הרשמה לניוזלטר
חיפוש
24.09.2019 // הכותרות
צילום מסך מתוך "שידור חירום עם הסוקר של קמפיין הליכוד, שהוא גם הסוקר האישי של טראמפ, ג'ון מקלוקלן", 16.9.2019
כתב אישום נגד בכירי קמפיין הליכוד בגין הפרת חוק הבחירות
מימין: בן כספית, אמנון אברמוביץ', נחום ברנע ועמית סגל (צילומים: פלאש 90, תומר נויברג, משה שי וגילי יערי)
מה עומד מאחורי ההצעה לתת חנינה לנתניהו, שצצה בתזמון מושלם אצל שורה של עיתונאים בכירים
צלמים ושוטרים ישראלים בירושלים, 2011 (צילום: רובן סלבדורי)
בלי חובות אין זכויות: עיתונאים ראויים להגנה כעובדי ציבור רק אם הם אכן פועלים כמשרתי ציבור
אפי נוה מובא לבית-המשפט בת"א, 16.1.2019 (צילום: קוקו)
אפי נוה ולשכת עורכי-הדין ישלמו לשרון שפורר 70 אלף שקל
בית הקברות היהודי בבוצ'אץ', אוקראינה (צילום מקורי: רומן ז., נחלת הכלל)
מחשבות על השמרנות הדתית החדשה
יועץ התקשורת רונן משה (צילום מסך)
פרשת ישראל-ביתנו: רונן משה הודה והורשע בקידום מושחת של עסקת פרסום ממשלתית
בנימין נתניהו בראיון לרינה מצליח. "פגוש את העיתונות", ערוץ 12, 14.9.2019 (צילום מסך)
המתקפה של נתניהו על התקשורת, בחירות ספטמבר 2019: סיכום וניתוח
ראש הממשלה בנימין נתניהו מצהיר כי יספח את בקעת הירדן, במסיבת עיתונאים שבוע לפני יום הבחירות; 10.9.19 (צילום: הדס פרוש)
בין משיחיים לחמוצים: הסיפוח מתרקם מתחת לאפה של התקשורת
חדשות 12 תשלם עשרות אלפי שקלים לצלם ישראל ברדוגו בגין הפרת זכויותיו
המגזיןמחשבות על השמרנות הדתית החדשה
אהוד פירר 23.09.2019 1
בית הקברות היהודי בבוצ'אץ', אוקראינה (צילום מקורי: רומן ז., נחלת הכלל)
בית הקברות היהודי בבוצ'אץ', אוקראינה (צילום מקורי: רומן ז., נחלת הכלל)
לתמיכה
נראה שהשמרנות הפכה בשנים האחרונות לאחד השמות החמים בשוק
כמובן, עם הפופולריות הגואה של המונח החלו גם הוויכוחים סביב ההגדרה המדויקת שלו, וסביב השאלה מי זכאי לכנות את עצמו שמרן ומי לא.
בזכות קוראים כמוך נבטיח את עתיד ״העין השביעית״תרמו לנו עכשיו כדי שנוכל להמשיך לפקוח עין ביקורתית, עצמאית ובלתי תלויהתרמו לעין השביעית
למשל, האם שמרן אמיתי צריך להאמין בסולידריות קהילתית או שלהיפך, הוא חייב לדגול באינדיבידואליזם ובקפיטליזם חסר מעצורים? האם הוא צריך להאמין בדת ובעולם הערכים המסורתי, או דווקא להישבע בשמם של החירות והליברליזם? ובכלל, מה זה בדיוק שמרן ומה ההבדל, אם קיים כזה, בינו לבין סתם ימני? הרשתות החברתיות מלאות לעייפה בוויכוחים סביב הסוגיות הללו.
הוויכוחים הללו ניזונים במידה רבה מהעובדה שהשמרנות – בדומה למושגים "שמאל", "ימין", "מודרניזם" או "פוסטמודרניזם" – איננה ומעולם לא היתה אידיאולוגיה מוגדרת וחד-משמעית. יהיה נכון יותר לראות בה משפחה מורחבת של רעיונות, המאגדת בתוכה שורה של תפיסות, השקפות עולם ואידיאולוגיות שחלקן רחוקות למדי זו מזו.
כך למשל ישנו מרחק לא קטן בין השמרנות של הוגה כאדמונד ברק, שדגל בהתפתחות איטית של החברה וברפורמות מתונות, לבין השמרנים הקתוליים של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, שהאמינו שיש לחזור אחורה ולהחיות את המבנים הפוליטיים והחברתיים הישנים, אפילו אם אלו כבר עברו מן העולם.
איור המבטא את הפחד מפלישה צרפתית לבריטניה, לונדון, 1803
איור המבטא את הפחד מפלישה צרפתית לבריטניה, לאחר התבססות משטר נפוליאון בעקבות המהפכה הצרפתית; לונדון, 1803
יש מרחק רב בין השמרנות הבריטית שמתרפקת על העבר, על האצולה הכפרית ועל התפיסות הרומנטיות של אבירות והקרבה – שמרנות המזוהה עם סופרים כגון ג'. ר. ר. טולקין או ג. ק. צ'סטרטון, והצבועה לעתים בצבעים של מלנכוליה ושל געגוע אל עולם שחלף לבלי שוב – לבין הניאו-שמרנות האמריקאית, השואבת את השראתה מן האבות המייסדים של ארה"ב – טיפוסים נחושים ונמרצים שניהלו אחוזות מטעים ביום וקראו סופרים לטיניים בלילה – ודוגלת בערכים של קידמה, אופטימיות ויוזמה חופשית.
באותה מידה, יש גם מרחק רב בין השמרנות המזוהה עם דמויותיהם של ההוגה האיטלקי ניקולו מקיאוולי או שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר – שמרנות של ריאליזם קשוח, של מדיניות חוץ צינית ושל הכרה בכך שמלחמה, כחש ועריצות תמיד יהיו חלק בלתי נפרד מן הטבע האנושי – לבין השמרנות האידיאליסטית והאופטימית של יועציו של הנשיא ג'ורג' וו. בוש, שהאמינו בכוחם הבלתי ניתן לעצירה של הדמוקרטיה והשוק החופשי, וביכולתה של אמריקה לכפות את ערכיה על העולם כולו.
לצורך הדיון אסתפק בהגדרה כללית של השמרנות כרתיעה ממהפכות ומשינויים קיצוניים; כמתן כבוד למסורת, לדת, למנהגים ולמוסדות החברתיים והפוליטיים הישנים; כראיית החברה כ"שותפות בין החי, המת והעתיד עוד להיוולד". זאת, לצד יחס חשדני כלפי כל התיאוריות הגדולות שמתיימרות לשנות את העולם ולתקן את הטבע האנושי
בקיצור, יש אינספור סוגים ואינספור זרמים של שמרנות, שרבים מהם עוינים איש את רעהו ושכמעט כולם מכריזים על עצמם כעל היורשים האותנטיים והבלעדיים של המסורת השמרנית. מכל הסיבות הללו, אינני מתיימר לנסות אפילו להגדיר במסגרת המאמר הזה מהי שמרנות, או להבחין בין סוגיה השונים (מי שמחפש בכל זאת הגדרה כלשהי של המסורת השמרנית, מומלץ שיקרא את מאמרו של אלון שלו "על השמרנות" בגיליון 14 של "השילוח", או יחפש ברשת את הרצאתו של אסף שגיב הנושאת את הכותרת "מהי שמרנות?").
לצורך הדיון אסתפק בהגדרה כללית של השמרנות כרתיעה ממהפכות ומשינויים קיצוניים; כמתן כבוד למסורת, לדת, למנהגים ולמוסדות החברתיים והפוליטיים הישנים; כראיית החברה - כפי שהגדיר זאת מי שנחשב לאבי המסורת השמרנית, ההוגה האנגלי-אירי אדמונד ברק - כ"שותפות בין החי, המת והעתיד עוד להיוולד" (ברק, "מחשבות על המהפכה בצרפת", עמ' 103). זאת, לצד יחס חשדני כלפי כל התיאוריות הגדולות וכל האידיאולוגיות שמתיימרות לשנות את העולם ולתקן את הטבע האנושי.
זוהי אם כן השמרנות ולאחרונה, נראה שהיא הולכת וצוברת פופולאריות בישראל. או, אם לדייק יותר, בקרב הציבור הימני בישראל. או, אם לדייק אפילו עוד יותר – בקרב הציבור הדתי והימני בישראל. אותו ציבור שבדרך כלל חוסה תחת כינוי-הגג "הציונות הדתית". וזוהי, לדעתי לפחות, נקודה שראוי קצת להתעכב עליה.
שובם של הבעלי-בתים
הציונות הדתית, עד לא מזמן לפחות, אהבה לתפוס את עצמה כסוג של אוונגרד. החלוץ ההולך לפני המחנה. אמנם, לאורך כל שנות קיומו המגזר הדתי-לאומי היה מורכב בעיקר מאנשים נורמטיביים, בעלי-בתים, "מזרוחניקים"; אולם אלו שנתפסו - הן על ידי עצמם והן על ידי סביבתם - כחוד החנית של המגזר הזה, היו בדרך כלל האידיאליסטים, פורצי הדרך, המהפכנים.
מספיק להקשיב לרטוריקה של ראשוני גוש-אמונים משנות השבעים והשמונים, רטוריקה שניתן בקלות לזהות בה את השפעתם של הזרמים היותר אקטיביסטיים בציונות הסוציאליסטית. מספיק להתבונן בתמונות מאז – תמונות מלאות בבלוריות מתנפנפות, בעיניים בורקות, בצעירים הנושאים נאומים נמלצים-יתר-על-המידה בעודם מנסים לתקן את העולם, לשנות אותו, להפוך אותו למשהו אחר לגמרי. מספיק להקשיב לשירים מאותה תקופה – שירים נלהבים, לוחמניים, שהכריזו כי "עלה נעלה" וכי "נבנה את ארצנו על פי תורתנו".
אנשי גוש-אמונים חוגגים את החלטת הממשלה לאשר את נוכחותם במחנה הצבאי הסמוך לכפר הערבי סבסטיה ובאיזורים נוספים באיזור השומרון; נישאים על כתפיים: חנן פורת (מימין) ומשה לוינגר, 12.8.1975 (צילום: משה מילנר, לע"מ)
אנשי גוש-אמונים חוגגים את החלטת הממשלה לאשר את נוכחותם במחנה הצבאי הסמוך לכפר הערבי סבסטיה ובאיזורים נוספים באיזור השומרון; נישאים על כתפיים: חנן פורת (מימין) ומשה לוינגר, 12.8.1975 (צילום: משה מילנר, לע"מ)
אויביה של הציונות הדתית נהגו לטעון כנגדה שהיא "תנועה משיחית", ובמידה רבה זה היה נכון. באותן שנים זו היתה תנועה שביקשה לחולל מהפכה, לשנות סדרי עולם, ליצור משהו חדש. לא לחינם היא ראתה את עצמה אז כיורשת של תנועת העבודה הישראלית. לא לחינם היה בה באותן שנים משקל גדול כל כך לנוער ולתנועות הנוער.
בעשורים הבאים מרכז הכובד של הציונות הדתית עבר מתנועות הנוער אל הישיבות. את הסנדלים והבלוריות החליפו גמרות. את המדריך הכריזמטי מהתנועה החליף כמודל לחיקוי הרב, שהיה לעתים כריזמטי לא פחות. אבל הנימה המהפכנית נותרה על כנה, למרות שכעת המוקד שלה היה ברשות היחיד: כל מי שהיה תלמיד ישיבה באחת הישיבות של הציונות הדתית בשנות התשעים זוכר את ההתרגשות שבה נלמדו דבריו של הרב קוק על הנשמות מעולם התוהו המבקשות להחריב את העולם, על בקשת העצמי, על המרחבים שאליהם משתוקקת הנפש.
מאחז רמת-מיגרון, 29.8.11 (צילום: יונתן זינדל)
מאחז רמת-מיגרון, 29.8.11 (צילום: יונתן זינדל)
גם לימוד התורה עצמו נתפס בישיבות הללו כאקט מהפכני. הלימוד היה צריך תמיד להיות קיצוני, רדיקלי. אנטיתזה לעולם הבעל-ביתי שאותו ייצג דור ההורים, המזרוחניקים שמהם ביקשו להתרחק. כמה שנים אחר כך, לקראת סוף שנות התשעים, הדברים שוב השתנו: את הרב קוק החליף רבי נחמן מברסלב. את בחורי הישיבה הממיתים עצמם באוהלה של תורה החליפו בחוד-החנית של הציונות הדתית תלמידי המכינות, נערי הגבעות וטובלי המעיינות – עם כל ההבדלים ביניהם.
אבל המגמה המהפכנית, ואפילו האנרכיסטית, רק הלכה והתחזקה. אחרי הכל, תלמידיו של חנן פורת משנות השבעים עשויים להיראות כמו ילדים טובים ובלתי-מזיקים בהשוואה לרועי הצאן של גבעות השומרון, או לתלמידיו מגודלי השיער של הרב גינצבורג.
בשנים האחרונות כך זה נראה, המגמה התהפכה.
יותר ויותר קולות בציונות הדתית החלו לשאת בגאון את דגל השמרנות. מספיק לדפדף בדפי העיתונים המזוהים עם המגזר או להקשיב לדוברים הבולטים שלו, או לספור את אחוז הכיפות הסרוגות בכל אותם כנסים, סמינרים ותכניות לימוד המוקדשים לשמרנות ולהגות השמרנית. את הדיבורים על חלוציות או על אותנטיות החליפו כעת דיבורים על מוסד המשפחה, על ריאליזם מדיני, על כלכלה ועל המורשת של התרבות המערבית. את חולצות הפלנל וכיפות הצמר החליפו חולצות כפתורים מחויטות.
כנס "השמרנות הישראלית" של קרן-תקווה, מאי 2019 (בצילום המסך, מימין: עמיחי אליהו, חיים נבון, ארז תדמור, ערן בן ארי)
כנס "השמרנות הישראלית" של קרן-תקווה, מאי 2019 (בצילום המסך, מימין: עמיחי אליהו, חיים נבון, ארז תדמור, ערן בן ארי)
בקיצור, אם פעם המידה הטובה של הציונות-הדתית היתה הרדיקליות או התלהבות הנעורים, הרי שבשנים האחרונות המידות הטובות – לפחות אצל חלק מהדוברים – הן הזהירות, המתינות, ההימנעות משינויים קיצוניים וההיצמדות לדרכי האבות. נראה שדור ההורים, אותם מזרוחניקים מושמצים מפעם, הפכו כעת להיות מודל לחיקוי. מעין דגם שיש לשאת אליו עיניים.
מה גרם לשינוי? אפשר למנות כמה סיבות. אולי הסיבה הפשוטה והמתבקשת ביותר קשורה לפעילותם הנמרצת של שורה של אישים – רבנים, כותבים ואנשי ציבור – המזוהים עם המחשבה השמרנית, וכן לפעילותם הנמרצת-לא-פחות של שורה של גופים הקשורים מבחינה אידיאולוגית, ולעתים גם מבחינה כלכלית, לאגף השמרני של יהדות ארה"ב - גופים דוגמת קרן תקווה, מרכז שלם, המכללה למדינאות ועוד.
בקיצור, אם פעם המידה הטובה של הציונות-הדתית היתה הרדיקליות או התלהבות הנעורים, הרי שבשנים האחרונות המידות הטובות – לפחות אצל חלק מהדוברים – הן הזהירות, המתינות, ההימנעות משינויים קיצוניים וההיצמדות לדרכי האבות
סיבה נוספת, ואולי עמוקה יותר, קשורה לאכזבה ממרבית הדגלים המהפכניים שנשאה פעם הציונות הדתית; אכזבה ששיאה ללא ספק היה בקיץ 2005, כאשר כל גלי ההתלהבות ורוח הנעורים שפיעמו בציונות הדתית התרסקו אל סלעי המציאות האכזרית.
צריך גם לזכור את השינויים ברוח התקופה ובסוגיות שעומדות על הפרק: אחרי הכל, גם הדתיים האנרכיסטים ופורצי הגבולות ביותר נוטים להפוך לשמרנים מושבעים כאשר נושא הדיון הוא פוליטיקת הזהויות למשל, או מעמדם של הטרנסג'נדרים.
וכמובן, צריך גם לקחת בחשבון את תהליכי ההתבגרות וההתברגנות שעברו על חלקים מן הציבור הציוני-דתי: זה אולי מתאים לדבר על הנשמות של עולם התוהו ועל החיות הנוהמות ביער כאשר אתה בחור ישיבה צעיר הנאבק עם משברים בלימוד ועם שאלות קיומיות; זה פחות מתאים כשאתה גר במודיעין, עובד בהייטק ומתמודד עם גידול שלושה ילדים ועם משכנתא. מטבע הדברים, במקרה כזה תחפש השקפת עולם שתתאים יותר למציאות הממשית של חייך.
וכי מה אכפת לו לקב"ה
אבל נדמה לי שזה עדיין לא כל הסיפור. נדמה לי שהנהייה של חלקים גדולים כל כך מהציונות הדתית אחר התפיסות השמרניות נובעת גם ממקורות נוספים, עמוקים יותר; נדמה לי שהיא נובעת, לפחות בחלקה, מכך שהשקפת העולם השמרנית נתפסת – בצדק או שלא בצדק, בכך עוד אגע בהמשך - ככזאת שמכילה בתוכה את התשובה לשתיים מן הבעיות שבליבה של הדתיות היהודית: אחת שהופיעה לפני כמאתיים שנה, והשנייה עתיקה בהרבה.
אינני יודע אם בישיבות של הציונות הדתית עדיין לומדים את "מאמר הדור" של הרב קוק. אולם כשאני למדתי בישיבה, בסוף שנות התשעים, המאמר הזה היה קריאת חובה. בדרך כלל במסגרת שיעור שנקרא "מאמר הדור לדורנו", או כחלק ממהלך שהסביר מדוע הדור הנוכחי הוא אותו דור עצמו שעליו כתב הרב קוק את דבריו, אי-אז בתחילת המאה ה-20.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק, 1924 (צילום: ספריית הקונגרס, נחלת הכלל)
הרב אברהם יצחק הכהן קוק, 1924 (צילום: ספריית הקונגרס, נחלת הכלל)
הסיבות לפופולריות של המאמר הזה היו ברורות. הרב קוק שם אצבע על בעיה שכולנו הרגשנו בה בצורה כזו או אחרת: בעומק הדברים, הכופרים בעצם צודקים. התורה שאנחנו לומדים כבר לא מתאימה לנו. היא לא תואמת את העולם שלנו, את הדור שלנו, את המציאות החומרית והאינטלקטואלית שבה אנו חיים.
היא לא התאימה לבחורי הישיבה בוולוז'ין של סוף המאה ה-19, שנהו אחרי ההשכלה, אחרי הסוציאליזם ואחרי רעיונותיו של ברדיצ'בסקי על היפוך כל הערכים; היא עוד פחות התאימה לחלוצי העלייה השנייה שביניהם חי הרב קוק ושחלמו על יצירת חברה חדשה ואדם חדש; והיא בהחלט לא מתאימה לנו, שחיים בעולם שהוא שונה לחלוטין – מבחינה פוליטית, טכנולוגית, רוחנית ומכל בחינה אחרת - מכל מה שהיה כאן אי-פעם.
השבר הזה שעליו הצביע הרב קוק, שבר שעליו הצביעו גם שורה ארוכה של סופרים והוגים מאז ראשית תקופת ההשכלה, יושב על שבר אחר, עמוק יותר, שמצוי בתשתיתה של הדתיות היהודית. כבר חז"ל ידעו להקשות "וכי מה אכפת לו לקב"ה אם שוחט מן הצוואר או מן העורף?"
הרב קוק, וחלק מתלמידיו, האמינו שהפתרון לפער הבלתי נסבל הזה שבין התורה לחיים מצוי בהופעתה העתידית של "תורת ארץ-ישראל" – התורה שתחבר בין הקודש והחול, בין החומר והרוח ובין הלימוד לבין החיים. לעתים הדיבורים על תורת ארץ ישראל היו מלווים גם בחלומות על חזרתה של הנבואה, על חידוש הסנהדרין ועל יצירת הלכה חדשה. אולם השנים חלפו, ושום תורת ארץ ישראל לא הופיעה, שום נבואה לא חזרה (ניסיונות שבכל זאת נעשו בכיוונים הללו, עוררו לרוב אדישות עד גיחוך).
כיום, בסוף העשור השני של המאה ה-21, אנחנו עדיין לומדים את אותם טקסטים שלמדו בוולוז'ין לפני מאה ומשהו שנים. טקסטים שעוסקים בשוורים ופרות, בטלטול ברשות-הרבים ובבישול בכלי שני. אנחנו עדיין ממשיכים לקיים, מי יותר ומי פחות, את אותן מצוות שגם לפני מאה שנה נראו כמו שרידים בלתי מובנים מעולם שחלף. ואף על פי כן – מטעמים שאותם גם אנו עצמנו לא לגמרי מבינים – אנחנו ממשיכים להיאחז בטקסטים הללו. ממשיכים להחזיק במעשים חסרי-הפשר-לכאורה האלה. מדוע אנחנו עושים זאת? כיצד אנו יכולים להצדיק את הדבקות העיקשת הזאת?
זהו אם כן היבט אחד של הבעיה. אולם השבר הזה שעליו הצביע הרב קוק, שבר שעליו הצביעו גם שורה ארוכה של סופרים והוגים מאז ראשית תקופת ההשכלה, יושב על שבר אחר, עמוק יותר, שמצוי בתשתיתה של הדתיות היהודית. כבר חז"ל ידעו להקשות "וכי מה אכפת לו לקב"ה אם שוחט מן הצוואר או מן העורף?" (בראשית רבה, מ"ד א').
במובן מסוים, חלק גדול מן המחשבה היהודית, מאז ועד היום, הוא ניסיון להשיב על השאלה הזאת: איך כל המעשים שאנו מתבקשים לעשות במסגרת היותנו יהודים שומרי מצוות, כל אלפי האיסורים וההגבלות, כל פרטי-הפרטים האינסופיים הללו, איך בדיוק כל זה קשור למצוי הראשון, סיבת הסיבות וכל זה? מה אכפת לו כל-כך לאינסוף ברוך-הוא ממה שאנחנו עושים כאן?
כמובן, במהלך אלפיים השנים האחרונות ניתנו אינספור תשובות לשאלה הזאת. החל מהתשובה שנתנו חז"ל עצמם בהמשך אותו מדרש: "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות", דרך ר' יהודה הלוי, מחבר "הכוזרי", שכתב על "העניין האלוהי" שיכול לחול רק בתנאים מסוימים ובנסיבות מסוימות, ועד ישעיהו ליבוביץ' (המאוחר), שדיבר על קבלת עול כביטוי המושלם של האמונה. בין לבין היו גם המקובלים שהסבירו שהעולם שלנו הוא רק קצה הקרחון, וכי מעבר לו מצויים אינספור עולמות נסתרים, שכל מילה וכל מעשה שלנו – אפילו הקטן והזניח ביותר - עשויים לקיים או להחריב.
השמרנות בפשטות, מאפשרת לנו להמשיך ולקיים את אותן מצוות שעליהן גדלנו מבלי שנצטרך כל הזמן לעדכן או להצדיק אותן. מבלי להאמין שקיימים אי-שם כל מיני עולמות נסתרים שהמעשים שלנו משפיעים עליהם ומבלי להאמין ברצינות שאכן אכפת לו לקב"ה אם נשחט מן הצוואר או מן העורף
אולם העובדה שניתנו לשאלה הזאת תשובות רבות כל כך מוכיחה שהיא מעולם לא פסקה מלהציק. אחרי הכל, תמיד מגיע הרגע הזה שבו אנו נאלצים להודות בפני עצמנו שאנו מתקשים להשתכנע בקיומו של אותו "עניין אלוהי" שעליו דיבר ריה"ל; שגם אם אנו מקבלים באופן עקרוני את הרעיון שהמצוות ניתנו כדי "לצרף בהן את הבריות", אנו מתקשים להבין את התועלת שיש בכל אותם פרטי-פרטים אינסופיים ומייגעים; שאנחנו גם לא לגמרי משוכנעים בקיומם של כל אותם עולמות שעליהם דיברו המקובלים; ושאפילו איננו משוכנעים במאה אחוז שכל המעשים הללו שאנו עושים הופכים אותנו לאנשים טובים או מוסריים יותר, בהשוואה לשכנינו שלא מקיימים אותם.
ואם כך, אז מדוע בכל זאת ולמרות הכל אנחנו מתעקשים על המעשים הללו? איזה משמעות, דתית או אחרת, יכולה להיות בזה?
וכאן נכנסת השמרנות לתמונה. השמרנות בפשטות, מאפשרת לנו להמשיך ולקיים את אותן מצוות שעליהן גדלנו מבלי שנצטרך כל הזמן לעדכן או להצדיק אותן. מבלי להאמין שקיימים אי-שם כל מיני עולמות נסתרים שהמעשים שלנו משפיעים עליהם ומבלי להאמין ברצינות שאכן אכפת לו לקב"ה אם נשחט מן הצוואר או מן העורף.
השמרנות מאפשרת לנו להמשיך ולקיים מצוות פשוט מפני שככה נהגנו תמיד, ומפני שמהפכות קיצוניות מדי עלולות רק לגרום נזק. היא מאפשרת לנו לומר שאנו ממשיכים לדבוק באורח החיים הזה, וממשיכים ללמוד את כל הטקסטים הללו, לא מפני שאנו בהכרח חושבים שיש להם משמעות או רלוונטיות לחיינו, אלא מפני שכך עשו אבותינו לפנינו, ואבותיהם שלהם לפניהם. אנו עושים זאת מפני שזוהי המסורת שלנו. זהו העולם שלתוכו גדלנו וזה העולם שבו אנו מתכוונים לגדל את ילדינו. זוהי הדרך שלנו ליטול חלק באותה שותפות שעליה דיבר אדמונד ברק, "שותפות בין המת, החי והעתיד עוד להיוולד".
דתיות ללא מטפיזיקה, ללא תיאולוגיה
למעשה, לא קשה להבחין בין נקודות ההשקה הרבות בין השמרנות הדתית, כפי שזו הוצגה כאן, לבין תפיסה אחרת שצוברת פופולריות בישראל של השנים האחרונות – המסורתיות. מאיר בוזגלו, אחד המנסחים הבולטים של העמדה המסורתית, תיאר אותה כעמדה שמבוססת לא על אמונה אלא על נאמנות; לא על הכרה באמיתותן של תיאוריות מטאפיסיות או של עובדות היסטוריות כלשהן, אלא על נאמנות לתרבות מסוימת, לעולם ערכים מסוים ולמורשת משפחתית.
המסורתי, כך אומר בוזגלו, מגדיר את עצמו לא באמצעות התיאוריות שבהן הוא מחזיק אלא באמצעות השפה שבה הוא מדבר, באמצעות יחסו לעולם שבו גדל ובאמצעות הבחירה לשמור לעולם הזה אמונים:
הוא רואה בעצמו חוליה אחת בשרשרת שבה נמצא גם עולמם של הוריו. הדבק שמחזיק חוליה זו אינו הביטחון שהוריו מחזיקים בתיאוריה הטובה ביותר, אלא נאמנותו למה שמסרו לו הוריו. [...] המסורתי צם ביום כיפור כי הוא גדל בבית שצמים בו. אם לא יצום, יפגע פגיעה אנושה בעולם הערכים שנמסר לו" (בוזגלו, "שפה לנאמנים: מחשבות על המסורת", עמ' 51)
בכיוון דומה הולך גם אבי שגיא כאשר הוא מבחין בין יחס נוקשה אל המסורת ותפיסתה כאוסף של ודאויות שאין לערער עליהן, לבין מה שהוא מכנה "שיבה אל המסורת" - כלומר ניסיון ליצור דיאלוג חי עם העבר ועם המסורת תוך הכרה ברלוונטיות שלה מחד, אבל גם בדינמיות שלה מאידך, ובלשונו: "התגברות על הניכור המשורטט בין מה שהיה למה שישנו ומה שיהיה" (שגיא, "אתגר השיבה אל המסורת", עמ' 23).
במילים אחרות, שני סוגי המסורתיים הללו עשויים לשמור שבת למשל, ואולי אפילו ללמוד איזה דף גמרא פה ושם; אבל בעוד הראשון יעשה זאת מתוך שכנוע שיש במעשים הללו חשיבות קוסמית, השני יעשה זאת באופן משוחרר יותר, כחלק מהבחירה שלו בעולם של הוריו וכחלק מהדיאלוג שהוא מנהל עם עברו.
במילים אחרות, מדובר כאן על הרצון ליצור דתיות יהודית שתהיה הרבה פחות דרמטית. דתיות נטולת משקל עודף. דתיות ללא מטפיזיקה, ללא תיאולוגיה. דתיות שאלוהים תופס בה מקום שולי למדי. זהו, לפחות לפי הבנתי, מה שמצוי בתשתיתו של פרויקט השמרנות הציוני-דתי
כמובן, ישנם הבדלים לא מעטים בין אלו שמניפים את דגל השמרנות לאלו שמדברים על מסורתיות. אולי ההבדל הבולט ביותר הוא שהראשונים מדגישים את הגבולות ואת הצורך לשמר אותם, בעוד האחרונים נוטים להדגיש דווקא את הדינמיות של הזהות המסורתית ואת טשטוש הגבולות בין דתיות לחילוניות שמתקיים במסגרתה.
אולם נדמה לי שלא קשה לראות שהמוטיבציה שבבסיס שתי התנועות האלו היא דומה: בשני המקרים עומדת בבסיס הדברים השאיפה לשמר אורח חיים מסוים, אבל מבלי להתחייב לכל מערך האמונות שנבנה במהלך הדורות כדי להצדיק את אורח החיים הזה - אמונות שאת חלקן הגדול קשה לאדם מודרני לקבל.
במילים אחרות, מדובר כאן על הרצון ליצור דתיות יהודית שתהיה הרבה פחות דרמטית. דתיות נטולת משקל עודף. דתיות ללא מטפיזיקה, ללא תיאולוגיה. דתיות שאלוהים תופס בה מקום שולי למדי. זהו, לפחות לפי הבנתי, מה שמצוי בתשתיתו של פרויקט השמרנות הציוני-דתי. פרויקט שכאמור, מזכיר מהרבה בחינות את הפרויקט המסורתי, כפי שזה תואר על ידי הוגים כמאיר בוזגלו ואבי שגיא.
איזו מן דתיות יהודית הגישה הזאת מקדמת? חסידי השמרנות נוהגים לדבר על החוסן והיציבות שיש במסורות שהחזיקו מעמד במשך זמן רב. הם גם נוהגים לצטט בהקשר זה את ברק, שכתב בשבחם של מוסדות פוליטיים שעוצבו לאורך מאות שנים, בתהליך ארוך של ניסוי וטעייה. אולם הדתיות היהודית, לפחות בצורה שאותה היא לובשת היום, איננה מערכת שהתעצבה לאורך מאות שנים. נכון יותר יהיה לראות בה מערכת עתיקה ומפוארת שהתרסקה לחלוטין בשורה של זעזועים, ואחר כך הורכבה מחדש טלאים-טלאים.
היא לא דומה למלוכה האנגלית שעליה דיבר ברק, או לאורח החיים האמריקאי שבשבחו מדברים הניאו-שמרנים. אם מחפשים אנלוגיות, אזי היא יותר דומה לבית המדרש הישן של בוצ'אץ', כפי שזה מתואר ברומן של עגנון "אורח נטה ללון": מקום חרב, עמוס בספרים ישנים ובזיכרונות ישנים, שבו מבקש גיבור הסיפור למצוא מפלט מפני תלאות החיים ותהפוכות ההיסטוריה. שמרנות בהקשר זה פירושה להמשיך להסתופף באותו בית מדרש, בשאיפה לשחזר משהו שכבר חלף. להמשיך לשמר את השרידים הללו, גם לאחר שההקשר המקורי שלהם אבד לחלוטין.
אפילו אם הפרוייקט הזה יצליח, הרי שהוא ייצור לכל היותר דתיות יהודית שתהיה מבוססת בעיקר על משפחתיות, על נוסטלגיה ועל פחד משינויים
אפילו אם הפרוייקט הזה יצליח, הרי שהוא ייצור לכל היותר דתיות יהודית שתהיה מבוססת בעיקר על משפחתיות, על נוסטלגיה ועל פחד משינויים. וגם אז, הדור הראשון אולי ימשיך לאחוז בזה מתוך נוסטלגיה וכבוד לדור האבות, אבל הדור הבא כבר יתקשה למצוא בזה טעם. שלא לדבר על הדור שאחריו.
אז מה בכל זאת הפתרון? אני זוכר שהרב שג"ר, הוגה שהיה בו זמנית שמרן מאוד ורדיקלי מאוד, אמר פעם במהלך אחד משיעוריו שכאשר היה צעיר, הוא תכנן לכתוב שולחן ערוך חדש. אולם כשהתבגר החליט לוותר על הרעיון. במובן מסוים זהו גם מצבה של הציונות הדתית.
פעם, כאשר עוד היתה צעירה, היא חשבה לחולל מהפכה, להביא בשורה חדשה, לכתוב את תורת ארץ-ישראל. אולם במהלך השנים ויתרה על החלום. במקום זה אימצה עמדה שמרנית והעדיפה להתרכז בשמירה על הקיים. אולם הצורך בבשורה חדשה לא פחת. אולי אפילו התגבר.
אהוד פירר הוא דוקטור לפרשנות, ספרו "אדם חדש בצורת יהודי: עיון בהגותו של א.ד. גורדון", יצא לאחרונה בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן. המאמר פורסם במקור בגרסה מקוצרת במוסף "שבת" של "מקור-ראשון"
נושאים קשורים
המגזיןשמרנותציונותאדמונד ברקמודרניזםהשילוח (כתב-עת)אסף שגיבמאיר בוזגלואבי שגיאישעיהו ליבוביץ'אברהם יצחק הכהן קוק
תגובות
24.09.2019 // הכותרות
צילום מסך מתוך "שידור חירום עם הסוקר של קמפיין הליכוד, שהוא גם הסוקר האישי של טראמפ, ג'ון מקלוקלן", 16.9.2019
כתב אישום נגד בכירי קמפיין הליכוד בגין הפרת חוק הבחירות
מימין: בן כספית, אמנון אברמוביץ', נחום ברנע ועמית סגל (צילומים: פלאש 90, תומר נויברג, משה שי וגילי יערי)
מה עומד מאחורי ההצעה לתת חנינה לנתניהו, שצצה בתזמון מושלם אצל שורה של עיתונאים בכירים
צלמים ושוטרים ישראלים בירושלים, 2011 (צילום: רובן סלבדורי)
בלי חובות אין זכויות: עיתונאים ראויים להגנה כעובדי ציבור רק אם הם אכן פועלים כמשרתי ציבור
אפי נוה מובא לבית-המשפט בת"א, 16.1.2019 (צילום: קוקו)
אפי נוה ולשכת עורכי-הדין ישלמו לשרון שפורר 70 אלף שקל
בית הקברות היהודי בבוצ'אץ', אוקראינה (צילום מקורי: רומן ז., נחלת הכלל)
מחשבות על השמרנות הדתית החדשה
יועץ התקשורת רונן משה (צילום מסך)
פרשת ישראל-ביתנו: רונן משה הודה והורשע בקידום מושחת של עסקת פרסום ממשלתית
בנימין נתניהו בראיון לרינה מצליח. "פגוש את העיתונות", ערוץ 12, 14.9.2019 (צילום מסך)
המתקפה של נתניהו על התקשורת, בחירות ספטמבר 2019: סיכום וניתוח
ראש הממשלה בנימין נתניהו מצהיר כי יספח את בקעת הירדן, במסיבת עיתונאים שבוע לפני יום הבחירות; 10.9.19 (צילום: הדס פרוש)
בין משיחיים לחמוצים: הסיפוח מתרקם מתחת לאפה של התקשורת
חדשות 12 תשלם עשרות אלפי שקלים לצלם ישראל ברדוגו בגין הפרת זכויותיו
כל מה שקורה
הכל חדשות העין השביעית
24.09.2019 11:40 (העין השביעית) כתב אישום נגד בכירי קמפיין הליכוד בגין הפרת חוק הבחירות 24.09.2019 10:38 (שיחה מקומית) העיתונאי הירושלמי שישראל לא מצליחה לגרש חגג יום הולדת בכלא 24.09.2019 09:28 (העין השביעית) שערי העיתונים, 24.9.2019 24.09.2019 09:20 (חדשות 13) גורמים משפטיים: "ננסה לקבל החלטה סופית בתיקי רה"מ בנובמבר" (וידיאו) 24.09.2019 09:13 (CPJ) מצרים: 3 עיתונאים נעצרו, אתרים הושבתו, על רקע הפגנות נגד המשטר 24.09.2019 09:13 (CPJ) בוליביה: שריפות ענק מסכנות את כתבי הסביבה 24.09.2019 09:12 (The Hill) ארה"ב: מו"ל הני"ט חשף כי העיתון פנה לאירלנד כדי שתעזור לכתב במצרים, אחרי שהממשל האמריקאי סירב 24.09.2019 09:09 (רדיו קול-חי) שדרני קול-חי הפילו בפח ח"כ מרע"מ (אודיו) 24.09.2019 09:00 (RSF) דו"ח: צנזורה באמצעות פגיעה בהפצת עיתונים 24.09.2019 08:59 (Knight Center) האיטי: צלם עיתונות נפצע מירי מחוקק מחוץ לסנאט 24.09.2019 07:07 (כלכליסט) הרשות השנייה מחדשת את מכרז הרדיו החרדי במרכז 24.09.2019 07:06 (CPJ) קרואטיה: עיתונאי נעצר ונקנס בגין ציוץ סאטירי 24.09.2019 07:05 (גלובס) דעה: מדוע מתעלמת עיתונות שוק ההון מרוב החברות בבורסה? 24.09.2019 07:05 (גלובס) הוט ופרטנר במגעים למיזוג, השיחות עם סלקום הופסקו כבר לפני חודשים 24.09.2019 07:04 (Guardian) בריטניה: הרגולטור חוקר ערוץ סיני ממשלתי בגין סקור ההפגנות בהונג-קונג 24.09.2019 07:04 (NYT) ארה"ב: בטקס האמי הספידו אדם עם תצלום של אחר 23.09.2019 20:28 (MEE) ארה"ב: טוויטר חסמה את חשבונו של איל הנדל"ן מוחמד עלי, המתסיס את המצרים נגד א-סיסי 23.09.2019 20:25 (הארץ) נתניהו העביר ליועמ"ש את עיקרי טיעוניו לקראת השימוע - דף אחד ללא טיעונים 23.09.2019 16:40 (Guardian) דעה: האם המהלך של ענקיות האינטרנט לממן עיתונות מקומית הוא תכסיס ציני? 23.09.2019 15:58 (הטלוויזיה החברתית) עו"ד אלעד מן על חופש הביטוי בתקשורת (וידיאו) 23.09.2019 15:42 (Balkan Insight) אלבניה: שני עיתונאים נעצרו בגין התרעות מפני רעידות אדמה 23.09.2019 15:39 (גלובס) דעה: האינטרס הציבורי מחייב הכרעה מהירה של מנדלבליט בתיקי ראש הממשלה 23.09.2019 15:38 (גלובס) דעה: תיקי ראש הממשלה צריכים להסתיים בזיכוי או בהרשעה – אין מקום לחנינה נשיאותית 23.09.2019 15:37 (NYT) איטליה: אדם דקר את אחיו, אך מי ששילם את המחיר היה עיתונאי שדיווח על כך 23.09.2019 15:35 (גלובס) אלי קמיר יחל לייעץ לדירקטוריון רשת 13 23.09.2019 15:34 (דה מרקר) ליגת-העל בכדורגל בדרך לשידורים באינטרנט 23.09.2019 15:34 (כלכליסט) משרד התקשורת החליט לא לפגוע בקווי הנייעס של הציבור החרדי 23.09.2019 15:33 (פאשקעוויל) ראיון עם אנשי הדיגיטל של יהדות התורה, יוני אייזנשטיין וישראל מאיר 23.09.2019 15:32 (גלובס) מתחדש סכסוך העבודה בקבוצת "ידיעות אחרונות" 23.09.2019 15:31 (CJR) איטליה: החדשות על פי מהגרים
לרשימה המלאה
הנקראים השבוע
1
המגזר הטורקי שובר שיאים
אורן פרסיקו 50
2
פתרון עגול ומושלם
אורן פרסיקו 16
3
חדשות 12 תפצה צלם בגין הפרת זכויותיו
אורן פרסיקו 2
4
האיש עם היד על השיבר
איתמר ב"ז 1
5
פייסבוק השעתה את ה"ביבי-בוט"
שוקי טאוסיג 0
סדר יום
בחירות 2019
בחירות 2019
ראיון עם אנשי הדיגיטל של יהדות התורה, יוני אייזנשטיין וישראל מאיר
פאשקעוויל 23.09.2019
אלי לוי סיפר על שעבר במהלך יום הבחירות לאחר שדיווח על אחוזי הצבעה מפתיעים בחברה הערבית (וידיאו)
ערוץ 7 21.09.2019
האיש עם היד על השיבר
איתמר ב"ז 20.09.2019
דעה: הגיע הזמן לפיקוח על קמפיינים ברשת
כלכליסט 19.09.2019
לסיקור המלא על בחירות 2019
משבר האקלים
בריטניה: ה"אקונומיסט" יקדיש לראשונה בתולדותיו גיליון למשבר האקלים
journalism.co.uk 21.09.2019
בריטניה: נעצר עיתונאי שתיעד את הפגנת האקלים
The Indepent 21.09.2019
אוסטרליה: התגובה המוזרה של התקשורת לשביתת האקלים
Guardian 21.09.2019
ארה"ב: ראיון עם אמילי אטקין, מחברת "היטד", ניוזלטר המוקדש לעיתונות במשבר האקלים
CJR 21.09.2019
לסיקור המלא על משבר האקלים
תיק 2000
תיק 2000
גורמים משפטיים: "ננסה לקבל החלטה סופית בתיקי רה"מ בנובמבר" (וידיאו)
חדשות 13 24.09.2019
נתניהו העביר ליועמ"ש את עיקרי טיעוניו לקראת השימוע - דף אחד ללא טיעונים
הארץ 23.09.2019
דעה: האינטרס הציבורי מחייב הכרעה מהירה של מנדלבליט בתיקי ראש הממשלה
גלובס 23.09.2019
דעה: תיקי ראש הממשלה צריכים להסתיים בזיכוי או בהרשעה – אין מקום לחנינה נשיאותית
גלובס 23.09.2019
לסיקור המלא על תיק 2000
אלימות נגד עיתונאים
האיטי: צלם עיתונות נפצע מירי מחוקק מחוץ לסנאט
Knight Center 24.09.2019
עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה
אלעד מן ואיתמר ב"ז 23.09.2019
מלטה: משפחתה של עיתונאית שנרצחה עדיין מתמודדת עם תביעות הדיבה נגדה
Guardian 21.09.2019
סלובקיה: מפקד המשטרה לשעבר נגד העיתונות
RSF 21.09.2019
לסיקור המלא על אלימות נגד עיתונאים
עמרי מניב
בחדשות 13 התנצלו בפני הרב נאמבורג
ערוץ 7 10.09.2019
איפכא מסתברא
אורן פרסיקו 09.09.2019
חדשות 13 הוציאה את עמרי מניב לחופשה
ice 09.09.2019
סמוטריץ' לא מקבל את התנצלותו של כתב חדשות 13
סרוגים 09.09.2019
לסיקור המלא על עמרי מניב
פייסבוק
ראשי דעות לוח אירועים מפת הבעלויות בתקשורת העין היומית העין השבועית אודות כל הכותבים הרשמה לניוזלטר
© 2019 כל הזכויות שמורות תנאי שימוש אודות צרו קשר פייסבוק טוויטר רסס - כל מה שקורה רסס - "העין השביעית" פונט כותרת: אאא
CONCEPT, DESIGN & DEVELOPMENT BY
POWERED BY SALAMANDRA
×
העין השביעית
ביקורת על התקשורת
חינם - Google Playהורדה
