אני, ד"ר עז אל-דין שיהאב מעזה, יחד עם משפחתי, חבריי ומשפחותיהם, לא לחמנו בשום מלחמה.
היינו קורבנות ההשמדה שהחל חמאס מתוך בתינו, ולאחר מכן שחרר הצבא הישראלי את מלוא אכזריותו כלפינו, בעוד פעילי חמאס נעלמו במנהרותיהם.
הלוואי וההיסטוריה תתעד את האמת: הובסנו - לחלוטין, בכאב ובאופן סופי.
ואנחנו, אנשי עזה, הם אלה שיש להם את הזכות לומר אם הובסנו או לא, לא אלה שיושבים בנוחות בקטאר או בטורקיה.
נרמסנו, הושפלנו ונשברנו לאחר שעירנו נהרסה, נכבשה ונמחקה מעל פני האדמה.
גורשנו, נשללנו מכל מה שבנינו, נותרנו לנדוד בין חורבות חיינו.
ואיפשהו בתוך כל זה, הבנתי משהו פשוט ונורא:
דמעותיה של אמי קדושות יותר ממולדתי עצמה, ויגונו של אבי חשוב לי יותר מכל דגל.
כי איזו משמעות יש למולדת אם היא טורפת את אלה שאתה אוהב, אם היא מהללת את המוות אך שוכחת את החיים?
לא היינו גמישים. היינו בני ערובה בארצנו. לא יכולנו לעזוב. לא יכולנו להחליף את אלה שטענו לשלוט בנו. נתפסנו בין כובש חסר רחמים לשליטים שניזונו מסבלנו.
ואם יש רגע בחיי שבו אני חייב לומר את האמת - ללא פחד, ללא היסוס - הרגע הזה הוא עכשיו
