הרב בני לאו:
"לא משקר בשבת"
דופק החיים הפרטי שלי פועם על פי לוח השנה העברי: ימי הולדת, ימי נישואין שלי ושל ילדיי, ימי זיכרון – הכל צרוב בעברית. רק תאריך לועזי אחד נמצא אצלי בזיכרון: ה-4 בפברואר 1980. יום הגיוס שלי לצה"ל. אגב, השנה, כמו אז, התאריך הזה חל בי"ז בשבט.
למה אני זוכר את הלועזי? כי בלילה הראשון שלי כטירון גולני בבסיס "בזק", הסמל טירטר אותי לילה שלם רק כי עניתי לו בתאריך עברי כששאל ליום הולדתי. עד אותו יום לא ידעתי לומר בעל פה את סדר החודשים מינואר ועד דצמבר. גדלתי בבית פתוח ומשכיל, אבי עבד בשירות הביטחון, אבל "המסלול" שלי היה ברור מאוד: בית ספר תורני בבני ברק, ישיבה תיכונית בירושלים וישיבת ההסדר בגוש עציון. גם שנים של חברות אינטנסיבית בבני עקיבא לא סדקו את תמונת עולמי ההומוגנית; הגעתי לישיבה מוקף במאות "אנשים כמוני".
הלכתי לגולני כי הרגשתי עמוק בפנים שהישיבה, על כל יופיה, לא מראה לי את תמונת המשפחה הרחבה שלי. הרגשתי שהדיבור על "עם ישראל" הופך לאידיאה מופשטת, למשהו שלומדים עליו בספרים ולא פוגשים בעיניים. וכך, ביום חורף קר, יצאתי מהישיבה היישר לבקו"ם.
נחתתי לתוך חברה ישראלית שלא הכרתי עד אז. השפה הייתה אחרת, השירים היו זרים לי. בהתחלה התבצרתי בעולמי המוכר, מנסה להגן על עצמי בעזרת הטקסים הדתיים. בלטתי מאוד עם הכיפה הגדולה והציצית שתמיד היו בחוץ – סוג של "שמירה אישית לוחצת" עלי, אבל כזו שגם הלחיצה את הסביבה שלי. אז, כבחור צעיר, לא הבנתי שהנוכחות שלי מייצרת מתח. לא הבנתי שמסביבי יש עשרות חיילים שחיים על רצף יהודי עמוק ומפואר; שהבית שלהם מלא בשפה של תפילה, של ברכה, של בית כנסת ושל מנגינה פנימית עתיקה, גם אם הצבא קיטלג אותם תחת הכותרת היבשה "חילוניים".
אחת התמונות הראשונות שנחרטו בי הייתה באחת השבתות הראשונות. קיבלנו קיטבג עם ציוד, ובשבת בבוקר נכנס הסמל שלנו, משה פרטוק, לצריף הארוך. הוא הורה לנו לשפוך את כל התכולה על הרצפה. אחד הפריטים היקרים ביותר אז היה מעיל הדובון. פרטוק עבר בין השורות והגיע לחייל שלידי. "איפה הדובון שלך?" שאל. "לא קיבלתי", ענה החייל בשקט. הסמל התפרץ עליו בשאגה: "אל תשקר אותי!". ואז, החייל ענה לו בקול רועד, כמעט בבכי: "לא משקר, הסמל. לא משקר בשבת".
באותו רגע, אני מודה, כמעט פרצתי בצחוק. זה היה נשמע לי הזוי. בראש "הדתי" והלוגי שלי, לא הבנתי איך מתחברים השקר והשבת. הרי אם מותר לשקר, מה זה משנה אם עכשיו שבת? ואם אסור – הרי זה אסור גם ביום חול?
עברו שנים. חזרתי לישיבה וללימוד אינטנסיבי, ויום אחד נתקלתי בסוגיה בתלמוד הירושלמי (מסכת דמאי, פרק ד'). המשנה מלמדת על אדם שלא תמיד מקפיד על הפרשת תרומות ומעשרות, אך אם הוא אומר לך בשבת שעישר – מותר לאכול על פי דבריו. במוצאי שבת, לעומת זאת, כבר אסור לסמוך עליו.
שואל הירושלמי: מה ההבדל? הרי האדם הוא אותו אדם! ועונה שם אחד החכמים במשפט המהדהד את דברי החייל מגולני: "אימת שבת עליו, והוא אומר אמת". או במילים של גולני – לא משקר בשבת.
לקח לי שנים להבין את עומק המסורתיות שהיתה מקופלת בתשובה ההיא. החייל ההוא לא פעל מתוך ספר חוקים יבש, אלא מתוך "ניגון פנימי" שעובר מדור לדור. השבת עבורו לא הייתה רק אוסף של איסורים, אלא מרחב של קדושה. הוא היה ילד שגדל עם קדושת שבת ועם זכירת שבת והשבת הלכה איתו גם לדיבור. היהדות שלו היא לא "פחות" משלי – היא פשוט חיה ונושמת בדרכים שלי עוד לא היו כלים להבין.
היום, 46 שנה אחרי, אני יודע כמה גדול החוב שלי לצבא. הוא לא רק גייס אותי לשורותיו, הוא חיבר אותי למנעד הרחב והמרגש של החברה הישראלית ופתח לי את העיניים ואת הלב לאלו שיש להם שבת, שיש להם מסורת, ויש להם מנגינה פנימית של אמת – גם אם היא שונה משלי
תוקן על ידי ben_nahum ב- 04/02/2026 12:36:05
