שיחה על בין אדם לחברו
בס''ד שיחת כ"ק אדמו"ר מרימנוב שליט"א שבת קודש פרשת ויצא תשפ"ו לימוד על בין אדם לחברו – וכוח התפילה בדמע להיוושע וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה (בראשית כט, לא) ולהלן נאמר 'ותקנה רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי, ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן'. הנה יש להקשות בכפלים: ראשית, למה פרסמה התורה הקדושה לספר שלאה הייתה שנואה, איזה תועלת יש לזה לדורות, והשנית, איזה לימוד יש לנו מזה שרחל נתקנא באחותה, עד שהתורה הקדושה פרסמה קנאה זו. ונראה לבאר הענין, כי לאה היתה לה הרגשה פנימית שיעקב יש לו שנאה אלי', כי בעיקר רצה רק לישא את רחל, ולאה בא לידו ברמאות, אבל שום אדם אחר לא הרגיש בדבר, וגם יעקב אבינו לא עלה על דעתו שלאה מצטערת ובוכה על מצבה, אמנם לאה התחננה להשי"ת שיתן אהבה אמיתית ביניהם, ואכן רימזה לנו לאה במה שאמרה 'ראה ה' בעניי' וכן 'כי שמע ה' שנואה אנכי', שהיא הרגישה כי היא שנואה בעיני בעלה, אמנם כל מה שאמרה 'ראה ה' בעניי' וכן 'כי שמע ה' שנואה אנכי' עדיין לא נתברר מה פשר שנאה זו, ויש מקום לחשוב כי לא נתכוונה על שנאת בעלה ח"ו, ורק כלפי מעלה היה גלוי וידוע כי היא מרגישה שבעלה שונא אותה. ואחר שנולד לה בן שלישי, אז אמרה 'עתה הפעם ילוה אישי אלי' (שם כט, לד), דקדקה לומר 'אישי', לרמז כי 'השנאה' שהיא מרגישה היא מפני בעלה, ועתה נודע ליעקב אבינו על ידי נתינת השמות של ראובן ושמעון שלאה מצטערת והולכת במשך כל השנים שעברו על שהיא שנואה בעיני בעלה, ועתה היא מקווה שיעקב אבינו יאהב אותה על שזכה להיות לו ממנה ג' בנים, בראותו את מעשיה הטובים וקרבתה להקב''ה בתפילה ודמעות ועל שם זה נתנה השם לוי, וזה כיוונה באמרה 'עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים'. והנה כיון שעתה לאחר לידת לוי כבר הבין יעקב אבינו פשר השמות שלאה מרגישה שנואה בעיני בעלה, לכן לאחר שנולד יהודה כבר היה מקום לתת שם יהוד'ה שעכשיו גם בעלה התבונן במעשיה הטובים ונקשר גם אליה וע''ז נתנו שבח להקב"ה ולגלות שלכל זה זכתה רק בתפילותיה ודמעותיה, ואשר על כן עיניה רכות מדמעות של תפילה, ועל זה אמרה 'הפעם אודה את ה'', כי זכתה לחתור חתירה ונפתחו לה שערי ישועה. והנה רחל נתקנא באחותה ויעקב הרגיש שזהו קנאה גשמית, על שלאה יש לה בנים ולה אין בנים, ולזה נאמר 'ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלקים אנכי', וזה פלא על יעקב אבינו למה ענה לה כך, כי אין זה דרך לבעל לדבר קשות לאשתו אשר אהב והיא שבורת לב, והיה ראוי לו לפייסה בדברים ולעודדה, ולומר לה, וכי יש כח בבשר ודם להביא ישועה, הלא הכל אינו אלא מהשי"ת, אלא שהיה כוונתו להוכיחה כי אין ראוי לקנאות, כי הקנאה היא מדה מגונה המרחקת את הברכה, ואז הבינה רחל שיש עליה קטרוג על הקנאה שלה, ושאין הזמן מסוגל עכשיו לישועה כי הקנאה מרחקת את הישועה, כי על דברים בין אדם לחבירו האדם נענשים גם בעולם הזה רח"ל. ולתקן דבר זה נתנה רחל את שפחתה ליעקב תחתי' להיות לו ממנה בנים, ולשרש ולעקר מדת הקנאה מליבה. ועל זה אמרה אח''כ בלידת דן 'דנני אלקים', וכוונתה שהיה מדת הדין מתוחה עליה על שנתקנא באחותה, ועוד רמזה ג"כ שעתה נודע לה שרק על ידי תפילה אפשר לזכות לישועה, ולזה הוסיפה ואמרה 'וגם שמע בקולי'. וכן אח"כ בלידת בן השני, אמרה 'נפתולי אלקים נפתלתי', בכל מיני תפילות ודמעות כמו שפירש רש"י: ואונקלוס תרגם לשון תפילה, נפתולי אלהים נפתלתי, כמה בקשות החביבות לפניו נתקבלתי ונעתרתי כאחותי. וכוונת רחל היתה לגלות שכל מה שקנאה באחותה היה רק קנאה רוחנית כמו שפירש רש"י: ותקנא רחל באחותה, קנאה במעשיה הטובים של לאה, שבעבורה זכתה לאה לבנים. ועוד שעדיין טענתה במקומה עומדת כי רק בזכות הסימנים שמסרה לאחותה זכתה לאה להעמיד שבטים, ולזה נאמר 'ויזכור אלקים את רחל וגו' ויפתח ה' את רחמה', כי מאחר שנתברר שהכל היא לשם שמים' ורק ע"י כח התפילה, הגיע זמנה של רחל להיפקד. ובזה יובן מה שנאמר בלידת יוסף הצדיק, 'ותאמר אסף אלקים את חרפתי', וכוונתה שמעתה לא יהיה עליה לחרפה מה שחשבו עליה שסיבת קנאתה היא משום גשמיות, ועתה ידעו הכל כי סיבת קנאתה היא רוחנית בלבד, ועוד יתורץ בזה מה שהקשו המפרשים שלכאורה היה לה לקרותו "אסף" ולא "יוסף", אלא שרחל גילתה בכך כי סיבת ישועתה היא מכח התפילה, וכיון שראתה כח תפילותיה, בטחה והתפללה כבר עתה גם על העתיד, ונתנה שבח והודיה על הבן הנוסף שיוולד, וע''כ נתנה לו שם ''יוסף'' שבמהרה תזכה לבן נוסף בכח תפילתה. ומעתה נשוב לדברי הפסוק 'ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה', ולכאורה הול"ל שעיני לאה 'רעות', ועיני רחל 'יפות'. אבל רכות ויפות אינם שני הפכים. אלא הענין היא שהתורה כתבה שלאה בעבור שהייתה לה תמיד לב נשבר שלא תיפול בגורלו של עשו, על כן התפללה בבכיות נוראות, עד שעיני' נעשו רכות ברבוי הבכיה, ובעבור זה זכתה לישועה כי שערי דמעות לא ננעלו (ברכות לב:). אבל רחל לא הייתה לה לב נשבר, כי היא היתה עקרת הבית של יעקב, וגם היתה 'יפת תואר ויפת מראה'. ולפיכך לא הבינה תיכף את כח התפילה בבכיות. אבל אחר כך, בלידת בנימין קראה שמו 'בן אוני' על שם הצער שלה, והתפילות שהתפללה בבכיות על לידתו. ועוד רמזה בזה דבר גדול לקרות שם בנה על שם הצער והבכי, כי רש"י פירש על הפסוק 'ואקברה שם בדרך אפרת' (בראשית מח, ז), דע לך שע"פ הדבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם יצאת רחל על קברה ובוכה, ומבקשת עליהם רחמים, שנא' (ירמיה לא) קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים וגו', והקב"ה משיבה מנעי קולך מבכי יש שכר לפעולתך נאם ה' וגו' ושבו בנים לגבולם. כי אחר שנחרב הבית, כל בנינה תלוי רק בבכיות, ועוד שמכך מוכח כי השי"ת מונה כל הי"ב שבטים על שמה של רחל שהרי עליה נאמר שם 'רחל מבכה על בניה', ועוד שנזכר זכותה מה שמסרה סימניה ללאה שעל זה נאמר 'כי יש שכר לפעולתך' כמו שפירשו חז"ל (איכה רבתי הקדמה פיסקא כד) שהכוונה היא על מה שמסרה סימניה ללאה. הרי שדוקא על ידי כח הבכיה של רחל נזכר זכותה מה שמסרה סימניה ללאה שבכך נחשב הדבר שכל השבטים נולדו בזכותה, ועוד שכולם נקראים 'בניה'. ולכן קראה שם בנה 'בן אוני' לרמז על מעלת צערה ובכייתה, שדייקא על ידי בכייתה יתברר צדקתה וטוהר כוונתה בכל מעשיה ונפתוליה להוליד בנים ושמע ה' ודייקא נבנה בית המקדש בחלקת בנימין בנה הקטן מקום תפילת כל השבטים וכל בנ''י. ועוד אולי רמז יש בכך שכל הרדיפות והרציחות שאנו עוברים בגלות ע''י שונאי ישראל זה לעורר אותנו ולהקדים להתפלל בדמעות, כי שערי דמעות לא ננעלו לעולם עד שנזכה לקיום היעוד 'ושבו בנים לגבולם' במהרה בימינו אמן.
תוקן על ידי הכותב17 ב- 18/12/2025 06:47:10
 |
|
|
