מה עונים לו ?

העיתונאי קלמן ליבסקינד, איש ההתיישבות והימין, כותב בטורו השבועי היישר אל החרדים, קראן:
"הדברים האלה, אחים יקרים, נכתבים אליכם לא כדי לפגוע, לא כדי להקניט וגם לא לשם הוויכוח, אלא מתוך כאב אמיתי. לרגע קל, באמת לרגע קל, אני מבקש להניח בצד את עניין הגיוס שלכם לצה"ל. לא כי הסוגיה הזו איננה חשובה. היא חשובה מאוד, אלא שיש בעיה קודמת, עמוקה וכואבת, חשובה עוד יותר, שסוגיית הגיוס, שניגע בה רק מעט בהמשך, היא רק הקליפה החיצונית שלה. החברה החרדית - בהובלתם של מנהיגיכם הרבניים והפוליטיים – התנתקה מאיתנו לגמרי. בשנתיים האחרונות חווה משפחת העם היהודי את אחת החוויות הקשות שעברו עליה זה עשורים, והאגף שלכם במשפחה לא נמצא איתנו בחוויה הזו. אנחנו חיים כבר תקופה ארוכה בסערה גדולה – של בכי, של כאב, של דאגה, של תקווה ושל תפילה לימים טובים - ומול המציאות הנוראית הזו שלנו בחרתם לכסות את ראשכם בשמיכה, לא לראות, לא לשמוע, לא להרגיש. כאמור, הניחו בצד את השירות בצה"ל. נניח, רק לצורך הדיון הזה, ששכנעתם שיש לכם בעיה עם הגיוס, ושהמאמצים שלכם להימנע ממנו בכל דרך אינם נובעים מהניתוק שלכם מהמדינה ומאיתנו, אלא מחשש אמיתי לגורלו של עולם התורה. אבל איך זה שגדולי התורה שלכם לא מטריחים את עצמם להגיע לניחומי אבלים אצל משפחות שבניהן מסרו את נפשם גם עבורכם? לא רוצים להתגייס? אל תתגייסו. אבל לכו לאגף השיקום בתל השומר ושימו יד אוהבת על כתפו של אבא צעיר שאחרי הקרב בג'באליה נותר ללא רגליים. תנו לנו להרגיש שאתם אחים. שאכפת לכם מאיתנו. שלא עזבתם את הבית והשארתם אחריכם חדר ריק. איך יכול להיות שאתם לא מכנסים לפחות פעם בחודש 100 אלף תלמידי ישיבות ברחובה של עיר כדי לקרוע שמיים בתפילות לשלומם של חיילי צה"ל? אל תילחמו, אנחנו נעשה את זה, רק תאותתו לנו שחשוב לכם להיות חלק מהמשפחה. נניח שהסכמנו שרק הילדים שלנו ילכו לצבא, שרק הבנים שלנו ייפרדו בכל סבב לשלושה חודשים מהאישה וישאירו אותנו עם לילות טרופי שינה, ושרק הנכדים שלנו ייאלצו לנהל שיחות וידיאו מתגעגעות עם אבא, שאחת לזמן מה לובש מדים ונעלם להם. אבל אתם, תנו לנו סימן כדי שנדע שכל זה נוגע בכם. שחשוב לכם מה קורה איתנו. לאן נעלמתם, אחים שלנו? אנחנו רוצים אתכם איתנו. אנחנו צריכים אתכם איתנו. אנחנו לא יכולים בלעדיכם. תנו לי להניח לכם מראה קטנה מול הפרצוף. אם אין סביבכם, אפילו לא במעגל עשירי, אף אחד שהיה מושא ה"הותר לפרסום"; אם לא מתגוררת בשכונה שלכם אף משפחה שבור ענק נפער בחייה; אם אתם לא מכירים אף אישה צעירה ששלחה את אבי ילדיה הקטנים אל שדה הקרב מתוך הבנה שאין ברירה כי המדינה צריכה, והיום היא אלמנה. רק דמיינו איזה קידוש ה' היה יכול להיות פה אילו חברי הכנסת שלכם, נציגי יהדות התורה, היו יוזמים בעצמם חוק שיעניק הטבות ללוחמי צה"ל. בלי הליכוד ובלי הציונות הדתית, בלי גנץ ובלי איזנקוט. רק הם. אילו יצחק גולדקנופף היה עומד על דוכן הכנסת, מסביר שאומנם לתפיסתו לבני הישיבות אסור לעזוב את בתי המדרש, אבל משום שלא כולם עושים את זה, הרי שחשוב לו ולציבור שלו להוקיר את חיילי צה"ל, להודות להם, ולסייע להם ולבני משפחותיהם. אני מודה שבשנתיים האחרונות אני מתקשה לראות צעיר חרדי ברחוב, בדוכן שווארמה או בשוק, בלי לתהות באופן אוטומטי - "בן כמה הוא?", "מה הוא עושה פה?", ו"אם הוא לא יושב בבית המדרש, למה הוא לא בבית חאנון?". סהדי במרומים שאני שונא את המקום הזה שאליו נקלעתי, אבל זה חזק ממני. כשהבן שלי והחתן שלי חזרו הביתה בשבוע שעבר, אחד מח'אן יונס ואחד מגבול הצפון, וכשחתן אחר שלי התחיל במקביל את הסבב התורן שלו, משאיר בבית אישה ושני קטנטנים, אני לא יכול לחשוב על שום דבר אחר. זה עולמי, זה עולמם של השכנים שלי, ושל החברים שלי, ושל בני המשפחה שלי. זה עולמם של המוני ישראלים שהם חלק. ואתם יודעים מה הכי מקומם? שלא אנחנו צריכים לחוש כך. חבר הכנסת משה גפני צריך לחוש כך. בחלומי אני רואה אותו עוצר את רכבו באמצע רחוב ירושלמי הומה, רץ החוצה, אוחז בידו צעיר חרדי המסתובב בחוסר מעש, או צופה במשחק כדורגל בפיצוצייה, מטלטל אותו טלטול הגון, וגוער בו בקולי קולות מול העוברים השבים: "מה שאתה עושה זה חילול השם! אני נלחמתי בוועדות הכנסת כדי שאתה תוכל לשבת ללמוד תורה. אם אתה לא מסוגל לעשות את זה, לך לבקו"ם". אבל זה בדיוק העניין. גפני וחבריו לא רוצים שאותו צעיר ילך לבקו"ם. גפני וחבריו הם השכפ"ץ של הצעיר הזה, גם אם חייו עוברים עליו בבטלה גמורה. רק השבוע שמעתי את ישי כהן מ"כיכר השבת" מראיין את גפני ואת גולדקנופף ושואל את שניהם אם הם סבורים שמי שלא לומד תורה, רק מי שלא לומד תורה, צריך להתגייס. לפני כשנה עלה לרשת תיעוד של מפגש בן שמונה דקות בין אל"ם (במיל') ארז אשל למנהיג הציבור הליטאי הרב דוב לנדו. אשל, לבוש מדים, נשק תלוי על כתפו, הניח לרעיון הגיוס ושאל את הרב, "האם אפשר לבקש בעת הזו שכל בחור ילך פעם אחת להלוויה?". הרב לנדו הזדעזע מהרעיון. "חס ושלום, בחור צריך ללמוד", השיב. אשל לא הרפה. "ולבקר פצוע אחד?". הרב לנדו לא היה מוכן לשמוע גם על זה. "אדם רגיש מאוד, זה יכול להפריע לכל הלימוד, הוא יראה פצוע, הוא לא יכול לחיות אחר כך". ואתה רואה את המפגש הזה, ונפשך מבקשת להתפוצץ. מסתובבים בינינו אנשים שאיבדו אבא ואח ובן, אנשים שבילו חודשים ארוכים בבתי החולים ולא יוכלו עוד לקום על רגליהם, אנשים שמטה לחמם נשבר, אנשים שנלחמים כדי לשמור על זוגיות שהמלחמה והריחוק הארוך מאיימים לפרק - ומה אנחנו מבקשים מכם נוכח כל זה? כמעט כלום. שתיתנו חיבוק. שתגיעו לזרוק מילה מנחמת או דבר תורה מעודד. רק כדי שנדע שמה שעובר עלינו נוגע בכם. אנחנו מבקשים, והיד שלנו לא פוגשת יד אחות. צריך להאזין לשיחה הזו כדי להבין כמה עמוק השבר. "אני מאחל שה' יציל אותך", אומר הרב לנדו, מוסיף ש"לימוד התורה זה מה שמגן עליכם", ומסיים, אחרי שנתבקש לתת ברכה, ש"שום פגע רע ושום צרה לא יהיה בכם". לא "אותנו", לא "עלינו", לא "בנו", אלא "אותך", "עליכם", "בכם". כאילו מברך את נציגה של קבוצה אחרת, של צבא אחר. אני שומע את ח"כ משה גפני ואת האובססיה שלו לציונות הדתית, וברור לי לגמרי על מה היא יושבת. אנחנו, הדתיים לאומיים, בחיינו ובמותנו, מפרקים לחתיכות את האגדה שהוא וחבריו בנו במשך שנים ארוכות, על חוסר היכולת לשלב תורה ועבודה. על ספרא וסיפא שלא יכולים ללכת יחד. הוא רואה את בתי העלמין הצבאיים ואת מחלקות השיקום עמוסים בתלמידי חכמים, הוא רואה את התמונות של לוחמים המנצלים רגע של הפוגה ברפיח כדי ללמוד דף יומי, ומבין שהבלוף שלו לא מחזיק. בטקסט הנפלא שלו "אחד מן המניין", מספר אבא קובנר על הפעם ההיא, בשבוע הראשון שלו בארץ, שבה עמד ליד הכותל המערבי. "הרגשתי שאיני שייך", העיד על עצמו, עד הרגע שבו משך מישהו בשרוולו וביקש ממנו להצטרף למניין. "זהו דבר יהודי, היותר ייחודי ביהדות – להיות אחד במניין", כתב. "לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי, והאחד לתשעה". ובכן, זהו בדיוק המצב שלנו איתכם, אחים חרדים יקרים. אנחנו תשעה, וזה הרבה, אבל בלעדיכם לחברה הישראלית אין מניין. ואנחנו צריכים אתכם איתנו למניין הזה. מניין להתפתחות, מניין לבנייה, מניין לצמיחה, מניין לחיבור, מניין לשיתוף, וכן, גם מניין לתפילה משותפת לישועה. לבד זה לא ילך." 

תוקן על ידי momeir ב- 29/07/2025 12:18:16

הנה עוד אחד של רפאל פאסי:
בשעה שעלה עם ישראל לקבל את התורה, אמרו החרדים לפני הקב״ה: ריבונו של עולם, מה לבני ישיבות הסדר, למילואימניקים, לחיילים, למסורתיים, למכיניסטים, לחרדקים בינינו?
 אמר להם: לקבל תורה באו.
 אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם – אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?!
מה אנוש כי תזכרנו, ובן אדם כי תפקדנו?
מה לטהרתה של תורה עם זיעת כפיים, מדים מאובקים וידיים עמלות?
אם אתה מחפש למי לתת את התורה – "תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם!" (תהילים ח׳ ב)
 אמר הקב״ה לעם ישראל: החזר להם תשובה.
 אמרו לפניו: ריבונו של עולם, יראים אנו מהם, שמא ישרפונו בכרוזיהם, בעיתוניהם, בשיח החשדנות שבפיהם, שהרי אומרים הם ״נמות ולא נתגייס״.
 אמר להם: אחזו בכסא כבודי והחזירו להם תשובה.
 אמרו לפניהם: ריבונו של עולם, התורה שאתה נותן לנו - מה כתוב בה? "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וְרָאִיתָ סוּס וְרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה׳ אֱלֹקֶיךָ עִמְּךָ" (דברים כ׳ א)
וכי אתם יוצאים למלחמה?
וכי מכירים אתם פחד מאויב וסוס ורכב?
 "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (דברים כ"ג ט"ו)
מחנה של מי?
של לוחמים השומרים על טוהרה של שכינה גם בשטח אויב – או של יושבי קרנות וספסלים שעה שעמנו נלחם מלחמה קיומית?
 "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ: כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָהּ.״ ורשי מסביר על הפסוק: ״והורשתם אותה מיושביה, ואז "וישבתם בה", תוכלו להתקיים בה, ואם לאו -לא תוכלו להתקיים בה.״
 כלום נלחמתם באויב כדי שתוכלו להתקיים בארץ?
 אמרו לפניו עם ישראל: ריבונו של עולם, התורה הזו לא שייכת רק לשמיים. היא לא שייכת רק למי שפרשו מן הארץ,
אלא למי שמחוברים אליה.
מי שנושאים בנטל.
מי שמגנים. מי שבונים.
מי שמזיעים ושומרים ומוסרים נפשם. מי שמגדלים ילדים ולומדים בלילה. מי שמניחים תפילין בבסיס צבאי, נלחמים באויב ומקיימים את תורת החיים.
 מיד כל אחד ואחד מהחרדים נעשה אוהב למי שנושא בעול, והם הולכים ומבעטים בשלטיהם של ״נמות ולא נתגייס״ וחוזרים בתשובה ונושאים בנטל.
ומבינים שכל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו.

רפאל פאסי בגימטריה אבטיח בשקל

ראשית, בכל מהלך המלחמה גם אצל יחידים וגם אצל רבים, מצאו הרבה התנדבויות של הציבור החרדי ואי אפשר להכליל. 
שנית, אנו צריכים להביט על עצמנו במראה ולקבל האמת ממי שאמרה. הקונצנזוס החרדי, דואג לעצמו, לקהילתו, לאידיאלים של החצר וכד'. לא רואים בציבור החרדי מנהיגות אידיאולוגית בראיה מרחבית מאד. אצל הציבור הליטאי, התפתח בשנים האחרונות נושא הקירוב מתוך אידיאל פנימי של הפצת אור היהדות. הציבור החסידי ברובו, [ללא הכללה] יודע לדאוג לקרייטשמע שלו ולא מעניין כלום מעבר.  

תוקן על ידי תורפיה ב- 30/07/2025 09:22:21

'הקונצנזוס החרדי דואג לעצמו' כתב זה שמעליי, בא נבדוק את זה בשטח.

יד שרה, ארגון חרדי, סניפים בכל רחבי הארץ, משאיל לציבור כולו ציוד רפואי באופן שחוסך למדינה מליונים רבים מידי שנה.

עזר מציון, ארגון חרדי, נותן שירות לציבור כולו, מתפעל את מאגר מח העצם הלאומי.

עזרה למרפא, ארגון חרדי, נותן יעוץ רפואי ושירותי חוות דעת שניה לציבור כולו.

מתנת חיים, ארגון חרדי, מתווך כליות מתורמים לנזקקים, חיסל כמעט לחלוטין את התור להשתלת כליה בישראל, דבר שחוסך למדינה מילונים רבים מידי שנה.

איחוד הצלה, ארגון חרדי, נותן שירות לציבור כולו, סניפים בכל רחבי הארץ.

זק"א, ארגון חרדי, נותן שירותים לציבור כולו ל"ע וגם למדינה.

ידידים, ארגון חרדי, נותן שירותים בהתנדבות לציבור כולו, פרוס בכל רחבי הארץ.

כל הארגונים הנ"ל, ולא מניתי את כולם אלא את המרכזיים והיותר ידועים שבהם, חוסכים למדינה בפעילותם מיליארדים רבים, וגם מזרימים למשק הישראלי באמצעות גיוס תרומות בכל שנה מיליארדים של מטבע זר.

מלבד זאת, ראוי להסביר מדוע באמת קהילות חסידויות כמעט ואינן מקרבות חילונים
(למעט בעלזא וקרלין ועוד כמה)
חסידים נמצאים כל כך "עמוק" בתוך החרדיות, שלפעמים רק אמירת "בוקר טוב" לחילוני, יכול לקרר אותו מעט.
מצוות קירוב רחוקים מיועד דווקא לאלו שחזרו בתשובה בעצמם, מכירים ויודעים הכל, ולא 'מתקלקלים' כל כך מהר.
ולכן נוהגים נכון החסידים כשהם פורשים לחלוטין מכל נושא קירוב רחוקים, מה שעלול לרחק קרובים.

כל הדיון כאן מזכיר לי את דרישת התקשורת מנתניהו לבא לבארי ולניר עוז!

תבא תבא וחכה איזה אמבוש נבצע עליך