המחיצה והנשים בעת הדרשה.

באחד האשכולות שעסקו במחיצה בבית הכנסת, כתב הלבן: "מחיצה בעת הדרשה. זה מובא בראשונים. המנהג הזה נפוץ היום בחוגים החרדים, אבל לא כל כך בחוגים המסורתיים ואפילו לא בחוגים הדתיים מודרניים. כשמעיינים בהלכות מנהגים, רואים מיד במסכת פסחים פרק מקום שנהגו איך צריך לנהוג, כשיש מנהג שנהוג במקום אחד ולא בשני.

ואכן, מנהג זה מובא במרדכי (שבת רמז שיא) שהביאו בשם מהר"ם מרוטנבורג, (השווה במהר"ם מרוטנבורג: תשובות פסקים ומנהגים, סי' שד עמ' רלב,ו, בספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות שבת ד"ה [לה] "אמר מהר"י סג"ל מכאן פסק באבי"ה שנהגו להתיר בשבת בשעת הדרשה לפרוש טליתות לחצוץ בין אנשים ונשים לצניעותא", אך אינו בהרביא"ה שלפנינו).

המהר"ל מרוטנבורג היה חי לפני 800 שנה, ומה היה המנהג לפניו לאחריו, האם לפניו לא היו מחיצות, או שהנשים לא באו לדרשות?

כנראה שהנשים באו לדרשות, אך לא היו מחיצות.

מצאנו שהנשים היו הולכות לשמוע את הדרשות בלילי שבת, בעוד בעליהם היו נשארים בבית, וכאשר הדרשה היתה מתארכת, והנשים היו חוזרות לביתן מאוחר, היה הדבר מעורר "בעיות", וכפי שמצאנו בירושלמי סוטה פרק א ה"ד, ויקרא רבה פרשה ט', ט' , במדבר רבה פרשה ט', כ', בסיפור האשה שהלכה לשמוע את דרשתו וחזרה מאוחר לביתה, הסיפור שלפנינו הוא מדברים רבה (וילנא) פרשה ה, טו: "מעשה ברבי מאיר שהיה יושב ודורש וכו', הלכה אותה אשה לביתה, שהיה ליל שבת, ומצאה הנר שלה שכבה, אמר לה בעלה היכן היית עד עכשיו, אמרה לו שומעת הייתי לרבי מאיר דורש, והיה אותו האיש (בעלה של האשה) ליצן, אמר לה בכך וכך, אין את נכנסת לביתי, עד שתלכי ותרוקי בפניו של רבי מאיר, יצאה לה מביתו, נגלה אליהו זכור לטוב על רבי מאיר, אמר לו, הרי בשבילך יצאה האשה מביתה, הודיעו אליהו זכור לטוב היאך היה המעשה, מה עשה רבי מאיר? הלך וישב לו בבית המדרש הגדול, באתה אותה אשה להתפלל וראה אותה ועשה עצמו מתפסק, אמר מי יודע ללחוש לעין, אמרה לו אותה אשה אני! באתי ללחוש, רקקה בפניו, א"ל, אמרי לבעליך הרי רקקתי בפניו של רבי מאיר...".

על הליכתן של הנשים ועמי הארץ אל הדרשות בבית הכנסת, מצאנו ברש"י שבת דף ל עמוד ב, "לפי שהיו באים לשמוע הדרשה נשים ועמי הארץ, והיו צריכין הדרשנין למשוך את לבבם".

בימי הגמרא, מצאנו על הופעת הנשים לדרשות בחגים, אולם הופעתן היתה גורמת ל"בעיות", וכדי להביא להפרדה בין הגברים לנשים בעת הדרשה לא היו מחיצות של וילונות, אלא מכשולים מרשרשים, שלא מנעו את הגברים מ"להסתכל", וכפי שמצינו במסכת קידושין (דף פא):

"אביי דייר גולפי", (ברש"י ד"ה גולפי, "מקום קבוצת אנשים ונשים, או לדרשה או לחופה, היה מסדר קנקנים של חרס הרבה ביניהם, שאם יבאו זה אצל זה, יקשקשו וישמע קול".

"רבא דייר קנה", (ברשּ"י ד"ה דייר קנה, "מסדר קנים שהעובר עליהן קולם נשמע)".

אמר אבין: סקבא דשתא - ריגלא". (ברש"י ותוספות שם - "ריעוע (הרע ביותר) של ימות השנה, ליחוד ולעבירה (הם) ימות הרגל, שיש קבוצת אנשים ונשים, לשמוע דרשה ונותנים ונושאים זה עם זה".

המעניין בפירושו של רש"י לעניננו, שאף בתקופת ה"בעייתית" של הרגלים, כאשר "יש קבוצת אנשים ונשים, לשמוע דרשה ונותנים ונושאים זה עם זה", לא קבעו מחיצת וילונות או מחיצות. אלא ישבו ב"רשויות נפרדות", כשביניהם "משמיעי קול".

לדברי י.ל. צונץ, ("הדרשות בישראל", פרק עשרים, עמוד 167, ישבו הנשים בעת כל הדרשות "במחלקה נבדלת", ומאחר ואינו מציין למקור, נראה לי שדבריו הם דברי נבואה.

אך ה"ערוך" מפרש (בערך סקב) "חבורה (פצע) של כל השנה הרגל, כלומר, כיון שאוכלין ושותין ובטילין ממלאכתן מתייחדין ובאין לידי עבירה", ולא ברור מדבריו אם אביי מתייחס לדרשות הרגל, או לימי הרגל, וראה רמב"ם הלכות יום טוב פרק ו הלכה כא, ומשם לשולחן ערוך אורח חיים סימן תקכט סעיף ד, "חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה, וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה, ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה".

מדבריהם ברור, שהאוירה היא הגורמת ל"עבירה", "שאוכלין ושותין ובטילין ממלאכתן, ובאין לידי עבירה" "אנשים ונשים מתקבצים לאכול ולשתות בגנות, בפרדסים ועל הנהרות, ובאין לידי עבירה", ואף "אנשים ונשים המתערבים בבתיהם לשמחה, ונמשכין ביין ובאין לידי עבירה".

על ה"צרות" שנגרמו בימים מיוחדים אלו, אנו מוצאים גם בתוס' (מגילה דף לא עמוד א), בד"ה במנחה, "במנחה (של יום כפור) קורין בעריות. "לפי שהנשים מקושטות בשביל כבוד היום, לפיכך צריך להזכירם, שלא יכשלו בהן", (כשהן באות לבית הכנסת, ראה ר"מ שטרנבוך, תשובות והנהגות חלק א. סימן קסב)

המחיצה של המהר"ם מרוטנברג בשבת בעת הדרשות, אינה מוכיחה שהמחיצה היתה מקובלת בכל אשכנז, וכפי שמצאנו על מנהג מקובל אחר שהיה מקובל על רוב הציבור אף שהמהר"ם מרוטנברג התנגד לו. והוא המנהג שהיה באשכנז, שהאם היתה הסנדק במילת בנה, שהיה בבית הכנסת, שעליו כתב תלמידו בשמו (בספר תשב"ץ קטן סימן שצז) ש"באשר כתב מורנו (הוא המהר"ם מרוטנבורג), צעקתי ימים רבים ולית דמשגח. כי נראה מכוער מאד... ועוד וכי בחנם היתה עזרת נשים לבד... ".

התשב"ץ שכתב, "ועוד וכי בחנם היתה עזרת נשים לבד", לא פירש היכן היתה "עזרת נשים" זו וכיצד היתה בנויה, ומה היה גובה המחיצה, אך כנראה שלא היתה בבית כנסת המהר"ם, שאל"כ, למה היו צריכים למתוח וילון, ייתכן גם שהכוונה ב"עזרת הנשים לבד" היא ל"מניני הנשים" שהיו בבנין נפרד, (על מניני הנשים עם "חזניות" בימי הביניים, ראה במאמרו של דניאל שפרבר, "תפילות נשים", מנהגי ישראל ז, עמ' עב-עט, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשסג), וייתכן שנשים אלו באו לבית הכנסת "של הגברים", רק לדרשות השבת.

מדברי המהר"ם מרוטנבורג, ברור, שבזמנו היו "נוהגין ברוב מקומות שהאשה יושבת, בבית הכנסת עם האנשים, ומלין התינוק בחיקה", והיה זה רק המהר"ם שצעק ימים רבים, על מה שראה כהתנהגות בלתי צנועה, ולית דמשגח, וא"כ ייתכן שגם מנהג המחיצה בעת הדרשות, היה רק אצלו כמנהג חומרה, ולא אצל האחרים.

כך הבין את דבריו גם השו"ת שרידי אש (חלק א סימן עז עמוד רטז), שכתב "רק בבית הכנסת יש תקנה קדומה לעשות מחיצות גבוהות, שלא יוכלו להסתכל משום תפילה וקריאת שמע, שאסור מטעם ערוה, כמבואר בברכות כ"ד, א שטפח מגולה וכן שער באשה ערוה, אבל באספות של רשות, כגון בשעת הכנסת כלה לחופה או בשעת נאומים ודרשות לא הקפידו מעולם לעשות מחיצות ורק מדקדקים שלא ישבו אנשים ונשים יחד ולא יתערבו זה עם זה. ואמנם ראיתי שמביא דברי המרדכי במס' שבת פ"ג, שי"א, שכתב: כגון מחיצה שעושין בשעת הדרשה בין אנשים לנשים מותר לעשותה בשבת, עי"ש, משמע שעשו מחיצות גם בשעת הדרשה ולאו דווקא בשעת תפלה וקר"ש. ונראה שזו מדת חסידות ולא מצד הדין, ומעולם לא ראינו בארצות ליטא ופולין שידקדקו בזה. והנח לישראל וכו' ".

הרי שגם השרידי אש הבין, שהמחיצה של המהר"ם היתה מ"מדת חסידות בלבד", ומעיד ש"מעולם לא ראינו בארצות ליטא ופולין שידקדקו בזה", ואם אקבל את דבריך, ש"המנהג הזה נפוץ היום בחוגים החרדים", אשאל, האם זה משום שהחרדים הם היום יותר צדיקים, או משום שהם יותר "מציצים" ?

ויש לי לשאול על מה שכתב, ש"רק בבית הכנסת יש *תקנה קדומה* לעשות מחיצות גבוהות, שלא יוכלו להסתכל משום תפילה וקריאת שמע, שאסור מטעם ערוה, כמבואר בברכות כ"ד, א, שטפח מגולה וכן שער באשה ערוה", וכי היכן מצאנו תקנה קדומה כזאת, שמטרתה, למנוע מהמתפלל מלהיביט על הנשים הבאות לבית הכנסת, בלבוש לא צנוע?

*********

לפני מאתיים וחמישים שנה, כשהיה בדרכו (מסיבה לא ידועה, חזר הגר"? לביתו, לאחר שכבר היה בדרכו לארץ ישראל, ראה עליות אליהו, ירושלים תשמט, עמ' (?) הערה פו, ומעשה רב, ירושלים תשמז, עמ' רעב סימן יד), לארץ ישראל, שלח הגר"? אגרת (נדפסה בסוף ספר מסילת ישרים, הוצאת אשכול., ירושלים) .הוראות לאשתו (כנראה שהמכתב במקורו היה באידיש, ומתרגמו ו/או מנקדו ידע אידיש אך לא שלט בלה"?, ותרגם ללה"ק את כל ציוויי המכתב לאשתו כציוויים לזכר ולא לנקבה, כגון מַזְהִירְךָ, ילֶָדיךָ, לבָנֶיךָ, וכדומה), ובה גם הוראות הקשורות להליכתה, והליכת בנותיהם לבית הכנסת:

"בבית הכנסת תקצר מאוד ותצא, (הוראה זו באה כהמשך ?"ועיקר הגדר (כדי להמנע מלשון הרע ורכילות), בבדידות, שלא תצא מפתח ביתה חוצה), ויותר טוב להתפלל בבית, כי בבית הכנסת א"א להנצל מקנאה, ולשמוע דברים בטלים ולשון הרע... וכ"ש בשבת ויום טוב שמתאספין לדבר, יותר טוב שלא תתפלל כלל, ... וגם בתך, יותר טוב שלא תלך לבית הכנסת, כי שם רואה בגדים טובים, ומתקנאת ומספרת בבית, ומתוך זה, באין ללשון הרע, ולשאר דברים...".

בשו"ת שבות יעקב (חלק ג סימן נד, (מחברו נולד בפראג 1670 ונפטר בשנת 1733) אנו מוצאים תשובה, שממנה משמע, שגם הוא לא ייחס חשיבות להליכת הנשים לבית הכנסת.

"נשאלתי מישוב אחד, שבעל הבית אחד יש לו חדר בתוך ביתו, והניח ליכנס הצבור בתוך החדר, אנשים לחוד, ונשים לחוד, להתפלל, ועכשיו נולד קטטה גדולה, בין בע"הב עם אחד מאנשים ואשתו, שרגילין לבוא לבה"כ, שלא יבואו עוד לבה"כ, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ודנתי בזה כמבואר בא"ח סי' קנ"ג סעי' ט"ז דאין יכול לאחד לאסור שלא יכנס לבה"כ אם לא שיאסור על כל הקהל".

"...ופסקתי שלא יוכל לאסור מספיקא, על אחד מן הקהל להסתפח מנחלת ה', אבל על אשתו, המתחלת תמיד במריבה, יוכל לאסור עליה שלא תבא לבה"כ כלל, כי אע"פ שהאשה ג"כ מחויבת בתפלה כמבואר בא"ח סי' ק"ו, מ"מ כיון שהאשה אינה מצוה כלל להתפלל בעשרה, ואינה מצטרפת למנין ולא לקדושה כלל, כדאמרינן (קידושין דף נב עמוד ב). אשה בעזרה מנין? ובתולה ציילנת /ציילנית/ מבלי עולם (סוטה דף כ"ב), וכבר כתב המ"א (סי' ק"ו ס"ק ב), וז"ל ולכן נהגו רוב נשים, שאינן מתפללים בתמידות, משום דאומרים מיד סמוך לנטיל' איזה בקשה, ומדאורייתא די בזה עכ"ל המ"א, לכן נ"ל דיכול למחו' בידה, עד שיפייסו וימחול זה לזה, כי הנשי' עלולת להרבה בקטטות ומריבות".



תוקן על ידי - נישטאיך - 01/07/2004 18:03:23

נישט,

תודה רבה.
ובמיוחד על זה:
ותמיד היו חנויות מכולת נפרדים לגברים ונשים, כמובן, חוץ מאותם המקומות שבהם גברים לא הלכו לקניות, שיסביר היות חנות מכולת אחת בישוב חרדי.

לאריק

<"אם אין למחיצה מקור קדום כיצד אירע שמחיצה הגיעה לכל תפוצות ישראל, פרט אולי למקומות שנשים לא באו כלל לבית הכנסת?">

קדום עד כמה?

בעוד דור יחשבו שבאוטבוסים תמיד היו מדורים נפרדים לגברים ונשים, ותמיד היו חנויות מכולת נפרדים לגברים ונשים, כמובן, חוץ מאותם המקומות שבהם גברים לא הלכו לקניות, שיסביר היות חנות מכולת אחת בישוב חרדי.

בעירי, כשהקימו לאחרונה בית לוויות עירוני חדש, גם הפרידו את הגברים והנשים במחיצה.

בבית הלוויות הישן, היתה הישיבה נפרדת, אך ללא מחיצה.

האם לבית לוויות יש קדושת בית כנסת?


נשאלתי האם יש מקור למחיצה בבית לוויות, ומיד עניתי: כן!גמרא מפורשת:

"אמר רב: קרא אשכחו ודרוש, (זכריה יב) וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד. אמרו: והלא דברים קל וחומר. ומה לעתיד לבא - שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם - אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שעסוקין בשמחה ויצר הרע שולט בהם - על אחת כמה וכמה". (סוכה דף נב עמוד א).

ידעתי שדיברתי דברי הבל, שהרי אין שם בגמרא, כל זכר למחיצה בעת ההספד של ימות המשיח, אלא להפרדה בין המינים, גם לא ברור איך הגמרא באה להצדיק את הקמת הגזוזטרא בבית המקדש, מפסוק שאין בו זכר להקמת מחיצה, אלא רק להפרדה בין המינים.

אבל זה התקבל.

הרגשתי "הרגשת בטן" שאם הרעיון הוא מספיק "אידיוטי", אמצא אותו בספר של איזה מחבר, ואכן צדקתי.

הספר הראשון שחיפשתי בו, הוא ספר "באר משה", (מחברו: הרב משה שטערן, מלפנים אב"ד דעבערצין), המתמחה בשאלות מהסוג ה"זה".

בחלק ד סימן קמז אות כח, הוא כותב:

''מגמרא סוכה הנ"ל מפורש יוצא, דגם בעת ההספד צריך לדקדק על התערובת, ועל ההסתכלות שלא יבואו לידי חטא ועבירה, וע"כ תמוה מאוד בעיני, מה שמספידין כאן במדינתנו ארה"ב, באולם הגדול של בית הלויות, במקום שהספסלים מסודרים זה מול זה, בצד אחד יושבים האנשים וממול יושבות הנשים, בהפסק מקום בין הספסלים, בלא מחיצה כלל, כעין אצל החתונות והספדן עומד על דוכן ודורש, ופעם נכנסתי בשעת ההספד לאולם זה, וכ"כ היה הדבר מאוס בעיני שמיד שנכנסתי מיד יצאתי, ומאז לא נכנסתי לשום הספד לאולם בית הלוויות, אפילו יהיה הספדן מי שיהיה, ולו גובהו כגובה ארזים, וק"ו שלא דרשתי, ואי"ה בלא נדר לא אכנס ולא אספוד באולם כצורה הנ"ל לעולם, ולצערי הגדול שמעתי, שגם מהרבנים החרדים יוצאי יוראפ, נמצאים שמספידים באולמות כהנ"ל, כשאנשים ונשים יושבים רק בהפסק הספסלים, בלי שום מחיצה, ולא ידענא מי התיר להם זאת, ואיה מצאו מקור טהור למנהגם התמוה הלזה, ואפשר שהשמועה אינה אמת, ומי יתן שיהיה שקר ולא יהיה במציאו שרב חרדי ידרוש באולם כזה...".

עירנו שנהגו בה עד עתה, כמנהג העיר ניו יורק, הפכה לעיר שנוהגים בה ע"פ הוראת ההבל של הבאר משה, בני הדור הבא יחשבו שכך היה מעולם, וכך גם צריך להיות.

לא שאפשר להביא ראיה ממנהגי עירנו, עירנו היא עיר של רבנים "משהו", לפני הודעה של בית כנסת מקומי, שרבה מכהן כסגן ראש הרבנים של הstate, (ראש הרבנים החל כשוחט, והתקדם לרב מושב זקנים), המודיעה על משחקי פוקר המאורגנים ע"י בית הכנסת, לפי תקנון הקזינו המקומי.

כך נוצרות הלכות.

"מי בכלל הגיע לבית הכנסת בזמן הגמרא?">

נשים וגברים, אך לא כל הנשים ולא כל הגברים.


<"כלומר היו שבאו לבית הכנסת בראש השנה ובהושענא רבא אבל אפילו לא ביום כפור">

אין ספק שביום הכיפורים היו הגברים מגיעים לבית הכנסת, אך איני יודע אם הם באו כדי להתפלל, או שבאו כדי להביט בנשים שבאו לבית הכנסת, גם איני יודע, אם הנשים באו לבית הכנסת כדי להתפלל, או כדי שהגברים יביטו בהם:

"במנחה קורין בעריות - לפי שהנשים מקושטות בשביל כבוד היום, לפיכך צריך להזכירם שלא יכשלו בהן". (תוספות מגילה דף לא עמוד א).

נישט
כוונתי כמובן למש"ש במהדורה החדשה ציון ט. והעדפתי לציין מחמת חיבוב מצוה כמובן.
ומה אעשה שמפרש, החילוק בין "בהעברה בעלמא" לבין "מסתכל", שהאחרון לוקח כמה שניות יותר.

מה פרוש כיצד ברכו אז את מי שנולדה לא נכדה? פתחו אשכול, כמובן, אלא מה?

בכל אופן, כך עשו לפחות עד תקופת הזוגות:
משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יהודה איש ירושלים בטלו האשכולות שנאמר (מיכה ז) אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי.

נישטאיך,
אם אין למחיצה מקור קדום כיצד אירע שמחיצה הגיעה לכל תפוצות ישראל, פרט אולי למקומות שנשים לא באו כלל לבית הכנסת?
מי בכלל הגיע לבית הכנסת בזמן הגמרא, ידוע הירושלמי שדורש את הפסוק 'ואותי יום יום ידרושון' זה יום תקיעה ויום ערבה, כלומר היו שבאו לבית הכנסת בראש השנה ובהושענא רבא אבל אפילו לא ביום כפור ! מסתבר שאם ראש השנה היה חל בשבת אזי גם בראש השנה הם לא היו מגיעים.
ובתוקף בקיאותך, כיצד ברכו מי שנולדה לו בת או נכדה בזמן הגמרא?


תוקן על ידי - אריק123 - 06/07/2005 10:34:38

החפרפרת 007

<"בממצא הארכיאולוגי בהחלט ניתן למצוא בתי כנסת שבודאות היתה להם קומה שניה. למה שימשה? זה כבר נתון לויכוח">

אולי היתה שם האכסניא, ואולי היה להם שם גולם, אך לדברי מאמרי פרופ' ספראי, הוויכוח גם נגמר, לא היתה עזרת נשים.

לפנייך מתוך המאמר:

The Place of Women in First-century Synagogues,
By Shmuel Safrai

Women's Section

In the first century there was no special women's section in the synagogue. Moreover, there was no divider, as there is today, that separated female from male members of the congregation

.
It is true that second-story galleries are attested in fourth to sixth-century C.E. synagogues in the land of Israel. Architectural evidence for these galleries is the remains of stairs found in some synagogue ruins. However, the galleries were not necessarily for women. This is shown by the fact that the bottom of the stairway is often located inside the synagogue's assembly hall, for instance, in the fourth-century synagogue at Khirbet Shema and the fifth to sixth-century synagogue at Beth Alpha. Therefore, any woman who attempted to reach such a gallery would have had to mix with the male congregants, a contradiction to the assumption that in the synagogue men and women were separated.[13]

Outside the land of Israel, archaeologists discovered an amazingly well preserved synagogue at Dura-Europos. This mid-third-century C.E. synagogue also provides evidence that there was no separation of men and women in the ancient synagogue. In the Dura-Europos synagogue, the congregants sat on two rows of plastered, tiered benches that surrounded the rectangular assembly hall on all four sides. There were no dividers along the benches or anywhere within the hall (and there was no gallery). This lack of dividers indicates that women were not segregated within the synagogue. Tiered benches lacking dividers were also part of the architecture of the first-century synagogue at Masada. In addition, the Masada synagogue had only one entrance. A single entrance means that women mixed with men when entering and leaving the synagogue''.
________________
[13] Shmuel Safrai, The Land of Israel and Its Sages in the Mishnaic and Talmudic Period (Tel Aviv: United Kibbutz Publishing Co., 1983), pp. 100–101 (Hebrew); idem, "Was There a Women's Gallery in the Synagogue of Antiquity?" Tarbiz 33 (1963–1964), 329–338 (Hebrew
_______________________
להלבן

<"הכוונה כמובן להלכה שבשוע"ר או"ח סי' עה ס"א ובקו"א שם, וש"נ">

לא נראה לי כדבריך, כי בהלכות אלו העוסקות בקריאת שמע נגד הערווה, אין כל זכר ל"נהנה".

לי נראה שדבריו מתייחסים להלכה איסור הסתכלות בעריות, שבאבן העזר סימן סימן כא סעיף א, שבו נאמר:
"והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה", ועליה אמר ר"ח: "ענין ההסתכלות בעריות הוא שמאריך לראות בהנאתו".

אף שהכוונה ליהנות שבדברי ר"ח מפורשת בהלכה זו, הוא הגדיר את ה"מסתכל", וע"ז "שאלתי" מבלי לשאול: האין מה שאסור היא ההנאה, וההסתכלות אינה אסורה מצד עצמה, ואינה אסורה אלא מפני שהיא גורמת להנאה, וא"כ, מה לי מאריך מה לי מקצר בהסתכלות לראות בהנאתו?

החפרפרת,
דומני שפרופ' ספראי המנוח הראה במחקריו שבתקופת חז"ל לא היתה עזרה נפרדת לנשים בבתי הכנסת.

נישט
הכוונה כמובן להלכה שבשוע"ר או"ח סי' עה ס"א ובקו"א שם, וש"נ.

לחבצל_ת ומואדיב,

בממצא הארכיאולוגי בהחלט ניתן למצוא בתי כנסת שבודאות היתה להם קומה שניה. למה שימשה? זה כבר נתון לויכוח.

שתי דוגמאות לכך נמצאות בדרום הגולן - בבית הכנסת בדיר-עזיז (שם נשארו גם המדרגות העולות לקומה השניה) ובית הכנסת הגדול והמרשים ביופיו באום-אל-קנאטיר. בית הכנסת נחשף בחפירה ארכיאולוגית באמצעים מיוחדים שיאפשרו את שיחזורו בעתיד. בין יתר הממצא המרשים, זוהי הפעם הראשונה שנמצאה בימת ארון קודש בנויה הניתנת לשחזור מלא.
פרטים ותמונות: http://www.yeshuat.com/kanatir_h.htm ובפרטי.

(לסיום, טיפ לזכרון: יומא ט"ז: "ר"א בן יעקב היא דתנן עזרת נשים היתה אורך מאה ושלשים וחמש על רוחב מאה ושלשים וחמש" ובכן, על כך נאמר "נשים דעתן קל"ה"...)

מצאתי ב"עץ החיים", (נדפס בסוף "נפש החיים", בני ברק תשמט), ליקוט מדברי ר"ח מוולוזין, המלקט לא ציין למקורו) אות צט: "ענין ההסתכלות בעריות הוא שמאריך לראות להנאתו".

כוונתו אינה ברורה אצלי, התוכלו לבאר לי את דבריו?

להלבן

<"עצם העובדה שכאן מבארים שיש לזה דין של ביהכ"נ עם ארון קודש, מוכיח שמדובר כאן בעזרת נשים שבתוך ביהכ"נ של אנשים">

זה עדיין לא אומר שבמנהגי המהרי"ל מוזכר הבית הכנסת של נשים כדבריך.

לפניך ממסכת סופרים פרק יד הלכה ח, שהיא מזמן הגאונים:

"מיד גולל ספר תורה עד שלשה דפין, ומגביהו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל אנשים *ונשים* לראות הכתוב ולכרוע ולומר, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל".

היכן היו נשים אלו?

בס"ד
בעיקר דין זה להפריד בין נשים לגברים הוא שלא יפריע לכוונת התפילה ועשו זאת לסייג והיום ישנן הרבה מרצים גם בלב לאחים ובערכים שמרצים ללא שום מחיצה ונראה שבדברי תורה בזממנו יש איזה קולא בעניין למרות שהיה רצוי שתהיה הפרדה גם בדרשות כפי שנהגו הראשונים ז"ל.

עצם העובדה שכאן מבארים שיש לזה דין של ביהכ"נ עם ארון קודש, מוכיח שמדובר כאן בעזרת נשים שבתוך ביהכ"נ של אנשים.

להלבן

<"שוב ראיתי, שבזמן הראשונים, עזרת נשים היתה נקראת "בית הכנסת של נשים". שכן הוא בהגהות מנהגים (שחרית חול אות יב). מנהגי מהרי"ל הל' תפלה ע' תמה. שו"ת מהרי"ל החדשות סי' עב">

במנהגי המהרי"ל שאליו ציינת אין כל זכר לא לנשים, לא לבית כנסת של נשים ולא לעזרת נשים, מלבד בהערה 5 שם), בתשובות המהרי"ל הלשון הוא "ועזרת נשים", ולא "בית הכנסת של נשים".

בתוך הודעה קודמת באשכול זו, ציינתי ב"רמז שקוף", ל"בתי הכנסת של נשים" שהיו בימי הביניים, המקבילים ל"מניני הנשים" של ימנו, עם "חזניות" ואולי אף רב (עיוור), בתי כנסת אלה היו נפרדים לגמרי מבית הכנסת של הגברים, ופעמים אף בבנין נפרד.

גם ציינתי שם למאמרו של דניאל שפרבר, "תפילות נשים", מנהגי ישראל ז, עמ' עב-עט, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשסג.






תוקן על ידי - נישטאיך - 30/06/2005 13:28:25