזר, נמצאים באופסייד מושלם למתרחש. מתן היד שלהם להשתמטות החרדית, ההתבטלות שלהם בפני התורה המעוותת של העולם החרדי והסיוע שלהם לכל ניסיונות ההתחכמות שיאפשרו לחרדים לא לתת יד - מבישים באופן שקשה לתפוס.
בצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק וחבריהם למפלגה חיים בתוך הציונות הדתית, בני המשפחה שלהם מגויסים בהמוניהם, ובאופן לא ברור - אפילו הזעם הציבורי הגדול שמבעבע בציבור שלהם לא מביא אותם לשינוי חשיבה. אין שום ערך להסברים המפולפלים שלהם, שלפיהם רק הדרך שלהם תוביל לעלייה בגיוס החרדים. אין שום חשיבות לחידודים שלהם על "עדיף לנצח מלהתנצח", וגם לא לאזהרות שלהם שהמחאה נגד החרדים מטרתה הפלת הממשלה.
המוני המצביעים שלהם, המפוזרים על הגבולות, הסופרים מאות ימים מחוץ לבית, המסכנים את חייהם, השוכבים שורות שורות בבתי העלמין הצבאיים, רשאים להרגיש שגנבו להם את הקול. הצבענו לציונות הדתית - ומצאנו את הפתק שלנו מייצג את יהדות התורה. נתנו את קולנו לטובת המדינה - ומצאנו אותו משרת קבוצה שהמדינה הזו עבורה איננה אלא קערה של תופינים. מפלגה הנושאת את שם הציונות הדתית ומוכנה להשלים עם מי שבוחרים לא לתת כתף כשעם ישראל נאנק תחת הנטל, ראוי לה להימחק ולא להמשיך לשאת לשווא את שמו של המגזר התורם.
אני שומע את הטענות שלפיהן מאחורי המחאה בעניין גיוס החרדים עומדים אנשים שכל עניינם בהפלת הממשלה. יודעים מה? זה לא מעניין אותי. יש רגעים בחיים שאתה צריך לבחור במעשה המוסרי והערכי הנכון, גם אם המעשה הזה עלול לשרת את היריב הפוליטי שלך. רוצים דוגמה? בצלאל סמוטריץ' היה יכול לסייע להקמת ממשלת ימין בתמיכת מנסור עבאס, אבל הודיע באופן הכי ברור שניתן שמבחינתו עדיף שתקום ממשלה עם יאיר לפיד ומרצ והעבודה, כי יש קווים אדומים שלא חוצים.
כשמפלגות משתפות פעולה כדי להקים קואליציה, הן נדרשות על פי רוב לוותר אחת לשנייה. זו מקבלת יותר פה, זו מקבלת יותר שם, ואת מה שעליו אי אפשר לגשר מנסים להניח בצד, כדי לשתף פעולה בנושאים החשובים. במקרה שלפנינו ייתכן שצריך להפנים שהשותפות הזו, של הציונות הדתית והחרדים, לא יכולה לעבוד יותר. ודאי לא כך. כי הוויכוח על הגיוס לצה"ל איננו עוד נושא ברשימת הנושאים. הוא המהות. הוא היה מהות תמיד, אבל אם בעבר אפשר היה להניח אותו בצד, ולקוות שהזמן יעשה את שלו, והתהליכים יעשו את שלהם, ובינתיים להמשיך ולנסוע קדימה, עכשיו התנגשנו בקיר.
הציונות הדתית רואה בשירות הזה של מדינת ישראל קודש. טובי בניה נקברים על הגנת המדינה דבר יום ביומו. ומי שבשעת מלחמה מודיע שהוא לא בעניין, לא יכול להיות שותף שלנו. לו יצויר שמפלגת "חזיר לישראל", שחרתה על דגלה את אכילת הבשר הטרף, הייתה מנהלת מו"מ על כניסה לקואליציה, רבני מפלגת הציונות הדתית היו מניפים דגל אדום בפני סמוטריץ' וסטרוק ומפרסמים ב"בשבע" וב"מקור ראשון" מודעות ענק עם כותרת גדולה "עד כאן".
ובכן, חברים, הגיעה העת להבין שמי שרואה את צרת הרבים ומתעלם ממנה, מי שרואה את אחיו משרתים 250 ימי מילואים בשנה ועוצם עין, מי שרואה נשים גיבורות שנאלצות לסחוב על גבן בית ומשפחה וילדים כי אבא לא בבית וזה לא מניע אותו לעשות משהו, מי שרואה את הר הרצל מתמלא בהמוני מלווים יום אחר יום ובוחר לעמוד על דם רעיו ולא לסייע להושיט להם יד - כמוהו כאותה מפלגת "חזיר לישראל", והוא אינו יכול להיות שותף לכלום.
אות קלון
ישנה טענה שלפיה אי אפשר לגייס את החרדים בכפייה. שום חוק, מסבירים לנו, לא יביא לבקו"ם את מי שלא רוצה לעלות על מדים. לא חובת הגיוס, גם לא פגיעה בהטבות הכלכליות שמקבל המגזר. אני חולק על העמדה הזו. היא מציירת את החרדים כולם כמכונות, כאנשים חסרי שיקול דעת, כמי שתמריצים לא מזיזים להם. נראה לכם הגיוני שלאף חרדי לא יזיז אם יקצצו לו בקצבאות, אם ייקחו לו את הסבסוד למעונות, אם לא יאפשרו לו להשתתף בפרויקטים של דירה בהנחה, ואם יפתחו נגדו בהליך פלילי כשלא יתייצב לשירות? אני חושב אחרת.
אבל יודעים מה? גם אם אני טועה, זה בכלל לא משנה. כי המסר חשוב יותר מהכל. גם את נגע הסמים לא נצליח למגר כנראה. ועדיין, לחוק שקובע שסחר בהרואין הוא מעשה אסור יש חשיבות. הוא מסביר לכל אזרח מהי הנורמה הראויה. מה צריך לעשות כדי להיות בצד הנכון. הצד של הטובים. ומהמקום הזה, אין לי שום עניין בפרטי החוק שהוצע, ובשאלה אם יתגייסו 2,000 או 3,000 או 4,000.
יש לי עניין במסר האחד והיחיד המתקבל על הדעת. מסר שלפיו כולנו מתגייסים, וכולנו משרתים, וכולנו נלחמים זה למען זה. מי שמתגייס, נישא על כפיים ומקבל את כל הפינוקים שיש למדינה להציע. מי שלא - חרדי או חילוני, תושב תל אביב או תושב ביתר עילית - לא מקבל כלום. לא הטבות ולא הנחות, לא הקלות ולא עדיפות בקבלה לעבודה בשירות המדינה, לא דירה מוזלת ולא סבסוד במעונות.
איך אמר פעם ראש הממשלה? "ייתנו - יקבלו, לא ייתנו - לא יקבלו". ולמסר הזה יש משמעות עצומה, גם אם הוא לא יביא ולו חרדי אחד להתגייס. מדינת ישראל חייבת להפוך את מי שלא תורמים למדינה לאנשים שמסתובבים עם אות קלון על מצחם. למי שמתביישים לצאת לרחוב. אנחנו חייבים את זה למשרתים, אנחנו חייבים את זה למשפחותיהם, אנחנו חייבים את זה לנופלים, אנחנו חייבים את זה כדי שכל ילד במערכת החינוך בישראל יידע להבדיל בין טוב לרע.
השבוע קיימה עיריית בני ברק עצרת של זיכרון לנופלים במלחמה, ותפילה להשבת החטופים ולרפואת הפצועים. האינסטינקט הראשוני, נוכח תמונות האירוע שפורסמו ברשתות, הביא אותי לשמוח על הסולידריות, ולהגיד תודה על ההזדהות. אבל רגע אחרי שעברה ההשפעה של האינסטינקט הראשוני הזה רציתי להתפוצץ מזעם. כי אפשר להניח שחלק נכבד מיושבי האולם, ודאי מבין הפוליטיקאים שתפסו את השורות הראשונות, לא שירת בצה"ל. ומה שהם עשו באודיטוריום העירוני באירוע הזה, זה פחות או יותר מה שאני עושה כשמתרחשת רעידת אדמה בהאיטי. כואב את כאב ההרוגים, ומתפלל לרפואתם של הפצועים. יותר מזה אני לא יכול לעשות. כי האיטי זה רחוק, ואיש לא מצפה ממני לעלות על מטוס ולחפש בעצמי בין ההריסות.
וזה בדיוק העניין. שהמלחמה שלנו נגד האויב האכזר מתנהלת כאן, שעה נסיעה מלשכת ראש עיריית בני ברק. ואתם, חברים יקרים, יכולים לסייע שם. כי תפילה היא עניין חשוב, אבל היא איננה יכולה להחליף את המעשה. כשאתם יושבים על שפת הים והילד הקטן שלכם, חלילה, נסחף פנימה וטובע, אתם לא מתיישבים להגיד עוד פרק תהילים או לכנס את מועצת העיר כדי להתפלל לבריאותו. אתם זורקים הכל וקופצים למים. ואם אתם רואים מחבל רץ ברחוב עם סכין ושוחט את האחים שלכם, אתם לא רצים לבית המדרש לסיים את הדף היומי. אתם מסתערים ומנסים לעשות ככל יכולתכם.
ומכאן - מהמחשבה שתפילה ולימוד תורה, בלי מעשה לצידם, יכולים לבדם ליירט טילים ולהרוג מחבלים ולהפציץ את איראן - הדרך קצרה אל התפיסה המעוותת שלפיה צריך לגייס לצה"ל רק את מי שלא לומדים ברצינות, ולהשאיר בבית המדרש את השאר, ש"תורתם אומנותם". כי מכל מה שקראתי בימים האחרונים על סרן (במיל') הרב אבי גולדברג הי"ד ועל רב־סרן (במיל') הרב אבירם חריב הי"ד, מדובר בהגדרה המדויקת לאנשים שתורתם אומנותם. זה לא הפריע להם לשרת מאות ימים במילואים, ולהסתכן, ולמות למעננו. האם הם, ושאר לומדי התורה מהציונות הדתית - שנופלים בזה אחר זה בהיקפים חסרי פרופורציה למספרם באוכלוסייה - משהו בתורתם פגום? האם יש ראייה מקוממת מזו? האם יש זלזול גדול מזה בנופלים?
"אני מייצג רק את מי שלומד תורה", אמר השר יצחק גולדקנופף בריאיון ל"מקור ראשון". "מי שלא לומד תורה? הוא מיוצג על ידי סמוטריץ'". ואיכשהו, גם היריקה הזו על קבריהם של בני הציונות הדתית, שמסרו את נפשם כדי שגולדקנופף יוכל לישון בלילה במיטתו החמה ולקום בבוקר כדי להילחם על ההטבות הכלכליות של הציבור שלו - עברה בשתיקה מעליבה מצידם של הפוליטיקאים מהציונות הדתית. כי יש קואליציה, וקואליציה לא מפרקים.
כמה ימים לפני שנפל הרב גולדברג – קצין, מחנך, אב לשמונה – כתבה רחל רעייתו בתחינה אל חברי הכנסת. "בעלי עבר כבר את 230 ימי המילואים בשנה האחרונה. בעשרת הימים האחרונים לחם עם הגדוד שלו בכפר בלידא בלבנון, ולא דיברנו איתו לאורך הימים האלו... אינני מבינה כיצד אפשר לתמוך בחוק הפוטר קבוצות גדולות כל כך מגיוס. איפה המוסר? איפה הנשיאה בנטל? מדוע אנחנו כמשפחה צריכים להקריב כל כך הרבה למען המדינה, תוך סיכון משמעותי, צווי 8 של קריאה מיידית, חודשים שלמים ללא בעל ואבא בבית?"
עוד כתבה "בעלי משמש כמחנך ורב בבית ספר תיכון תורני בירושלים, מוסמך לרבנות על ידי הרבנות הראשית, ולא רואה עצמו פטור מהחובה הפשוטה של 'עזרת ישראל מיד צר', שאליה יוצאים אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. הציבור הציוני־דתי, גם הוא לומד תורה, חי תורה, שומר מצוות, ובכל זאת משרת את עם ישראל ואת המדינה כדי שתוכל להמשיך להתקיים".
כשהמדינה קוראת, באים
הצורך בגיוס החרדים לא נולד היום, אבל איכשהו הוא תמיד היה בצד. התווכחנו לגביו, הבענו את דעתנו, והמשכנו הלאה כשכלום לא קרה. סיפרנו לעצמנו שהתהליכים החברתיים יעשו את שלהם, שהזמן יעשה את שלו, שהמציאות תעשה את שלה. זהו. אי אפשר יותר. יש פה ציבור גדול שנחנק. נחנק מהלחץ, נחנק מהדאגה, נחנק ממאות ימים מחוץ לעבודה. נחנק מהפרידות החוזרות מהמשפחה. נחנק מהעלבון. נחנק מהמציאות שבמסגרתה חיה לצידנו קבוצה שכל מה שמתרחש פה לא מביא אותה לנקוף אצבע.
אני גאה לחיות בציבור שמקדש את השם, ודאי מול המופע הגדול כל כך של חילול השם שאחראי לו הציבור החרדי. בסביבה שלי, ככל שאני מיטיב להכיר אותה, לא יהיה איש שלא יתייצב בסיבוב הבא בגלל חוק כזה או אחר שיעבור בכנסת. כשהמדינה קוראת, באים. בכל מזג אוויר ובכל סיטואציה פוליטית. אבל הכעס הולך וגדל, והוא רגע לפני פיצוץ. החברה החרדית בישראל תיזכר לדיראון עולם בשל ההשתמטות שלה מאחריות לגורלו של העם היושב בציון, בשל ההתנכרות שלה לאחיה, ובשל השימוש הציני שהיא עושה בתורה הקדושה כדי להכשיר את כל אלה.
