נקלעו למריבה של הגדולים
נתניהו מטפח ערוצי מידע חלופיים ומתעדכן דרכם בתמונת בשטח כבר זמן רב. לא אחת קרה שהתקיל את הרמטכ"ל בשאלות על סמך המידע הזה. כך שהרצי יודע שביבי יודע. פלדשטיין והנגד משלמים את מחיר ההתנגשות עצומת הממדים הזו בין "המערכת" ובין נתניהו. טור סופש/1
אריאל כהנא
"הוא תמיד היה שובב", מספר חבר ששירת עם אלי פלדשטיין בדובר צה"ל. "מקצוען, אחד שעובד כמו שצריך, אבל מותח גבולות בקטע חיובי. נגיד, מצלם את עצמו בדרינק עם הכתבים הצבאיים. או חוזר בכמה ימים איחור מחופשה בחו"ל. המרובעים לא עושים דברים כאלה. הוא כן. אבל בסוף את המטרות הוא משיג. לכן אהבו אותו", מספר החבר.
גם בפרשת המסמך המסווג, פלדשטיין התנהג במה שאפשר לקרוא לו שובבות. הוא הרי קיבל שלא בדרך המלך מהנגד העצור את המסמכים שאישרו כי סינוואר בכלל לא רוצה עסקה, אלא רק מחפש לזרוע פיצול בתוך עם ישראל. והוא לא קיבל את הסיווג הנדרש לטפל בחומרים סו דיים. פלדשטיין גם הועסק בדרך עקומה על ידי נתניהו. זה האיש.
כל המעשים האלה יכולים היו להיחשב כ"חציית גבולות בקטע טוב", אלמלא שתי טעויות. האחת, למדליפים, ממש כמו למרגלים, אסור להשאיר עקבות. השנייה, וזו הטעות הגדולה יותר, פלדשטיין שכח שבפעם הזו השובבות שלו אינה נעשית מתוך "המערכת" ובשירותה - אלא בדיוק להפך. זה היה חטאו הגדול. מסיבה זו הותנעה חקירה נדירה לבירור הדליפה, שהרמטכ"ל בכבודו ובעצמו עמד מאחוריה, וכפי שלא קרה באלף הדלפות אחרות.
כאן צריך לעצור לרגע ולספר מי דווקא נלחם בהדלפות מתחילת המלחמה, וזהו ראש הממשלה נתניהו. כבר לפני שנה שמעתי מאנשיו שקיים שיחה זועמת עם הצנזור הצבאי הראשי, קובי מנדלבליט, למשל כאשר אישר לפרסם את העמדות הישראליות בנוגע לעסקת החטופים הראשונה, ואת המחלוקות בין גלנט לנתניהו בסוגיה זו.
כל ילד מבין שאם בתקשורת הישראלית מדווח, באישור הצנזור, כי נתניהו מסכים לתת שני ימי הפוגה תמורת כל חטוף וגלנט מוכן לשלושה - חמאס לא יסתפק בפחות משלושה. וזו דוגמה אחת מרבות. המכתב של 26 החברים של הנגד מיחידת המודיעין, שבו הם כותבים כי הדלפות חמורות יותר לא נחקרו, מאשש גם הוא את הטענה בדבר הדלפות רבות נוספות. על רקע זה, הרבה לפני מעצר פלדשטיין, נתניהו דרש לחקור ולעצור את מה שהגדיר "שיטפון ההדלפות".
אך היועמ"שית הלעומתית, שר הביטחון הקודם, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, פשוט צפצפו. אינספור מסמכים רגי שים וסודות מדינה כמוסים דלפו בחוסר אחריות משווע ממש מתחילת המלחמה. לאף אחד זה לא הזיז. עד מתי?
עד ש"המערכת" איבדה שליטה על הדלפה שלא באה ממנה ולא תאמה את האינטרסים שלה. או אז הרמטכ"ל, כנציג המובהק של "המערכת", כלומר של הדרג הפקידותי העליון, הורה על חקירה. וכשהוא מבקש, ראש השב"כ ופרקליט המדינה מתייצבים ואפילו שופט בית המשפט העליון השמרן ביותר, יוסף אלרון, נכנע בהליך לא תקין וחוץ-משפטי, לקבל פתק או טלפון מנציגו של הרצי. שיטות מדינת העומק.
כי בינתיים אצלנו, הפרדוקס הגדול עוד יותר הוא שראש הממשלה נתניהו, על אף שלטונו הנצחי, איננו חלק מ"המערכת" אלא נתפס על ידה כיריב מר. פערי האמון והעמדות כה גדולים, עד שנתניהו הקים במהלך המלחמה צירי איסוף מידע חלופיים בתוך צה"ל על תמונת המלחמה בשטח, האפשרויות שעומדות על הפרק ותחושות הלוח מים. סיורי השטח שלו בחזית, כמו זה שקיים השבוע בנצרים, וערוצי הקשר שנפתחים בהם ובהזדמנויות אחרות, הם עבורו כלי לאיסוף מידע עצמאי, בלי סינון של "המערכת".
לא את הכל אפשר לספר פה, אך פלדשטיין ממש לא היה האדם היחיד שנתניהו עודד להביא לו עוד ידיעות שלא בצנרת הרשמית של הצבא. לא פעם בישיבות הקבינט, כשהרמטכ"ל הציג תמונת מצב מסוימת, נתניהו התקיל אותו בשאלות ואמר כי בידיו יש מידע אחר. כך הרמטכ"ל יודע שנתניהו יודע דברים שלא הוא מסר לו.
כך קרו פה בעצם שלושה דברים. ל"בילד" דלף מידע שלא בשליטת "המערכת". אותו מידע סתר אינטרס של המערכת, שטענה כי נתניהו ולא סינוואר הוא שמונע עסקה - משפט שקשה להאמין כי נכתב, אך משקף את המציאות. בשלב השלישי התגלה שההדלפה מגיעה מסביבת נתניהו, מאחורי הדליפה מתוך צה"ל וההדלפה למגזין הגרמני. כל זה ביחד העלה את רף הזעם לשמיים. פלדשטיין והנגד משלמים את מחיר ההתנגשות עצומת הממדים בין "המערכת" ובין נתניהו. זה ההסבר ליחס הנוראי שקיבלו.
כי במדינת ישראל אתה יכול להיות, למשל, קצין בכיר, שבימים הכי מטורפים של המלחמה מכניס שלא כדין את ה"מרגל" לדיונים הכי סודיים בבור של פיקוד הדרום. לא רק שלא תועמד לדין, אלא ש"המערכת" תמנע את פרסום זהותך כדי ששמך הטוב לא ייפגע וגם זהות "המרגל" תישאר חסויה. הם משלנו.
מֶנגד, אתה יכול להיות אל"ם עופר וינטר, מח"ט גבעתי, שמספר לחברו הטוב, השר נפתלי בנט, על המנהרות החודרות מעזה, אך עושה זאת בלא אישור. כתוצאה מה"שובבות" הזו, בנט הקים מהומה וכפה על נתניהו וצה"ל אז ב 2014 את הטיפול במנהרות - רק לחשוב איך שואת 7 באוקטובר היתה נראית אילולא המעשה ההוא.
אלא שגם שבירת השורות ההיא הכניסה את המערכת לאמוק. וינטר - בעיקר בגלל המעשה ההוא ולא רק בשל איגרת הקרב הדתית - נדחק לתפקידי שוליים, עד שהרצי זרק אותו מהצבא. ושר הביטחון באותה עת, בוגי יעלון, יצא למלחמת חורמה נגד בנט שתפס אותו בקלקלתו. ככה ייעשה למי שסוטה מהתלם.
