אחיי החרדים, הגיע הזמן להודות: אנחנו ממש לא חברת מופת | דעה

בחברה החרדית הורגלנו לחשוב שאנחנו טובים, ישרים, ערכיים וצודקים יותר. בפועל, לצד מפעלי החסד והצדדים החיוביים, יש בחברה שלנו גם עידוד להשתמטות המונית, אפליית נשים ומזרחים, חוסר יושרה, תרבות קומבינות וקידום מקורבים. נכון, גם בחברה החילונית יש מגרעות, אך מודעות עצמית וצניעות לא יזיקו לנו | ד"ר אליעזר היון, המשתייך לציבור החרדי, בטור אישי הפונה למגזר

 

אליעזר היון|07:58

אחיי החרדים האהובים, ברשותכם. אנחנו לא חברת מופת. הגיעה העת לומר זאת לעצמנו, ובעצמנו.

משקלה העצום של אמירה זו מולכם ידוע לי, כך גם תפיסתה כאוקסימורון. הורגלנו להפנים, בסוציאליזציה ראשונית כמעט, כי אנו אחרים. טובים, ישרים, ערכיים וצודקים יותר. אנו נוטים להאמין כי מבנה המשפחה, מערכת החינוך וסגולותיהם של אנשי הרוח שלנו חשובים יותר. ללא התרבות החרדית שלנו, כך שוכנענו, אין לחברה הישראלית זכות קיום. אבל צר לי, בכנות, אחיי היקרים, לנפץ זאת. אנחנו, בפשטות, לא כאלו. מצד שני אנחנו גם לא כאלו דמוניים, כמו שאחרים היו רוצים לתאר אותנו. אנחנו בסך הכול די רגילים, ובמקרים רבים מעט פחות מכך. הנה מספר דוגמאות.

 

החברה החרדית, כך חונכנו לדעת, טעונה באימפריות חסד המלוות את האדם, הדתי והחילוני, מן הלידה ועד הקבורה. זה נכון. אלא שבה בעת אנו מעניקים חותמת להשתמטות המונים מצעירינו – אלו שלא ממש מתעתדים להיות "הרב עובדיה של הדור הבא". אלפי צעירים בני גילם מתים, נפצעים, הופכים לקטועי גפיים – ועובדה זו לא מצליחה לחלץ ניסיונות פשרה, או לכל הפחות פעולות הצהרתיות המייצרות נופך כלשהו של הזדהות, סולידריות ואכפתיות.

אנו מחנכים את ילדינו לתורה, למצוות ולערכים יהודיים, מוסריים ואנושיים, אך משום מה, אחוז הנשירה של נערינו ונערותינו עומד על שיעור הגבוה פי שלושה מזה המצוי בחברה החילונית. זו הנתפסת בעינינו כמתירנית, חומרית וחסרת ערכיות.

מערכת הצדק הפנימית, הכפייה הקהילתית, פועלת נהדר מול גורמים המעיזים לשנות את אופייה של חברתנו. יש בכך טעם לשבח במקרים מסוימים. אלא שהוא נפגם מול אילמות ואיבוד יכולת תגובה כנגד טורפים מיניים, פדופילים ועבריינים בתוך הקהילה. רבנים חשובים, יראי שמיים ובעלי השפעה, שותקים במקרים רבים, ובמקרים אחרים הם מעודדים לא לפנות לרשויות ודורשים "לטפל" באירוע בגבולות הקהילה.

אנו יודעים לקבל כל אדם בסבר פנים יפות, ארגוני הקירוב עושים פלאות בהכלת האחר והשונה, ושיעורם של מוסדות "הכנסת אורחים" בחברה החרדית דומיננטי במיוחד. אלא שאז האנשים והנשים החשובים ביותר הפועלים בינינו, רבנים ורבניות, מתנהגים כאחרוני העבריינים ומדירים, באופן גלוי וללא מורא, תלמידים ותלמידות מזרחיים על בסיס מוצאם האתני, פוגעים בנפשם הרכה ומחריבים את עולמם של הוריהם.

יש לנו מוסדות חינוך מפוארים, ישיבות, סמינרים וחיידרים – גדושים בתלמידי חכמים – אך אלו, למרבה החרפה, מתגלים באופן מפתיע כחממה כמעט סוריאליסטית למפעלים משפחתיים, עם חתנים, בנים, בנות וכלות. אני מעז להעריך שנפוטיזם במינון כזה לא קיים בכלל העולם המערבי.

חונכנו להעניק כבוד למודלים חינוכיים, לאנשי מופת ולראשי מוסדות מובילים, אלא שאז מתברר כי חלק מאלו העומדים בראש מערכות החינוך מתקוטטים כנערים פוחזים על מוקדי כוח, שליטה ומשאבים כלכליים, באופן מביך הדורש את התערבותם של המשטרה הציונית ובית המשפט החילוני.

רבנים נחשבים ועסקנים מובילי דעה מטיפים ללא הרף לחיי צניעות וסגפנות באופן המעורר הערכה, רק שאז מתברר כי תרבות הקומבינות, התלושים הפיקטיביים והקצבאות הלא-בהכרח-כשרות, כמו גם ההנחות הבלתי-מוצדקות בארנונה, חולפות איכשהו מתחת לרדאר. בחלק מהמקרים, רבנים ואנשי ציבור המעודדים בעצמם ספרטניות, נהנים ממשאבים כלכליים לא מבוטלים וילדיהם מתגוררים בדירות גדולות בערים החרדיות המרכזיות.

החינוך החרדי נתפס כבעל היכולת האולטימטיבית לשימור המסורת. הזרמים הדתיים האחרים מתוארים כפשרנים, רפורמיסטיים וחסרי עמוד שדרה יהודי. אלא שטיעון זה לוקה בחסר מול המוני הצעירים והצעירות החרדים המכריזים על עזיבתם את הדת ולעיתים אף את בית הוריהם. לפגישה בלתי אמצעית עם התופעה אפשר לבקר בעיר האולטרה-חרדית מודיעין עילית באחד מלילות השבת.

השאיפה לצניעות פנימית ובעיקר חיצונית היא מאבני היסוד של חיינו הדתיים-חרדיים. ערך נעלה ואידיאלי ללא ספק. רק שהפאות המהודרות של הנשים הנעות בין 15 ל-20 אלף שקלים ליחידה מעט פוגמות ביישומה של שאיפה זו. אין בכך ביקורת לגופה של אישה הרשאית לאמונתה וערכיה, כמובן, אלא שהתנהגות זו מעודדת דפוס חינוכי של שקר עצמי-פנימי כדרך חיים. כך גם ביחס לטלפונים החכמים או חיבור לרשת האינטרנט. מעט מאוד בתים לא מחזיקים בביתם מחשב מקוון, או שני טלפונים – כשר ולהתקשר; אלא שמול מוסדות החינוך או ילדי השכנים הם מצהירים רק על מספרם הכשר.

ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה, אמר התנא הגדול רבי עקיבא. גם לוחות הברית מקדישות עמודה שלמה למצוות שבין אדם לחברו. אלא שבעיתונות החרדית מודעים פחות לאקסיומה הזו. ב"יתד נאמן" הליטאי, למשל, חשופים הקוראים במשך שנים לגידופים, השמצות, עלבונות וביטול של גדולי תורה, לעיתים מהדרג הבכיר ביותר, המעיזים להביע עמדה שאינה זהה לעמדת העיתון.

 

כך גם ביחס למעמד הנשים. בעסקנות ובתקשורת הפנים-חרדית בוחרים לא רק להדיר אותן מעמדות כוח, אלא להצמיד בגסות אבחנות רפואיות פסיכוטיות לאקטיביסטיות המעיזות לדרוש ייצוג. כתוב "ואהבת לרעך כמוך", הם מן הסתם יאמרו, לא "לרעתך".

רחוקים שנות אור מ"חברת מופת"

האם אנו כה גרועים? כן, אבל כמו עוד בני אנוש החיים ביקום. החברה החילונית למשל. מערכת החינוך הישראלית אינה נקייה מבריונות, סמים, אלכוהול וגזענות. צריך לומר זאת. אחוז המזרחים בסגל האקדמי באוניברסיטאות הישראליות זעום. נשים כמעט לא מכהנות, עדיין, בתפקידים מכריעים במדינת ישראל. מערכת המשפט הישראלית הדירה באופן שיטתי, גלוי וללא מורא מועמדים על בסיס אתני ואידיאולוגי. חשיפת הקלטות "מאחורי הקלעים" של מינויי השופטים, נוסח נוה-מנדלבליט, הפחידה אפילו כמה מהליברלים האדוקים ביותר המתנגדים לרפורמה המשפטית.

שיעור הגירושים בחברה החילונית גבוה לאין ערוך מזה החרדי. מספר פתיחת התיקים הפליליים לפי מפתח של 1,000 איש גבוה בעיר תל אביב יותר מפי 10 מהעיר הענייה מודיעין עילית. פערי המעמדות והיעדר החמלה לאינדיבידואל מעולם לא היו אקוטיים יותר. היעדר הצניעות במרחב הציבורי חורג זה מכבר מהטעם הטוב. אנשי רוח ודמויות ציבוריות נחשפים במעשי שחיתות, לעיתים בעבירות בעל אופי חמור. בציר היחס לאנשי חינוך, מורות ומורים, נדמה כי יש למערכת החינוך החילונית עוד מה ללמוד מאחותה החרדית. השפה במרחב הציבורי, החשוף גם לאוזני הילדים, מעולם לא הייתה גסה ובוטה יותר. האחרונים, אגב, חשופים לתוכניות טלוויזיה עתירות רייטינג המעודדות, פר אקסלנס, החפצת נשים כמעט כאידיאל.

אז האם החילונים כה גרועים? גם לא. בניגוד למה ששוכנענו להאמין – לא כל החילונים רוצחים, אנסים ובוגדים בנשותיהם. רחוק מכך. המסקנה, אחיי החרדים, היא שכולנו בני אדם. עם יצרים ועם לא מעט חולשות. אנחנו לא החברה המושחתת ביותר, אבל אנחנו רחוקים שנות אור מתיאור "חברת המופת" שעליה אהבנו להתחנך. הגיעה העת להפנים זאת ולתפוס שיותר מנכון יהיה עבורנו להימנע ככל האפשר מביקורת החברה האחרת, גם זו הנראית מוסרית פחות לאין ערוך – בעינינו.

בסופו של דבר, התבוננות פנימית, מודעות עצמית ומעט צניעות יכולים רק להועיל לנו.

• ד"ר אליעזר היון הוא חוקר בכיר במכון ירושלים למחקרי מדיניות