המנהיג הליטאי הגרמה"ה לא שולל כי יש לו "רוח הקודש" וכוח לחולל מופתים

מסופק אם אתה מנסה לצחוק מהרב שליט"א
או מכלל המושג 'רוח הקודש'.

כך או כך ריח של זלזול וכפירה נודפת.
ואין תרופה למכתו.

מי שמכיר את הגרמ"ה הירש וסגנון הדיבור שלו, מביו כמה זבלית ומתועבת הכתיבה של חריף , גם ההתחכמות של כתיבה בסגנון של שאלה לא עוזרת להסתיר את הצחנה

אגב, גם אני בתשובה לשאלה לא שולל ולא מאשר שיש לי רוח הקודש.

אין לי כל ספק שעשה מזה גיחוך, רק לא רצה ליצור נושא על עצמו וככה ביטל זאת בנחמדות.

אלמד זכות עליך שאתה כנראה לא מכיר אותו ואת סגנונו. אין ספק שהוא צחק ונהנה מ"הבדיחה". גם אם יש לו הוא האחרון שיאשר את זה.

בטח דיין. דור ששופט את שופטיו.
כל החבורה הזאת רואה חובה לעצמה להעביר ביקורת על גדולי הדור, כאילו הם חברים שלהם או שפוטים שלהם. עקבתא דמשיחא...

אנשים פה התחרפנו לגמרי.
איפה ראיתם פה ביקורת?
מותר לגרמה"ה ללכת בשיטה אחרת ממה שהורגלנו אצל הגדולים הליטאים. 
מותר לו לחשוב שראוי שיתפרסם בציבור שהוא לא הכחיש שיש לו "רוח הקודש".
היו גדולים שלא ראו בעיה בזה שסביבתם מאמינה שיש להם "רוח הקודש" ובכוחם לחולל מופתים.

איך אפשר לומר 'שהורגלנו אצל הגדולים הליטאים' שאינם בעלי רוח הקודש?
נכון שלא כל ראש ישיבה זוטר נחשב בעל רוה"ק, כמו אצל האדמורי"ם, ואף לא כל גדול ולא כל מרן.
אבל רק בשני הדורות האחרונים הרשימה לא דלה, 
שקהל הקודש רחש עליהם שהם בעלי רוח הקודש, ודלתם היתה פתוחה לברכות, לסגולות, לאו דווקא מפני תבונתם הרבה וכשרונם וחריפותם, אלא עקב הסתכלות אלוהית שלהם.

כמו, מרנן ורבנן:

החזון איש,
הסטייפלר,
רבי חיים קניבסקי,
רבי יחזקאל לוונשטיין,
רבי יעקב אדלשטיין,
רבי שמואל אויערבך,
רבי מאנדל,
וגם שליט"א: רבי שמעון גלאי, רבי אליהו בער וכטפויגל (מארה"ב), ועוד אישים, שסחים אחריהם שהם בעלי רוה"ק, או בעלי כוחות סגוליים, וברכותיהם עושות רושם וכל המסתעף.

נכון שהרב שך והרב שטיינמן וגדולי חברון וכדומה והרב אדלשטיין - לא היתה סביבם אווירה כזאת.
אבל עדיין מופרך לומר 'שהדרך של הגדולים הליטאיים' אינה כן. כי הענקים הנ"ל, חלקם נחשבו גדולי הדור, כן היתה סביבתם אווירה כזאת.

ומי מדבר על הדור שלפני השואה, כמו החפץ חיים, רבי ברוך בר, ורבי מאיר שמחה מדווינסק ועוד.

יוחנןש
עירבבת 2 נושאים שונים.
יש הבדל בין זה שסביבת החזו"א האמינה שיש לו "רוח הקודש" ובכוחו לחולל מופתים,
לבין לומר שהחזו"א ראה לנכון לאשר (או לא להכחיש) שיש לו "רוח הקודש" ובכוחו לחולל מופתים..
ממה שקראתי, זכור לי כי החזו"א בכמה הזדמנויות ובאופן עקבי הסתייג בחריפות כששמע שמתבטאים עליו שהוא "בעל רוח הקודש" או "פועל ישועות" . ואף טרח לפרש למקורביו אירועים מופלאים אודותיו בדרך טבעית ושכלית.

לגבי שאר השמות שהזכרת, חלקם המועט אכן הלכו בשיטה אחרת.
אך רוב הגדולים הליטאים הלכו בשיטה של הסתייגות חריפה מ"רוח הקודש" ו"מופתים".
אין זה סותר שסביבתם האמינה שיש להם "רוח הקודש", אך היה ברור שזה לא משהו שראוי להתעסק בו ולפרסמו..