האיש צוריאל ונח"ל החרדי - מה יש לו מזה ?

צוריאל פילץ, האחראי לגיוס כאלף חיילים לנח"ל החרדי, הוא אויב הציבור מספר אחת בקרב חלקים מהעדה החרדית

בעז גאון,

גליון "פרשת ויגש" של העיתון החרדי "כל השבוע" היה גדוש כקופסת תפילין בגילויים מרעישים. "הרנטגן עשה תיקון לשרון! " חשף בעוז הכתב דוד רוזן בעמודים 15-10 ( המשך בעמוד 37). " סדאם הולך למלחמה! " נשבעה התחקירנית גילה כץ בעמודים העוקבים. "סנקציות נוקשות המייבשות את מקורותיו הכספיים לא מונעות מהדיקטטור המגלומן לפתח קווי ייצור מפלצתיים של נשק השמדה המוני! ".

הפצצה העיתונאית האמיתית החלה לתקתק בעמוד 32. במסגרת מה שתואר כ"כתבה ראשונה בסדרה", מתחת לכותרת "כמה משלם הצבא עבור ראש חרדי", שטח הכתב י. דביר (שמאחוריו הסתתר מבויש העיתונאי החרדי שבתאי וינטרוב) שורה של האשמות מסמרות פאות כנגד גדוד "נצח יהודה" הצה"לי, המוכר יותר בשם "הנח"ל החרדי".

בתחילת הכתבה השווה וינטרוב את בני הישיבות שבחרו להתגייס לגדוד 97 - אותו גדוד ששיווק להם מעין ישיבה משוריינת שבה את יראת סמל המשמעת תופסת יראת האלוקים - לתינוקות של עולי תימן שנחטפו כביכול בשנות החמישים על ידי שליחי מפא"י. "גם אז", כתב וינטרוב, "שילמו'פר' ראש. . . אלא שבכל דור הדברים נעשים בצורה יותר מתוחכמת. הפעם מוכרים לך שמדובר במשהו'חרדי', אפילו הצלת נפשות של בחורים'מתפרפרים' ברחובות. . . האומנם כך? ".

כדי להגיש באופן ממצה את תשובתו הלקונית לכאורה ( "לא" ) נזקק וינטרוב לארבעה עמודים. במרוצתם טען כי בניגוד לטענת אנשי הנח"ל החרדי, שליחיהם אינם פונים רק לבני ישיבות שאינם לומדים ממש אלא רק לרשומים ככאלה, אלא חודרים לתוך הישיבות פנימה. משחדרו, הם "מזנבים בחלשי האופי". מי זה "הם" ? מדובר ב"צוות מרשים של בילוש מתוחכם נגד בחורים" המכונים "רושמים" ואשר מתוגמלים ביד נדיבה על ידי הדוד סמי הלהוט לגלח את זקני המשי של גדולי הדור בפוטנציה. "לפי תחקיר'השבוע'", נכתב בכתבה שלימים תצורף בשלמותה כנספח לכתב תביעת הדיבה, "על כל ראש חרדי מקבל ה' רושם' בין 1,500 ל-3,000 דולר ".

שבוע לאחר מכן, במסגרת גליון "פרשת ויחי", פורסמה הכתבה השנייה בסדרה. לצד גילויים טורדי שינה נוספים ( " חיילי הנח"ל החרדי החלו להתחבר לבדואים, עימם הם מבלים את שעות הפנאי ומשחקים שש בש" ), ולאחר שפרויקט הנח"ל החרדי תואר כ"מהדורה חוזרת של העברה על הדת במימון הצבא", שלף "כל השבוע" את אצבעו מתוך אגרופו הקמוץ וכיוון אותה לעבר פניו המופתעות של צעיר חובש כיפה בן 25 בשם צוריאל פילץ. פילץ תואר כבוגר מערכת החינוך הדתית-לאומית, בוגר ישיבת "עטרת כוהנים" בעיר העתיקה וחניכו של הרב שלמה אבינר, "מה שלמעשה אולי מלמד על נטיותיו האידאולוגיות" (קודם לכן רמז וינטרוב כי בוגרי הנח"ל החרדי הופכים לאחר שחרורם ל"שתולים של השב"כ" ). הוא סומן כאחד "מראשי הנח"ל החרדי ", ראשון למערך ה"רושמים", אותם ציידי נשמות חמושים ברשת פרפרים של פריצות המקבלים "בין 1,500 ל-3,000 דולר לראש". בן הישיבה "אבינועם לוי" סיפר כיצד פילץ שכנע אותו להצטרף ליום גיבוש של הנח"ל החרדי והתלהב כשראה אותו "עם פאות וחליפה, ללא בלורית". תגובתו של פילץ הופיעה במסגרת מקווקוות, לצד תמונתו של הרב עובדיה יוסף, שהתראיין ימים ספורים קודם לכן ב"קול הנשמה" כדי לחזק את ידיו של "כל השבוע", כלב השמירה של הרחוב החרדי. צויין כי פילץ "הכחיש" את האשמות, ו"טען" שהן מופרכות.

ימים ספורים לאחר מכן הופץ פשקוויל בזו הלשון בסמטאות החרדיות: "אבינו מלכנו שמע קול תחנונינו שמע קול צעקתנו. . . תשמענה אוזן לקול זעקתן של הורים אומללים שילדי טיפוחם יינתקו מעל חיק אבותם למקור הזוהמא והרעש הנקרא נח"ל (אנטי) חרדי. . . אוי !. . . ולידי מי מסרו את תפקיד הפיתויים וההסתות לסחוב נשמות טהורות - הני סרסרי השמד ראש הנח"ל (המה הרשעים החרדיים כביכול, המסתתרים מאחורי המסך וששים ושמחים על כל קורבן כמוצא שלל רב). . . לידי צוריאל פילץ ודומיו וכדומיו, אנשי מזרחי מופקרים רח"ל".





אוסדיטשר מצליח לשכנע



תמונתו של פילץ לא פורסמה, לא בפשקוויל הנ"ל ולא ב"כל השבוע". מי שהתעקש לדעת כיצד הוא נראה (כדי לברוח) היה צריך לעשות אחד מהשניים: לסור לבית הכנסת בשכונת "זיכרון משה" בירושלים באותה השבת שבה עצר שם להתפלל, לצלוח את טבעת המכים והיורקים ולהספיק לראות אותו נמלט לכיוון המכונית שלו; או לחלופין, להתקרב לפשקוויל נפרד שהופץ באותם ימים. תחת הכותרת "מיסיונר בפעולה! ", בין שתי גולגלות מחייכות חיוך חסר שיניים, ומעל כיתוב שמו המלא, נראה פילץ כשהוא יוצא מה'רנו קנגו' שלו. הוא צולם בסתר ובמחטף, כיאה לעבריינים מסוכנים.

שלוש שנים לאחר מכן,יצא צוריאל פילץ מה'רנו קנגו' שלו כדי לפגוש בן ישיבה שהתגייס לא מזמן לנח"ל החרדי. את המכונית החנה על המדרכה, בעיקול המוביל לחניון "בנייני האומה" בירושלים. ניצלתי את הזמן כדי להתקרב לקנגו ולהציץ פנימה. בניגוד למה שניתן היה לחשוב אחרי קריאת הפשקווילים, הקבינה היתה ריקה מאברכים כפותים הצועקים הצילו ביידיש.

עשר וחצי בבוקר, ופילץ סיים את פגישתו עם בן הישיבה לשעבר. הוא ענד את סמלו המסחרי (חיוך תמים מאוזן לאוזן שמאחוריו מסתתר מוח מהיר וזהיר) והתקרב ביד מושטת. לחצנו ידיים והתיישבנו בקנגו. המשימה: לבלות יחד 24 שעות בשכנוע צעירים שנפלטו ממערך הישיבות להתגייס לצה"ל. משימת הבת: להבין האם הנח"ל החרדי הוא צעד ראשון בדרך לגיוס בני הישיבות שאינם לומדים, כפי שטוענים הציונים, או התגשמות בפועל, אם כי חלקית בינתיים, של חזון מדינת ההלכה, כפי שטוענים החרדים. משימת בת נוספת, מסובכת לא פחות: להבין את צוריאל פילץ.

פילץ שלף חבילת דפים לבנים מקומטים, צפופים מרוב שמות של בני ישיבות. משמאל לשמות, בעמודה הקיצונית, התנוססו הערות כמו "צריך לחזור אליו", ו "לדבר עם ההורים". הוא התנצל: "אפשר להלוות עט? ". הוא שכח את שלו בבית יחד עם הביפר, הפאלם פיילוט, המפות וחוש הניווט, מה שיגרום לנו לבלות כמה שעות נעימות לגמרי אך חסרות תכלית ממוקדת במרדף אחרי רחובות חמקניים בירושלים, רמת גן וגבעת שמואל. את הזמן העברנו בשיחות על אלוהים, מורשתו של החפץ חיים וגורלו של עם ישראל. אחת התגליות המעניינות בקשר לפילץ, מי שאחראי כמעט בלעדית למצבת אלף בני הישיבות לשעבר שהתגייסו עד כה לצה"ל, היא שהוא קרוב יותר לסקאלה הדתית מאשר לציונית. פילץ, עובד משרד הביטחון הישראלי, איננו ציוני. הוא תופש את עצמו כשליח השם יותר מאשר שליחו של מופז, וההשתמטות החרדית מרתיחה אותו מנימוקים הלכתיים. לפרקים נדמה כי הכיפה הסרוגה לראשו מסתירה מתחתיה קפוטה מעוכה. מה שלא משנה את העובדה (ולמה שישנה? ) שמדובר בבחור מקסים. מדוע שכח פילץ את הציוד האישי שלו בבית? בגללי. חוסר הנוחות שחש פילץ בנוכחות העיתונאי, זה העוסק במקצוע השני העתיק בעולם, היה ברור כבר במהלך ארבעת הימים שקדמו לפגישתנו בירושלים. ימים אלו הוקדשו לשיחות שכנוע מרתוניות שלידם "משבר המשאל" הוא "משמר המפרץ". כמעט התקשרנו לציפי לבני.

רוב השיחות נערכו במשרדו של עורך הדין משה יצחק אוסדיטשר. אוסדיטשר הוא אדבוקט מוביל בבני ברק, שמאחורי גבו תלויה קריקטורה של עצמו עושה הרבה דברים בבת אחת. הוא גם מי שייצג בשלוש השנים האחרונות את צוריאל פילץ, בתביעת הדיבה שהגיש במרס 2001 נגד עיתון "כל השבוע ", העורך הראשי אשר חנן צוקרמן והכתב שבתאי וינטרוב פסק הדין של שופט בית משפט השלום ד"ר עדי אזר ניתן ב-31 במאי 2004. " הטענות העיקריות שעלו במשפט זה", כתב השופט, "הוכחו כבלתי נכונות ללא ספק. . . בסיכומו של דבר ניתן לקבוע כי מר צוריאל פילץ פעל באופן חיובי תמורת משכורת צנועה, והטענות כי פעל באופן שלילי תמורת שכר גבוה מתוך מוטיבציה להעביר אנשים על דתם, כל אלה טענות שאינן נכונות". קטעים מרתקים מהמשפט, כולל האיומים ברצח שנמסרו בשיחת טלפון למזכירת אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון, בהמשך.





המון רבנים מפחדים



את שירותו הצבאי העביר עורך הדין אוסדיטשר כמש"ק בבסיס מודיעין במרכז הארץ. מפקדו היה סגן כחוש שרצה לכתוב מחזות במקום טופסי 55, אבל נרשם בינתיים בלחץ ההורים ללימודי משפטים, מהם יימלט לימים כמו מנחיל דבורים אפריקניות. היחסים בין המש"ק אוסדיטשר למפקדו היו תקינים על פי רוב, למעט משברי אמון שהתחוללו פה ושם עקב איכות עבודת הניירת הקפריזית של אוסדיטשר. 11 שנים לקח למש"ק להרים טלפון למפקדו ולעניין אותו, כלומר אותי, בסיפור המרתק של פילץ. שבוע לאחר מכן, לא לפני שקיבלנו את הסכמתם המהוססת של אנשי משרד הביטחון, שחששו כי "הכתבה תפתח מחדש את המלחמה בין הנח"ל לבין החרדים", נפגשנו בירושלים.

פילץ חייג מספר ארוך בטלפון הנייד שלו, והקשיב בנחת לצלצולים הסלולריים. מהצד השני ענה בחור צעיר שעל פי רישומי הצבא נמצא בישיבה, אבל על פי הרישומים של פילץ עובד בבית עסק ירושלמי. "שלמה?", שאל פילץ (כל שמות בני הישיבה בכתבה זו בדויים - ב.ג). שלמה: "את מי אתה מחפש? ". פילץ : "אני מדבר עם שלמה? ". שלמה: "מי שואל? ". פילץ : "זה צוריאל, ממשרד הביטחון. דיברנו בשבוע שעבר. . .". שלמה : "נו". פילץ: "אתה עובד ב. . .?". שלמה : "לא, אני לא עובד שם. מי אמר לך? ". פילץ : "טוב, אנחנו נגיע לשם". ל"שם" הגענו כ-20 דקות לאחר מכן. פילץ העמיד את הקנגו באמצע הכביש, כהרגלו. את שלמה מצאנו על השלב האחרון של סולם, רוכן לעבר אחד המדפים בחנות הירושלמית. המדפים לא היו מלאים בספרי קודש. פילץ הציג את עצמו, ושאל את שלמה אם אפשר לצאת החוצה. שלמה ירד מהסולם, התעלם מהמבט המבועת של בעלת הבית שהחווירה כשראתה בתלת ממד את הפרצוף מהפשקווילים, והוביל אותנו לפיצרייה כשרה למהדרין ברחוב ירושלמי סואן.

פילץ הזמין קולה, בירך את ברכת המזון, ולגם. אחרי זה הניח לפתחו של בן הישיבה לכאורה ערימת פלאיירים ירקרקים. "גדוד 97", נכתב בפנים, "הוא גדוד חי"ר לכל דבר. הגדוד מורכב, כאמור, מחיילים בעלי רקע חרדי, שומרי תורה ומצוות בעלי מוטיבציה גבוהה, המעוניינים לשרת בגדוד קרבי תוך שמירה על אורח חיים חרדי".

שלמה הניף את מרפקו הימני בשעמום והשעינו על ארגזי הקולה המסודרים בערימה. פילץ שאל אותו אם הוא לומד בישיבה. שלמה התאפק לא להשתעל לתוך אבקת השום. "אני רשום בישיבה", הוא אמר. "מה זה רשום? ", שאל פילץ. "אתה לומד או לא? ". " אני לומד שלוש שעות ביום", השיב שלמה. "נטו או ברוטו? ", " תכל' ס אני לומד משהו כמו שעה ביום", אמר שלמה. "אבל זה לא משנה, אני בא לישיבה כשצריך".

הטכניקה של פילץ שווה התעכבות: במקום לשכנע ( "תבוא, יהיה מגניב" ) או לפתות ( "תבוא, האוכל בצבא משהו" ), הוא מנסה לעורר את חוש הצדק של בן השיחה שלו, מתוך הנחת עבודה מוסרית כי רוב האנשים טובים מיסודם, וזקוקים רק לטלטול עדין כדי להשיל מעליהם את ציפויי הצביעות. כך גם היה בשיחות עם העיתונאי, במהלכם התקשה צוריאל להבין כיצד יכול יהודי לצום ביום כיפור, אבל לנסוע בשבת; לאכול כשר, אבל לא להקפיד על שחיטה כשרה; להאמין שיש אלוהים, אבל לפקפק באמיתותה ההיסטורית של התורה. מבחינתו של פילץ, החלק הטוב ביותר של היום שבילינו במשותף היתה שעת בין הערביים שבה צעדנו, היהודי הטוב והתינוק שנשבה, אל בין שערי בית הכנסת "אהבה ואחווה" בגבעת שמואל. "עשינו ביחד מנחה", יספר מאוחר יותר לאשתו דבורה בעיניים נוצצות.

שלמה לא השתכנע. יש לו עבודה, יש לו כסף, מה הוא צריך עכשיו את הצבא על הראש? פילץ התעקש: "אם אתה לא לומד, מה יש לך לעשות? למה לך לעבוד ב' שחור' ולהתחבא כל היום? זאת צביעות! ". יותר מזה, "זה חילול השם! ". שלמה הגיב בפיהוק חנוק. השם עניין אותו כמו הפיצה עם הזיתים. בדרך החוצה הוא לקח פלאייר.

שאלתי את פילץ מה אחוזי ההצלחה שלו. "מתוך מאה אנשים, אחד מתגייס". שאלתי מה הטענה הקשה שבה נתקל עד היום, ושאיתה התקשה להתמודד. "כשמישהו בא ואומר לי", הוא השיב:"' אבא שלי חולה לב, ואם אני אתגייס לצה"ל זה יגמור אותו'. היה לי מקרה כזה אתמול".