הדמיון בין ערבים לחרדים / גדעון לוי

גדעון לוי על שני המגזרים, שלא עומדים במחסומים או הורסים בתים, ולכן נענשים בעוני ובנידוי

יש שתי קבוצות בישראל שלכאורה אין שונות ורחוקות מהן ולמעשה יש לא מעט דמיון ביניהן. ראשית הדמיון (אפילו הזהות) הסטטיסטי, כפי שעולה מהנתונים שפירסם בשבוע שעבר בנק ישראל: 47% מהחרדים בישראל הם עניים; 47.6% מקרב הערבים (ה"לא יהודים") הם עניים. אין קבוצות אחרות בישראל ששיעור העניים בהן גבוה כל כך - לא תושבי ערי הפיתוח, לא המזרחים, העולים, האמהות החד-הוריות והקשישים. אבל הדמיון בין שתי הקבוצות הללו לא מתמצה רק בשיעור העוני.

לשני מגזרי אוכלוסייה אלה אין כמעט נוכחות בשיח על העוני. המשפחות העניות המוצגות בתקשורת הן בדרך כלל משפחות מערי פיתוח, או עולים. כמה כתבות התפרסמו על משפחה חרדית, או ערבית, ענייה? כשמצלמים יישובים הסובלים מעוני מראים בדרך כלל את חצור או ירוחם, לא את בני ברק וכסייפה, אף שבהן שיעורי העוני גבוהים יותר. מתי אירגנו יום שידורים מיוחד מאום אל-פחם או ממאה שערים, כפי שמארגנים משדרות או מקרית שמונה?

יותר ממיליון וחצי אזרחים חיים כך בשולי החברה, ומצוקתם הכלכלית והחברתית לא רק שאינה מעוררת אמפתיה ציבורית - אלא שאליהם מכוונת העוינות הרבה ביותר של הרוב, לעתים עד כדי נידוי. אם אפשר עוד להסביר את העוינות כלפי הערבים בסכסוך הלאומי - קשה הרבה יותר להבין את שורשי התיעוב כלפי החרדים. העובדה שחלק ניכר מהם אכן בחרו שלא לעבוד, מה שבוודאי משפיע על מצבם הכלכלי, עדיין אינה מסבירה את הביטויים התוקפניים כל כך שבהם בוחרים להתייחס אליהם חוגים רחבים, נאורים בעיני עצמם - "פרזיטים", "סחטנים" ו"מוצצי לשד"; אלה ביטויים שאפשר היה אולי להבין אותם אם ה"סחטנות" היתה מצליחה והחרדים היו מתעשרים בלי לעבוד - אבל לא כשהם נותרים עניים כל כך. המתנחלים סחטו עד היום תקציבי עתק מהמדינה ולא עוררו עוינות ציבורית במידה שמעוררים החרדים.

לא שאין בעיות ערכיות אמיתיות, גם הן דומות, בחברות הערבית והחרדית - המובהקת שבהן היא היחס המחפיר לנשים - אבל לא הן עומדות בדרך כלל ביסוד האיבה הציבורית כלפיהן.

החרדים והערבים הם החריגים המובהקים של החברה הישראלית. לכן הם גם הקורבנות העיקריים של גילויי הגזענות שפשטו בה. הם מסוגרים בגטאותיהם, לא מתלבשים "כמונו" ולא מדברים ב"שפתנו". חריגותם מגיעה לשיאה בנפקדותם מהחוויה הישראלית המעצבת ביותר - השירות בצה"ל. זו התואנה המרכזית ליחס המחפיר כלפיהם. העובדה שההחלטה שלא לגייס אותם היא החלטת ממשלה (ואין זה משנה לצורך זה שהחרדים אינם רוצים להתגייס) לא משפיעה על המשמיצים. מי שלא משרת בצה"ל, לא זכאי פה לכלום. לא חשוב שבחברות נאורות באמת זכויות אינן מותנות במילוי חובות, אחרת הן היו נשללות מזקנים, חולים וילדים. לא עמדת במחסומים? לא הפגזת שכונות מגורים? לא הרסת בתים? לעולם תישאר נחות.

ערבים וחרדים מעוררים לא פעם תגובות חריפות. לא רק לערבים קשה לשכור דירה בשכונה יהודית - גם לחרדים קשה בשכונה חילונית. לפני כמה שנים, כשתנועת חב"ד שכרה דירה ברמת אביב, מיהרו שומרי המוסר של השכונה להפיץ כרוזים שהתריעו נגד הסכנה הנשקפת מלובשי השחורים הללו שהעזו לפלוש לשטח לא להם.

שותפות הגורל בין שתי הקבוצות הללו מעולם לא הצמיחה שיתוף פעולה אמיתי. ההבדלים ביניהן והדעות הקדומות מאפילים על המשותף. זה מצער. לו שיתפו פעולה, היו יכולים להשיג יותר וגם להרים תרומה חשובה לאין ערוך מהשירות בצה"ל, להבנה בין שני העמים. לאחמד טיבי ולמשה גפני יש הרבה יותר משותף מכפי שנדמה: יש להם אויב זהה - העוני של הציבור שהם מייצגים והגזענות המופנית כלפיהם.