| נשלח ב-4/2/2004 22:35 |
 |
| |
העיתונאי השמאלן ב. מיכאל תובע את "הצופה"
העיתונאי השמאלן ב. מיכאל תובע את "הצופה"
תביעת הדיבה
ב. מיכאל נגד ''הצופה''
תקציר הארועים:
א. ב-24 ביוני 2003 כתב מיכאל בריזון, המוכר בשם העט שלו ''ב. מיכאל'', רשימה ב''ידיעות אחרונות'' שכותרתה – ''לא ראויים למגורי אדם''. רשימה זו היתה תגובה להצעתו של השר יוסף פריצקי, ליישב בגליל ובנגב יהודים אשר יגורשו מבתיהם ביש''ע.
הנה כמה ציטוטים מתוך הרשימה:
''פרחחי ההתנחלויות… ילדונת זבת חוטם שרק הכרס שבין שיניה מעידה עליה שהיא כבר 'עשתה בגרות' והיא מצווחת במיומנות שהנה זדים עומדים לעקור אותה מביתה. ולצידה מקפץ היפי מצוייץ ומדובלל, שההתבהמות על הגבעות היא לו תחליף-עם-הכשר לפורקנים אחרים האסורים עליו במצוות דתו, והוא משחרר את הורמוניו על אמא-אדמה בזעקות ובהתפתלויות כנגד הקלגסים המבקשים להגלותו מנווהו… רק אתמול הם הגיעו אל המירבץ הטיפשי הזה, והנה אנו למדים כי די בכמה שעות בתוך סככת ברזנט, קופסת פח או קוביית בטון, וכבר הם ראויים לתואר הנכבד 'בית'. הילדים הכעוסים הללו מעולם לא שילמו חודש שכירות, לא הריחו משכנתא, לא הזמינו אינסטלטור לתקן פיצוץ בצינור… אבל בגעיות וגניחות – אין כמוהם… ואם מחר ינחה אחד הדרווישים המפעילים את הילדים הללו לנטוש את 'הבית' הזה ולעבור להתגורר בפחית אחרת, לא יעברו 24 שעות וגם הקופסה ההיא תועלה למדרגת 'בית'… אולי בעזרת השם יתברך, תשלוט פעם על ישראל ממשלה, אשר לא תקנה את יבבות הסרק של המתנחלים, שתבין כי 'מפעל ההתנחלות' הוא האסון הנורא ביותר שצמח למדינת ישראל מיום היווסדה… צריך זיכרון קצר במיוחד כדי להציע שהמתנחלים ישובו ויישלחו למלא 'משימות לאומיות' בטריטוריות שיש בהן אוכלוסיה לא-יהודית. וכי לא די במה שהם המיטו עלינו ועל סביבתם בעת מילוי 'שליחותם' הנוכחית? האנשים הרעים הללו, שהושחתו ופונקו ושמנו בעשרות שנים של אדנות וטירוף ובטלנות, הם פגע רע ונפיץ ומסוכן. אם חס וחלילה יגיעו, במקובץ, לגליל או לנגב, אין ספק שהם יעוללו שם את אשר עוללו בגדה המערבית. הרגלי נבלה כהרגלים שרכשו שם, אין מאבדים בן לילה. וכל עוד לא נעקרו מקרבם מידותיהם הרעות, שום דוד שמש ושום שימשה, לא יהיו בטוחים מפני נשקם, שום קשיש לא יהיה מחוסן מרשעת נעריהם, שום מטע ושום שדה לא יהיו מוגנים מפראותם.
''יידרשו שנים רבות עד שבני הדור הזה, דור מתנחלי הכיבוש, ישובו ויהיו כאחד האדם, ישובו ויהיו ראויים למגורי אדם''.
סוף ציטוט (מדובר כאן על כמחצית מהמאמר, החלקים היותר חריפים שבו).
ב. כמה ימים אחר כך התפרסם ב''הצופה'' מאמר תגובה על מאמר זה, מאת חנה איזנמן. המאמר מופיע באתר הבית של ''הצופה''. במאמר יצאה איזמן נגד התעמולה בעלת האופי הגבלסי של ''ב. מיכאל'', תקפה אותו במילים חריפות מאוד.
(לקריאת המאמר – הקש כאן)
ג. בתגובה למאמרה של חנה אינזמן, הגיש מיכאל בריזון, המוכר כ''ב. מיכאל'', תביעה לבית משפט השלום בירושלים. בתביעה זו דורש ''ב. מיכאל'' פיצויים כספיים מ''הצופה'', מעורכו הראשי ומהגב' איזנמן. הוא מגדיר את רשימתה של איזנמן כ''מאמר הסתה חריף'', ומתלונן על שהואשם בשימוש בשיטות תעמולה נאציות וכמברך על פעולות טרור, כמי שמשתמש בנימוקים גבלסיים, מוגדר כאחד מגדולי האנטישמים בעולם, ועוד. כתב התביעה טוען שמדובר בלשון הרע, דברים שנועדו להשפילו, ועוד. לדבריו מדובר בפירסום שקרי. התביעה הוגשה באמצעות משרד עורכי הדין כרמלי-ארנון מירושלים.
(לקריאת כתב התביעה המלא – הקש כאן)
ד. בתגובה הגיש ''הצופה'' כתב הגנה, שעיקריו: התובע, ''ב. מיכאל'', מנסה להגביל את חופש הביטוי של מבקריו, על אף שאלו רק הגיבו על שימוש משולח רסן שלו עצמו בחופש הביטוי שלו, שהוא עצמו נוקט הסתה נגד יריביו (בהקשר זה הובאו דוגמאות), כי הוא מנסה להשתמש בהליכים משפטיים בחוסר תום לב ועל מנת לשרת מטרות זרות, ועוד. כתב ההגנה מפרט את השתלשלום העניינים, כולל ציטוטים מהמאמר המקורי של ''ב. מיכאל'' (''לא ראויים למגורי אדם'').ומצויין כי מאמר זה בא בהמשך למאמר הסתה אחר של התובע. מצויין כי התובע משתמש תדיר בלשון מסיתה נגד מוסדותיה של מדינת ישראל, מוציא ציבורים שלמים אל מחוץ לגדר, מחוץ למשפחת האדם, תוך נקיטת לשון מכלילה ומבזה.
מאידך, כותבת המאמר שייכת לאותו ציבור החי מעבר לקו הירוק, ואשר אותו מבזה ''ב. מיכאל'', כך שהקטעים שפאותם פירסם נוגעים לה אישית.
כתב ההגנה מבהיר כי התובע לא הואשם באחריות למתן ברכה לשפיכת דם, אלא לעצם כינונה של הרשות הפלשתינית (שאחראית על אותה שפיכת דם).
עוד נטען כי לאור ההסתה שבה נקט ''ב. מיכאל'' ניתן לכנות טכניקה זאת כ''נימוקים גבלסיים'' זאת למעשה הגנת ''אמת דיברנו''. לטענת ''הצופה'', זהו השימוש הנכון כאשר נדובר בטכניקה של הסתה באמצעות מניפולציה תקשורתית של כזב. ביטוי זה יונק בין היתר מהאמירה המיוחסת לגבלס ולפיה ניתן להפוך כל שקר לאמונה הרווחת בציבור, כאשר חוזרים עליו פעמים רבות.
עוד נטען כי הביקורת הנמתחת על ''ב. מיכאל'' היא לגיטימית, על רקע יציאתו תדיר נגד עמדותיה של ממשלת ישראלוכמי שמשווה את שרי ממשלת ישראל לרוצח יגאל עמיר.
כתב ההגנה הוגש באמצעות משרד עורכי הדין פוריס-העצני-רוזנברג, מירושלים.
(לקריאת הנוסח המלא של כתב ההגנה - הקש כאן)
הדיונים מתקיימים בפני כבוד השופט נועם סולברג, בבית משפט השלום בירושלים.
בינתיים התקיימו שני דיונים, ועיקרם בנושאים פרוצדורליים – סדר העלאת טענות הצדדים, וכדומה.
את ''הצופה'' מייצג עו''ד נדב העצני.
(מתוך אתר הצופה)
תוקן על ידי - הכנרית7 - 04/02/2004 22:47:33
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2004 22:38 |
|
| |
כתב הגנה
בבית משפט השלום בירושלים ת.א. 8515/03
בעניין: מיכאל בריזון
ע''י ב''כ עוה''ד אריה כרמלי ו/או יוסף ארנון ואח'
מרח' שלומציון המלכה 18 ירושלים
טל': 6245245-02 פקס': 6250777-02
התובע
- נ ג ד -
1. גונן גינת
2. הצופה בע''מ
3. חנה אייזנמן
כולם ע''י ב''כ עוה''ד נדב העצני ו/או אמיר רוזנברג ו/או
שלום פוריס ו/או אורית חיים ו/או טליה רג'ואן
ו/או רן בסה ו/או גלית עופר ו/או כרמית בן אליעזר
ו/או עופר אשכנזי ו/או נעמה כהן ו/או קרן קלר
מרח' כנפי נשרים 15 ירושלים 95464
טל': 6537777-02 פקס': 6537773-02
הנתבעים
כתב הגנה
מבוא
1. א. יסוד תביעה זו בניסיון התובע להגביל את חופש הביטוי של מבקריו, על אף שאלו הגיבו כנגד השימוש הקיצוני ומרחיק הלכת שעושה התובע בחופש הביטוי.
ב. התובע הינו אחד הפובליציסטים שלוחי הרסן והקיצוניים ביותר במדינת ישראל. אדם שעושה תדיר שימוש באלימות מילולית, כזב וניסיונות הסתה כנגד יריביו הפוליטיים, פעמים רבות תוך חציית הגבולות של ביטוי לגיטימי בחברה דמוקרטית.
ג. התובע, אשר כותב תדיר בעיתון הנפוץ ביותר במדינה – ''ידיעות אחרונות'', מכנה בכתיבתו את שרי ממשלת ישראל רוצחים וממשילם ליגאל עמיר - רוצח ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. הוא תומך בפרסומיו בהפרת חוק קולקטיבית של סרבני שירות מן השמאל. הוא מייחס לכלל תושבי יש''ע היהודיים, דפוסים של עבריינות, פריעת חוק, טירוף וכיו''ב. הוא מטיל עליהם ועל כלל שומרי המצוות אחריות קולקטיבית לכל פגעי ותחלואי החברה הישראלית ומדינת ישראל, תוך שהוא עורך דמוניזציה מכוונת שלהם.
2. א. והנה, דווקא איש זה, אשר מפר ברגל גסה את גבולות חופש הביטוי, הוא המבקש בתביעתו, לסתום את פיו של מי שמבקר אותו ביקורת לגיטימית על פרסומיו הפראיים, המסיתים והכוזבים.
ב. על רקע זה יטענו הנתבעים כבר עתה, כי עצם הגשת תביעתו של התובע נועדה לשרת מטרות זרות, והכל בחוסר תום לב ותוך ניסיון לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט.
כללי
3. מוכחש כל סעיף, תת סעיף, טענה, וכיו''ב המופיעים בכתב התביעה ואשר כתב הגנה זה לא הודה בהם במפורש.
4. מוכחשת זכותו של התובע לקבלת כל סכום כספי, כל פיצוי וכל סעד מבית המשפט הנכבד.
התייחסות לטענות לגופן
5. ס' 1 לכתב התביעה אינו מוכחש, עם זאת יצויין כי עיסוקו העיתונאי של התובע הינו, רובו או כולו, הבעת עמדות אישיות ואינו כולל סיקור אירועים, דיווח וכיו''ב.
6. ס' 2 ו-3 לכתב התביעה אינם מוכחשים.
7. ס' 4 לכתב התביעה מוכחש. למען הבהירות יצויין כי נתבעת 3 אינה עיתונאית ואינה עובדת בעיתון הצופה, אך לא מוכחשת הטענה שנתבעת 3 כתבה את המאמר נשוא התביעה וכי מאמר זה פורסם בעיתון הצופה.
8. ס' 5 לכתב התביעה אינו מוכחש.
9. האמור והנטען בס' 6 לכתב התביעה מוכחש מכל וכל. לא מוכחש כי נספח א' לכתב התביעה הוא העתק המאמר הנזכר בס' 5 לכתב התביעה.
10. האמור והנטען בס' 7 לכתב התביעה מוכחש מכל וכל, בכפוף לאמור לעיל ולהלן בכתב הגנה זה. מבלי לגרוע מתוקף כל הכחשה המופיעה בכתב הגנה זה, יפורט ויוסבר כדלקמן:
11. א. ביום 24.6.03 פירסם התובע מאמר בעיתון ''ידיעות אחרונות'', תחת הכותרת - ''לא ראויים למגורי אדם''. במאמר זה פירסם התובע דברי הסתה ובלע נגד כלל ציבור היהודים הגרים ביהודה, שומרון ועזה. דברים העולים כדי עבירה על חוק איסור לשון הרע, התשכ''ה-1965 (להלן: ''החוק'').
ב. בין יתר דברי הבלע שפירסם התובע במאמר זה הוא כתב כדלקמן:
''צריך זכרון קצר במיוחד כדי להציע שהמתנחלים ישובו ויישלחו למלא ''משימות לאומיות''…האנשים הרעים הללו, שהושחתו ופונקו ושמנו בעשרות שנים של אדנות וטירוף ובטלנות, הם פגע רע נפיץ ומסוכן. אם חס וחלילה יגיעו, במקובץ, לגליל או לנגב, אין ספק שהם יעוללו שם את אשר עוללו בגדה המערבית. הרגלי נבלה כהרגלים שרכשו שם אין מאבדים בן לילה. וכל עוד לא נעקרו מקרבם מידותיהם הרעות, שום דוד שמש ושום שימשה לא יהיו בטוחים מפני נשקם, שום קשיש לא יהיה בטוח מרשעת נעריהם, שום מטע ושום שדה לא יהיו מוגנים מפראותם. יידרשו שנים רבות עד שבני הדור הזה, דור מתנחלי הכיבוש, ישובו ויהיו כאחד האדם, ישובו ויהיו ראויים למגורי אדם''.
העתק המאמר הנ''ל מצ''ב ומסומן נספח א'.
ג. במאמר זה חזר התובע על דברי הסתה שכתב במאמר קודם ואשר פורסם גם הוא בעיתון ''ידיעות אחרונות'' לפני כ-11 שנה תחת הכותרת: ''רשע, תם ושאינו יודע לשלם''.
העתק המאמר הנ''ל מצ''ב ומסומן נספח ב'.
ד. מאמרים אלו של התובע משלבים הסתה פרועה ומשולחת רסן עם גיבוב שקרים והכללות, אשר יש בהם משום עבירה על החוק, ואולי אף עבירה על הוראות חוק העונשין, התשל''ז-1977.
12. א. המאמרים דלעיל מהווים חלק קטן ממכלול מאמרי השנאה והכזב אשר פירסם התובע כנגד מושאי ביקורתו השונים.
ב. התובע, במאמריו, מסית באופן שיטתי וקיצוני, כנגד ציבורים שונים בחברה הישראלית. בעיקר כנגד תושבי יש''ע היהודים, הדתיים בכלל והחרדים בפרט.
ג. התובע מסית במאמריו כנגד מדינת ישראל ומוסדותיה, עד כדי כך שהוא מכנה את חברי ממשלת ישראל ''רוצחים'' ו''מועדון גנרלים'', ומתאר אותם כמי שפועלים באופן זהה לזה של יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה המנוח - יצחק רבין.
ד. התובע מצדד תדיר דווקא בעמדותיהם של אויבים מאויבי מדינת ישראל.
ה. התובע טוען כי חוקים מחוקי מדינת ישראל הינם חוקים נאציים או דומים להם, כאשר הוא משתמש בעצמו בהמשלת בני הפלוגתא הפוליטיים שלו לנאצים או לפועלם.
ו. התובע קורא במאמריו להפרת חוקי מדינת ישראל בריש גלי, בכלל זה להפרת החוק באמצעות סרבנות שירות.
13. א. לשונו של התובע במאמריו הינה משולחת רסן, קיצונית ומסיתה.
ב. במלאכת ההסתה שלו מוציא התובע ציבורים שלמים אל מחוץ לגדר הלגיטימיות, מחוץ למשפחת האדם, מחוץ לחוק וכיו''ב. הכל תוך נקיטה בלשון הכללה, ביזוי ושיסוי.
ג. בלשונו פוגע התובע, מגנה, מבקר ומתריס כנגד כל דבר המייצג את היהדות ו/או את דרך המלך של הקולקטיב הציוני.
ד. במאמריו נוקט התובע בטכניקה הכוללת אלמנטים דומיננטיים של השמצה, כזב, הכללה, הגזמה, פראות ואלימות מילולית קיצונית. חזרה על דברי שקר ובלע שוב ושוב, על מנת שקהל הקוראים ייטה להאמין כי יש בהם אמת.
14. התובע הינו איש ציבור - פובליציסט בעל דעה, אשר עושה שימוש בבמות הניתנות לו מעל דפי העיתון ''ידיעות אחרונות'' ובעיתונים אחרים, על מנת להטיף לרעיונותיו של מחנה פוליטי קיצוני, ולפגיעה קיצונית במתנגדיו הפוליטיים של מחנה זה.
15. הנתבעת 3, אשר תכונה להלן: ''הנתבעת'', הינה אזרחית ישראלית שומרת מצוות, אשר מתגוררת מעבר לקו הירוק במשך שנים, מסיבות אידיאולוגיות. רבים מבני משפחתה, מכריה, חבריה ומושאי הערכתה של הנתבעת מתגוררים מעבר לקו הירוק מסיבות אידיאולוגיות.
16. האמור והנטען בס' 8 לכתב התביעה מוכחש, למעט עצם פירסום הקטעים המצוטטים בסעיף זה.
17. א. באשר לציטוט המכונה ''קטע מס' 1'', יצויין שהתובע לא הואשם על ידי הנתבעת במתן ברכה למעשים אשר גרמו לשפיכת דם, אלא במתן ברכה לעצם כינונה של ''הרשות הפלשתינית''.
ב. למען הסר כל ספק פירסמו הנתבעים ביום 13.8.03 בעיתון הצופה, ועוד טרם שבוצעה המצאה של כתב התביעה לנתבעים או מי מהם, ''הבהרה'' בזו הלשון:
''במאמר שפורסם ב''הצופה'' ביום 6.7.03 הופיע המשפט הבא: ''את נקמתה של כל טיפת דם שעלתה לנו הרשות, והיא עלתה לנו בנהרות דם, בברכתו של ב. מיכאל, לא ברא השטן''. הכוונה היא שאותה רשות (שעלתה בנהרות דם) – היא בברכתו של ב. מיכאל (ולא כל מובן אחר). המערכת.''
ההבהרה מצ''ב ומסומנת נספח ג'.
ג. הבהרה זו פורסמה גם באתר האינטרנט של עיתון הצופה והיא תופיע כל עוד המאמר נשוא כתב התביעה מופיע באתר זה.
ד. מבלי לגרוע מהאמור לעיל וכפי שיפורט להלן, אף לו מושא הביקורת בקטע מס' 1 היה ברכתו של התובע למעשי הרשות, אשר גרמו לנהרות דם, עדיין לא היה בכך כדי להקים לתובע עילת תביעה כנגד הנתבעים.
18. האמור והנטען בס' 9 לכתב התביעה מוכחש.
19. האמור והנטען בס' 10 לכתב התביעה מוכחש.
20. האמור בס' 11 לכתב התביעה אינו מוכחש.
21. האמור והנטען בס' 12 לכתב התביעה מוכחש.
22. האמור והנטען בס' 13 לכתב התביעה מוכחש.
23. האמור והנטען בס' 14 לכתב התביעה מוכחש.
24. האמור והנטען בס' 15 לכתב התביעה מוכחש.
25. האמור והנטען בס' 16 לכתב התביעה מוכחש.
26. האמור והנטען בס' 17 לכתב התביעה מוכחש.
27. האמור והנטען בס' 18 לכתב התביעה מוכחש.
28. האמור והנטען בס' 19 לכתב התביעה מוכחש.
29. האמור והנטען בס' 20 לכתב התביעה מוכחש. מוכחשת זכאותו של התובע לכל פיצוי, שיפוי או תשלום, וכן מוכחש שנגרם לתובע כל נזק, פגיעה וכיו''ב.
30. האמור והנטען בס' 21 לכתב התביעה מוכחש.
31. האמור והנטען בס' 22 לכתב התביעה מוכחש.
32. האמור והנטען בס' 23 לכתב התביעה מוכחש.
33. האמור והנטען בס' 24 לכתב התביעה מוכחש.
34. האמור והנטען בס' 25 לכתב התביעה מוכחש.
35. האמור והנטען בס' 26 לכתב התביעה מוכחש.
36. האמור והנטען בס' 27 לכתב התביעה מוכחש.
הטיעונים המשפטיים
37. א. הנתבעת רואה עצמה נפגעת הן אישית והן כחלק מקבוצה, אשר התובע מפרסם כנגדה דברי בלע, הסתה ולשון הרע באופן שיטתי ובמשך שנים רבות, לרבות אלו שפורסמו במאמר המצויין בס' 11 לעיל ואשר פורסם תחת הכותרת ''לא ראויים למגורי אדם''.
ב. הנתבעים סבורים שלאור דברי ההסתה, הכזבים, הלשון הפרועה והאלימה, ההשוואה לחוקים נאציים וכדומה, הם זכאים להביע דעתם לגבי כתיבתו של התובע ולסווגו כפי שסווגה במאמר נשוא התביעה.
38. א. בהקשר זה ייטען כי הנתבעים היו זכאים לחוות דעה ולטעון שהטכניקה הפסולה והכוזבת בה השתמש התובע במאמר אליו התייחס מאמרה של הנתבעת, הינה טכניקה המכונה - נימוקים גבלסיים.
ב. יצויין ויודגש כי הנתבעת במאמרה הציגה מקצת מדברי הבלע הכוזבים שפירסם התובע, כפי שפורסמו, וטענה לגביהם כי אלו משתמשים בנימוקים גבלסיים, כפי שאלו מובנים במשמעות הציבורית הידועה של ביטוי זה.
ג. שימוש בנימוקים גבלסיים הינו ביטוי מקובל על מנת להצביע על שימוש בטכניקה של הסתה באמצעות מניפולציה תקשורתית של כזב, והשפעה על הציבור הרחב באמצעות השקר. ביטוי זה יונק, בין היתר, מהאמירה המיוחסת ליוזף גבלס לפיה - ניתן להפוך כל שקר לאמונה המקובלת על הציבור, אם חוזרים עליו הרבה פעמים.
ד. הנתבעת ביקרה בביטויה זה את כתיבתו של התובע, בשל שימושו בטכניקות דמגוגיות ומניפולטיביות, במכירת שקרים, בחצאי אמיתות, בעיוותי עובדות, ובהסתה באמצעות החדרת סטריאוטיפים שליליים, והכל על מנת לפגוע בבני הפלוגתא הפוליטיים שלו.
39. א. הנתבעים יטענו כי הביטוי ''אחד מגדולי האנטישמיים הגדולים ביותר בעולם'' פורסם במשמעותו המקובלת בציבוריות הישראלית לשם מתיחת ביקורת חמורה כנגד אדם אחר.
ב. הנתבעים יטענו כי ביקורת זו כנגד התובע לגיטימית, על רקע יציאתו תדיר כנגד עמדותיה של מדינת ישראל, ממשלתה וראשי צבאה. כמי שמכנה את שרי ממשלת ישראל רוצחים ומשווה אותם לרוצח ראש הממשלה יגאל עמיר.
ג. הנתבעים יטענו כי שימוש בביטוי זה כביקורת כנגד דברי בלע חמורים כשל התובע, המצדד ומטיף לסרבנות שירות בצה''ל והמצדד בעמדות האויב הפלשתיני, הינו לגיטימי במשמעותו הציבורית.
40. א. עוד יטענו הנתבעים כי השימוש בביטוי אנטישמי הינו לגיטימי כביקורת כנגד אדם המשתמש בטכניקה של הסתה כנגד קולקטיביים יהודיים מסויימים בציבוריות הישראלית כגון - תושבי יש''ע היהודיים, הציבור הדתי בכלל והחרדי בפרט. זאת באופן אשר אפיין ומאפיין את ההסתה האנטישמית נגד העם היהודי ומדינת ישראל.
ב. בהקשר זה יצביעו הנתבעים על האופן בו מנסה התובע באופן שיטתי, לטפול את כל חוליי החברה והמדינה על פעולתם של חברי ציבורים קולקטיביים מסויימים - המתנחלים והדתיים, תוך שימוש בטכניקה של הכללות, הדבקת סטריאוטיפים שליליים והפרחת שקרים.
ג. עוד יצביעו הנתבעים על דרכו של התובע להאשים חברי ציבורים שלמים אלו בטפילות, מציצת דמו של הקולקטיב, השתמטות מנשיאה בעול, שוד הציבור וקופתו, אלימות, בורות, גזענות, מערכת יחסים מעוותת עם אמונתם, יהירות, חמדנות, אפסות רוחנית ותרבותית, הפרת חוק אלימה ועוד.
ד. על בסיס האשמותיו הכוזבות הללו קורא התובע להוצאתם של כל חברי ציבורים אלו אל מחוץ לגדר, תוך קביעה שכל אלו הינם מפירי חוק אלימים ואשר על כן לא ראויים למגורי אדם.
ה. הנתבעים יטענו כי התובע נוקט בטכניקה שיטתית של דמוניזציה, הנחלת שנאה קמאית כנגד הציבורים שהוא מסית נגדם, הכל בניסיון להציגם כמי שאינם בני אנוש ועל מנת להתיר את דמם. בין היתר תוך השוואתם לרוצחים השפלים ביותר מהחמאס והג'יאהד האיסלמי.
ו. לטענת הנתבעים, זו ביקורת לגיטימית לטעון כי התובע, בדפוסי פעולתו וכתיבתו המפורטים לעיל, פועל כגדולי האנטישמים.
41. א. הנתבעים יטענו כי הבעת הביקורת על התובע נערכה בתוך גדרי הטחת הביקורת המקובלת בשיח הציבורי הפנים ישראלי יהודי, וכפי שנעשה פעמים רבות על ידי מי שמבקש לבקר את עמדת מתנגדו הפוליטי או האחר, מכל צידי המפה הפוליטית והציבורית.
ב. עוד ייטען כי ביקורת זו פורסמה באופן אשר הינו לגיטימי בתוך הציבור היהודי-ישראלי, על רקע המובן והמשמעות שאדם רגיל ''מן הישוב'' ייחס לביקורת זו ועל רקע מובנה של ביקורת זו כפי שהיא מתפרשת על ידי השומע-קורא הסביר והרגיל.
ג. הנתבעים יטענו כי פרסום זה נעשה בתום לב, מבלי שיחרוג ממתחם הסבירות הרחב בנסיבות המפורטות לעיל, כאשר הביקורת מובעת כחלק מהשיח ציבורי בנושאים פוליטיים-אקטואליים.
ד. דברים אלו מקבלים חיזוק כאשר הביקורת כנגד התובע פורסמה בהקשר הספציפי של מאמר ההסתה והשיסוי שפירסם התובע כנגד ''המתנחלים''.
42. א. הנתבעים יציינו כי התובע הינו איש ציבור כמשמעו בפסיקת בתי המשפט, בין היתר בהיותו אדם המביע דעתו בטור שבועי מעל דפי העיתון הנפוץ ביותר במדינה - ''ידיעות אחרונות''.
ב. יתר על כן, התובע מביע בפרסומיו רעיונות קיצוניים וחמורים, הוא מבקר ביקורת חמורה גורמים רבים, והכל תוך שימוש בפראות ואלימות מילולית יוצאת דופן.
ג. הנתבעים יטענו כי בנסיבות אלו אין לתובע על מה שילין, הוא חייב להיות נתון לביקורת חמורה באופן פרופורציונלי ההולם את הדפוסים הקיצוניים ושלוחי הרסן שהוא מבטא בפרסומיו. מכאן, ייטען, אין לאפשר לתובע לנהוג כקוזאק הנגזל, כמי שמפזר דיבה ורעל על כל מי שאינו שותף לדעותיו הקיצוניות, אולם מבקש לקבל את הגנת בית המשפט כאשר מובעת ביקורת לגיטימית ופרופורציונלית כנגד פרסומיו.
43. א. מבלי לגרוע מהאמור לעיל ייטען כי העובדות המצוינות בקטעים המצוטטים בסעיף 8 לכתב התביעה הנן אמת וכי היה בפרסומן עניין ציבורי.
ב. לפיכך ייטען, כי עומדת לנתבעים הגנת אמת בפרסום כמובנה בס' 14 לחוק.
44. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, ייטען בנוגע לכל הקטעים המצוטטים בסעיף 8 לכתב התביעה כדלקמן:
א. לנתבעים עומדת הגנת ס' 15 (4) לחוק, בהיות הפרסומים הבעת דעה על התנהגות התובע בהיותו איש ציבור בקשר לעניין ציבורי וכן על אפיו ו/או מעשיו ו/או דעותיו של התובע כפי שאלו באים לידי ביטוי בפרסומיו.
ב. בד בבד ולחילופין עומדת לנתבעים הגנת ס' 15 (3) לחוק, לנוכח פרסומיו של התובע אשר פגעו בעניין אישי כשר של הנתבעת ושל בני משפחתה, מקורביה, חבריה וכיו''ב.
ג. בד בבד ולחילופין, עומדת לנתבעים הגנת ס' 15 (6) לחוק.
ד. בד בבד ולחילופין, עומדת לנתבעים הגנת ס' 15 (10) לחוק, שכן הפרסום נעשה כתגובה על לשון הרע שפירסם התובע, כמפורט לעיל.
45. אשר על כן מתבקש בית הדין הנכבד לדחות את תביעת התובע מכל וכל, לחייב אותו בתשלום הוצאות שנגרמו לנתבעים עקב תביעתו, וכן לחייבו בתשלום שכר טרחת עורך דין בתוספת מע''מ כדין.
נדב העצני, עורך דין
פוריס העצני רוזנברג ושות'
ב''כ הנתבעים
(אתר הצופה)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/2/2004 11:22 |
|
| |
אני ממליץ להביא גם לינקים למקור ולא רק ציטוט שלו. תודה!
תוקן על ידי - עפר_ואפר - 05/02/2004 11:22:42
|
|
|
|
| נשלח ב-5/2/2004 18:28 |
|
| |
האם ב מיכאל הוא כמו אחיו חוזר בשאלה או שהוא שומר מצות עד היום?
תוקן על ידי - בחדרי חרדים - 15/05/2004 20:56:43
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/5/2004 20:54 |
|
| |
יש חדשות בעניין, ולכן האשכול הוקפץ:
המכפיש שהוכפש (מתוך טורו של חגי סגל 'הוי, ארצי' בעיתון בשבע):
מיכאל בריזון, שקוראי 'ידיעות אחרונות' מכירים בתור ב. מיכאל, הוא אחד הכותבים הפוגעניים ביותר בעיתונות העברית. שבוע אחרי שבוע הוא שופך אש וגפרית על אישים ומגזרים השנואים עליו. אבוי למי שנתפס ברשתו.
לפני שבועיים, למשל, הוא כתב על ראש-הממשלה חוות דעת שאילו פורסמה בעיתון ימני היתה מזכה את כותבה בלינץ' תקשורתי או אף בזימון לחקירה משטרתית. "הוא טוב רק בלהיות רע", תיאר בריזון את שרון, "מסוג האנשים שמעבירים זקנה את הכביש רק כדי שיקל עליהם ללסטם שם את ארנקה, ואם יתנו נדבה לקבצן – הם ידחפו אותה במורד גרונו, כדי שייחנק בה".
בקיץ שעבר, אחרי שהשר פריצקי הציע להגלות את המתנחלים מיש"ע לנגב, טען בריזון שמדובר ברעיון רע, ולאו דווקא בגלל שרחמיו נכמרו עליהם: "האנשים הרעים, שהושחתו ופונקו בעשרות שנים של אדנות, טירוף ובטלנות, הם פגע רע נפיץ ומסוכן. אם חס וחלילה יגיעו במקובץ לגליל או לנגב, אין ספק שהם יעוללו שם את אשר עוללו בגדה המערבית. הרגלי נבלה כהרגלים שרכשו שם אין מאבדים בין לילה. וכל עוד לא נעקרו מקרבם מידותיהם הרעות, שום דוד שמש ושום שימשה לא יהיו בטוחים מרשעת נעריהם. שום מטע ושום שדה לא יהיו מוגנים מפראותם. יידרשו שנים רבות עד שבני הדור הזה, דור מתנחלי הכיבוש, ישובו ויהיו כאחד האדם".
חנה אייזנמן, איכפתניקית ירושלמית, הגיבה על דברי הנאצה הללו במאמר ב'הצופה', ולא בררה במלים. היא האשימה את בריזון באנטישמיות מדרגה ראשונה וייחסה לו שימוש בטיעונים נוסח גבלס. כבדרך אגב גם הזכירה שבריזון עצמו הוא הוגה רעיון הגלייתם של המתנחלים לנגב. לפני תריסר שנים פירסם רשימה שבה הציע לגרשם דווקא לשם, ולא למרכז הארץ, פן "יצלפו על ילדי השכנים".
בריזון קרא את דברי אייזנמן ב'הצופה' ונעלב עד עמקי נשמתו. האיש שכמעט מדי שבוע נועץ את עטו בזולתו לא היה מוכן להבליג כאשר עטם של אחרים ננעצה בו. הוא הגיש נגד אייזנמן ונגד 'הצופה' תביעה על הוצאת לשון הרע, בטענה שהציגו אותו "באורח מבזה ומכפיש" ושנגרמה לו "עגמת נפש רבה". בית משפט השלום בירושלים התבקש להשית עליהם תשלום פיצויים בסך 200 אלף ש"ח לפחות.
לפני שבוע החליט בית המשפט לדחות את התביעה. השופט, נעם סולברג, אמנם מתח ביקורת נמרצת על סגנונה של אייזנמן, אבל בשורה התחתונה קבע שהיא הגיבה בתום לב על דברי לשון הרע שפירסם בריזון על המתנחלים. "כחריפות לשון הרע שפורסמה קודם לכן, כן עוצמת הגינוי", פסק סולברג. בהכרעת הדין שלו נרמז שאם המתנחלים היו מגישים תביעת דיבה נגד התובע, היה להם סיכוי טוב לזכות.
(בשבע)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2004 11:36 |
|
| |
ביהמ"ש: הפובליציסט ב. מיכאל פרסם לשון הרע על המתנחלים
כך קבע ביהמ"ש בדחותו תביעת דיבה של מיכאל בריזון נגד מאמר תגובה שפורסם ב'הצופה', בו נטען שעשה שימוש בנימוקים גבלסיים במאמרו; בשורה של מאמרים פוגעניים, כינה ב. מיכאל בהכללה את המתנחלים כ"להקה צרחנית, רגזנית, יבבנית, אלימה ומזויינת"
עודכן: 11:01 17/05/2004 | נועם שרביט | [email protected]
הפובליציסט מיכאל בריזון, המוכר לכולנו יותר בפסבדון "ב. מיכאל" מהמוסף לשבת של העיתון 'ידיעות אחרונות', פרסם לשון הרע על המתנחלים. כך קבע לאחרונה בית משפט השלום בירושלים, כאשר דחה את תביעת הדיבה שהגיש דווקא בריזון עצמו, נגד עיתון 'הצופה' שפרסם מאמר תגובה של חנה אייזנמן.
השופט נעם סולברג קבע, כי גם מאמר התגובה היה נגוע בלשון הרע, אולם "זו בסיגנונה וזה בסיגנונו... כחריפות לשון הרע שפורסמה קודם לכן, כן עוצמת הגינוי".
ראשיתה של הפרשה היא בכמה מאמרים חריפים מאוד שפרסם הפובליציסט בריזון [אחיו של חבר הכנסת רוני בריזון משינוי; נ.ש.], כחלק מטורי הפובליציסטיקה המתפרסמים במוסף לשבת של 'ידיעות'. נזכיר, כי מוסף זה מעניק במה גם לשני כותבים קיצוניים אחרים מצידה השמאלי של המפה: הסופר מאיר שלו וסילבי קשת. לציטוטים ממאמריו של בריזון, אדם חובש כיפה, נגיע בהמשך.
בחודש יולי 2003 פרסם העיתון 'הצופה', המזוהה כביטאון תנועת המפד"ל, מאמר תגובה של חנה אייזנמן, תחת הכותרת: "זכות יוצרים לב. מיכאל". בגין כמה משפטים במאמר, הגיש בריזון תביעת דיבה על-סך 200 אלף ש"ח נגד העיתון ועורכו, גונן גינת, וכן נגד חנה אייזנמן עצמה.
בריזון, על המתנחלים: "חוליגנים עם חולצות משובצות ותת-מקלעים"
הרקע למאמר הוא הצעה של שר התשתיות, יוסף פריצקי משינוי, לפנות את המתנחלים מהשטחים וליישבם בנגב. בריזון, שכבר לפני 11 שנים הציע את הרעיון בטורו האישי, חידש את הרעיון למשמע הצעתו של פריצקי, תחת הכותרת "לא ראויים למגורי אדם".
וכה כתב ב. מיכאל: "האנשים הרעים, שהושחתו ופונקו בעשרות שנים של אדנות, טירוף ובטלנות, הם פגע רע נפיץ ומסוכן. אם חס וחלילה יגיעו, במקובץ, לגליל או לנגב, אין ספק שהם יעוללו שם את אשר עוללו בגדה המערבית. הרגלי נבלה כהרגלים שרכשו שם אין מאבדים בין לילה. וכל עוד לא נעקרו מקרבם מידותיהם הרעות, שום דוד שמש ושום שימשה לא יהיו בטוחים מרשעת נעריהם. שום מטע ושום שדה לא יהיו מוגנים מפראותם".
"יידרשו שנים רבות עד שבני הדור הזה, דור מתנחלי הכיבוש, ישובו ויהיו כאחד האדם. ישובו ויהיו ראויים למגורי אדם. אם חפץ השר פריצקי לסייע למתנחלים בתהליך התירבות, המישמוע והנירמול, כדאי מאוד שיפעל בכל מאודו, כדי שהמתפנים יגורו כולם עמוק ככל האפשר בתוככי גוש דן, וקרוב ככל האפשר לרחוב שיינקין ולחוף הים, אולי שם, אולי רק שם, תצונן קמעה אש הקודש השחורה שיוקדת בהם. ותינטע מעט בינה ארצית בקודקודם".
במאמר מלפני 11 שנים כתב ב. מיכאל: "האמנם אפשר ומותר להטיל על ישוב תרבותי כלשהו שיקלוט אל תוכו להקה צרחנית, רגזנית, יבבנית, אלימה ומזויינת שכזאת? ינסה כל אדם לשוות בנפשו את מראה שכונתו הוא אם לפתע פתאום יגדשוה כל מיני חוליגנים עם חולצות משובצות ותת-מקלעים, אשר ינקבו להנאתם דודי שמש, יצלפו על ילדי השכנים, יערכו סיורים אלימים בחצרות, יקימו מחסומים, ינפצו פה ושם פנסי מכוניות, יפרצו בשעות בלתי צפויות בשירה ניחרת ובריקודים, ובאופן כללי יורידו את מחירי הדירות באיזור לשאול תחתית? איזוהי הרשות המקומית אשר ראויה לעונש כזה".
מאמר התגובה של אייזנמן: בריזון הוא אחד האנטישמים הגדולים בעולם
בתגובה למאמרו המחודש של בריזון, כתבה אייזנמן: "העובדה שפריצקי הציע את הצעתו מבלי להזכיר את זכות היוצרים של ב. מיכאל, הקפיצה את הלז, על כן שלף מקופת השרצים ההולכת לפניו את המאמר הנ"ל, ניער אותו מן האבק, מירק קמעא פה ושם, והוציאו לאור... מיכאל סומך על זכרונם הקצר של הקוראים, שלא יזכרו כמה קצר היה זכרונו, כאשר הציע אותה הצעה לפני שנים. והוא גומל לפריצקי על נבזותו בביצוע הפלגיאט בהעלאת הצעה נגדית, על נימוקיה הגבלסיים".
עוד כתבה אייזנמן: "יושב אחד האנטישמים הגדולים ביותר בעולם ומתיז רעל על תהליך שיבת ציון ועל המוסרים עליו את נפשים, שהוא אינו ראוי לבוא בקהלם. ושר החוץ ממנה את האלוף עמידרור לעמוד בראש 'ועדה נגד ההסתה ברשות'. כל אגורה הנוגעת בדרך כזו או אחרת ב'רשות', שהורתה לידתה ואחזקתה בחטא ובפשע נגע האנושות, היא גזל העם היהודי. את נקמתה של כל טיפת דם שעלתה לנו ה'רשות', והיא עלתה לנו בנהרות דם, בברכתו של ב. מיכאל, לא ברא השטן".
בריזון: מאשימים אותי בשיטות תעמולה נאציות
בתביעה, שהוגשה באמצעות עורכי הדין יוסי ארנון ויוסי צור, טוען בריזון כי "במאמר הסתה חריף ביותר, הואשם... באנטישמיות, כמשתמש בשיטות תעמולה נאציות, וכמברך על פעולות הטרור בהם נהרגו בשנים האחרונות אזרחים יהודים רבים... הדברים ו/או המעשים, ההתנהגויות והתכונות המיוחסים לתובע... יש בהם כדי לבזות ו/או להשפיל את התובע בעיני הבריות ו/או לעשותו מטרה לבוז וללעג ו/או לפגוע במשרתו ו/או במקצועו ו/או בקהילה בה הוא חי ו/או בעבודתו של התובע".
עוד טען, כי מדובר בפרסומים שקריים, הפוגעים במעמדו, באישיותו ובמקצועיותו, וכי הפרסומים המשמיצים נעשו בכוונה לפגוע בו, וכי נגרמה לו עוגמת נפש.
הנתבעים: בריזון מנסה לסתום את פיות מבקריו
הנתבעים טענו, באמצעות עורכי הדין נדב העצני ואורית חיים, כי "יסוד תביעה זו בניסיון התובע להגביל את חופש הביטוי של מבקריו... הוא אחד הפובליציסטים שלוחי הרסן והקיצוניים ביותר... שעושה תדיר שימוש באלימות מילולית, כזב וניסיונות הסתה... תומך בפרסומיו בהפרת חוק קולקטיבית של סרבני שירות מן השמאל... מייחס לכלל תושבי יש"ע היהודים דפוסים של עבריינות, פריעת חוק, טירוף... מטיל עליהם ועל כלל שומרי המצוות אחריות קולקטיבית לכל פגעי ותחלואי החברה הישראלית ומדינת ישראל, תוך שהוא עורך דמוניזציה מכוונת שלהם".
לדבריהם, ב. מיכאל מנסה באמצעות התביעה "לסתום את פיו של מי שמבקר אותו ביקורת לגיטימית על פרסומיו הפראיים, המסיתים והכוזבים". כן טענו, כי עומדת להם הגנת אמת הפרסום; כי "הפרסום היה הבעת דיעה על התנהגותו של ב. מיכאל בהיותו איש ציבור בקשר לעניין ציבורי, וכן על אופיו ו/או מעשיו ו/או דעותיו, כפי שאֵלו באים לידי ביטוי בפרסומיו"; וכי הפרסום היה ביקורת על יצירה סיפרותית שב. מיכאל פרסם, וכן הבעת דיעה על אופיו, מעשיו או דעותיו במידה שנתגלו באותה יצירה", המהווים כולם עילות הגנה על-פי חוק איסור לשון הרע.
לבסוף טענו, כי הפרסום נעשה כתגובה על לשון הרע שפרסם בריזון, ומשכך עומדת להם הגנת סעיף 15(10) לחוק.
ניסיון הפשרה נכשל; ביהמ"ש: האידיאולוגיה לא תוכרע בבית המשפט
השופט נעם סולברג [אף הוא חובש כיפה, אגב; נ.ש.] ניסה לפשר בין הצדדים, ומשראה כי הדבר אינו צולח בידו, החליט שלא לדון בהגנת אמת הפרסום שהעלו הנתבעים הגם ש"נושאים אידיאולוגיים ופוליטיים, הינם שפיטים", משום ש"לבטח היינו נדרשים לשמיעת עדים, בהם גם עדים מקצועיים, כפי שטענו בצדק באי-כוח הצדדים, והיה עליי לקבוע ממצאים, גם באותם נושאים אידיאולוגיים ופוליטיים, ככל הדרוש לשם הכרעה בתחולת ההגנות שלפי החוק".
"אלא", ציין השופט סולברג, "שאיננו שׂשׂים להיכנס אל תוך היוֹרה הרותחת. הגם שמדובר, כאמור, בנושאים שפיטים, הרי שאם ניתן הדבר, עדיף שבית המשפט ימשוך את ידו מעיסוק בהם. סוף סוף, תהא הפסיקה המשפטית כאשר תהא, האידיאולוגיה לא תוכרע בבית המשפט".
הנתבעים כפרו בטענה כי מאמרה של אייזנמן היה בבחינת לשון הרע. השופט סולברג לא הסכים עימם: "לא רק מנקודת מבטו הסובייקטיבית של ב. מיכאל, אלא באמת-מידה אובייקטיבית, ברי כי נקיטת לשון אנטישמי על יהודי, האשמתו בהתזת רעל על תהליך שיבת ציון, בשימוש בנימוקים גבלסיים, ובשאר מרעין בישין, כאמור בדבריה של גב' אייזנמן על ב. מיכאל, הינם לשון הרע". ואולם, הוא לא נזקק להכריע בנקודה זו ובדונו בתביעה, הניח כי הדברים אכן הינם בגדר לשון הרע.
ביהמ"ש: אין ספק כי מדובר במאמר תגובה
כדי שמאמרה של אייזנמן יזכה להגנת הסעיף, קבע סולברג, קובע החוק כמה תנאים: מאמרה של אייזנמן היווה תגובה למאמריו הקודמים של ב. מיכאל; במאמריו הקודמים של ב. מיכאל היו דברי לשון הרע; מאמרה של אייזנמן נועד לגנות או להכחיש דברי לשון הרע שבמאמריו של ב. מיכאל; פרסום מאמרה של אייזנמן נעשה בתום-לב.
"עינינו הרואות", כתב השופט סולברג בהחלטתו, "כי ניכר במאמרה של גב' אייזנמן, על-פי תוכנו ועל-פי אופן עריכתו, כי לא בא בחלל ריק, אלא כי מדובר בו בתגובה למאמריו הקודמים של ב. מיכאל. רוב בניינו (מבחינת המהות) ורוב מניינו (מבחינת כמות המלל) של המאמר, מיוּסד על מאמריו של ב. מיכאל. תכליתו הינה להגיב - על דרך של גינוי - ללשון הרע שפרסם ב. מיכאל".
ביהמ"ש: במאמרו של בריזון יש משום לשון הרע
פרקליטיו של בריזון טענו, כי אין במאמרו משום לשון הרע. על-כך אמר סולברג: "מוטב [לו] לא היו טוענים כזאת. בּרי כי פרסום דבריו עלול להשפיל 'מתנחלים' בעיני הבריות, או לעשותם מטרה לשנאה, לבוז; הפרסום עלול לבזות 'מתנחלים' בשל מעשים, התנהגות, או תכונות המיוחסות להם. יש בדבריו של ב. מיכאל משום לשון הרע".
"שאלה אחרת היא", הוסיף השופט, "אם היו עומדות לב. מיכאל הגנות שבחוק על דברי לשון הרע שפרסם. לטענתו, מדובר בביקורת על הליכותיהם והתנהגותם של מתנחלים, ואשר שותפים לה רבים בציבוריות הישראלית. בין אם כך ובין אחרת, היות ואין מדובר בתביעה נגד ב. מיכאל, אין מקום לדון בטענות הגנה באשר לפרסום מאמרו שלו".
מאמר התגובה פורסם בתום-לב
לאחר שקבע כי שלושת התנאים הראשונים להגנה מתקיימים, בחן השופט סולברג את תום-הלב של אייזנמן במאמרה. "אין הצדקה להחיל את ההגנה על מי שמפרסם לשון הרע לתאבון במסווה של גינוי או הכחשת לשון הרע שפורסמה קודם לכן, באין לו כל זיקה עניינית אל אותם דברי-לשון הרע קודמים. אלא שהמבחן איננו גיאוגרפי ואיננו טריטוריאלי, ואין נפקא מינה אם גב' אייזנמן מתגוררת מצידו האחד של הקו הירוק, או מצידו האחר. זיקה חברתית, אידיאולוגית, פוליטית, הזדהות עם תושבי יש"ע היהודיים, די באלה כדי לאפשר לנתבעים לחסות תחת כנפי הגנת סעיף 15(10), מבלי שיישלל תום-ליבם".
"יתר על כן, כשלעצמי, עקרונית, לא הייתי שולל את תחולת ההגנה על מי שמפרסם לשון הרע בכוונה לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן, גם באין לו כל זיקה או הזדהות כנ"ל עם מי שעליו פורסמה הלשון הרע".
השופט אף דחה את הטענה כי רק לאחר 11 שנים "נזכרו" אייזנמן וחבריה המתנחלים להיעלב, וקבע כי ב. מיכאל "עודנו מחזיק בדעות שהביע לפני 11 שנה, ושב ליתן להם ביטוי פומבי עדכני. את 'מירוץ ההתיישנות' לקיצפה של גב' אייזנמן ולזכותה להגיב על עלבונה, אין למדוד מלפני 11 שנה, אלא ממועד פרסום מאמרו החדש של ב. מיכאל, גם אם יש בו מיחזור מן האמור בקודמו".
כן ציין השופט, את ההבהרה שפרסמו הנתבעים בעיתון 'הצופה': "במאמר שפורסם ב'הצופה' ביום 6.7.03 הופיע המשפט הבא: 'את נקמתה של כל טיפת דם שעלתה לנו הרשות, והיא עלתה לנו בנהרות דם, בברכתו של ב. מיכאל, לא ברא השטן'. הכוונה היא שאותה רשות (שעלתה בנהרות דם) - היא בברכתו של ב. מיכאל (ולא כל מובן אחר)".
בריזון ואייזנמן כותבים בשפה חריפה
מנגד, הציג בריזון מאמרים אחרים של אייזנמן בה היא מטיחה ביקורת קשה בגורמים שונים. על-כך אמר השופט: "רבים הם - מימין ומשמאל, חילוניים ודתיים - ש'זכו' למנה הגונה - מעורבים בה מיני השמצות וגידופים - מפיה של גב' אייזנמן".
"אלא שמנגד", ציין סולברג, אין דבש וחלב תחת לשונו של ב. מיכאל", והביא דוגמאות נוספות לכך. במאמר אחר, כתב על מערכת החינוך הממלכתית-דתית: "כאן ירביצו בכם גם כמה מערכי היהדות החדשים ביותר: שנאת זרים, גזענות, יוהרה ואטימות" ("ומה תלמד בכיתה היום", מאמר מיום 1.9.98); על ממשלת ישראל כתב במאמר מספטמבר 2003: "מה ההבדל בין יגאל עמיר לממשלת ישראל? מה ההבדל בין ממשלת ישראל לבין רוצחי זאבי? אין הבדל. אלה כמו אלה, משתמשים ברצח פוליטי כדי לקדם את עמדותיהם הפוליטיות".
"הנה כי כן, זוֹ בסיגנונהּ וזה בסיגנונוֹ. בבחינת תום-ליבה של גב' אייזנמן, אם לא חרגה תגובתה על דברי לשון הרע של ב. מיכאל ממידת הגינוי הלגיטימית, שומה לשקול אלה מול אלה. כְּחריפות לשון הרע שפורסמה קודם לכן, כן עוצמת הגינוי... האשמתו של ב. מיכאל באנטישמיות, מגונה היא בעיניי; גיוסו של יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי למערכה, מעורר מורת-רוח; מוטב תדע גב' אייזנמן כי תהליך שיבת ציון יכול ללבוש ולפשוט צורה. עצם היותו של ב. מיכאל בר-פלוגתא חריף, איננו עושה אותו דוקא, למי שמתיז רעל על התהליך... עם זאת... הדברים הינם גבוליים, אך אינם בלתי-סבירים".
בקובעו, כי ההגנה אכן חלה על הנתבעים, הביא סולברג מדבריו של הנשיא אהרן ברק, שקבע כי "המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית, אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת".
בסיום דבריו, ציין השופט סולברג כי אם הדיון בתביעה היה מתקיים על-פי המשפט העברי, ספק אם הנתבעים היו זוכים להגנה, ציטט מספר "שערי תשובה" של רבינו יונה גירונדי: "אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו, כי אם גילה על חטאך, לא תיקום ולא תיטור לעשות לו כאשר עשה לך. וזה מוסר נכבד ומעיקרי היראה", ואף הזכיר את האימרה בתלמוד הבבלי: "הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין... עליהן הכתוב אומר (שופטים ה') 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'".
למרות דחיית התביעה, הורה השופט לכל צד לשאת בהוצאותיו.
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-46084-00.html?tag=11-02-35
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2004 12:29 |
|
| |
יאללה, שמישהו ירים את הכפפה ויתבע את ב. מיכאל על הסתה וכו'
המסית הלאומי
|
|
|
|
|
