חמור בבית הכנסת

חוסר הידיעה, על תפקידו של בית הכנסת הקדום, גרם לכך, ששני גדולים, (אחד מהם "פוסק הדור" והשני "סתם" פוסק ידוע), ופסקו את ההלכה, ש"מותר להכניס חמור לאולם בית הכנסת, בו מתפללים", אלא שנחלקו, אם מותר להחזיקו שם גם בזמן התפילה, או רק להכניסו לשם בין התפילות ולינת לילה, ולהוציאו בזמן התפילות.

אין זה אומר שמותר להכניס לבית הכנסת, כל חמור *מהלך על ארבע*, לדעתם, היתר הכניסה לחמור, (בין אם הוא גם בזמן התפילה, או רק בין התפילות), הוא רק לחמורו של ת"ח, או לחמורו של "כמעט תלמידי חכם", בלבד.

אם כבר להיות חמור, אז לפחות להיות חמור עם מזל.

אין זו בדיחה, אבל זה מצחיק.

אם הפוסק הראשון "רק"טעה, הרי השני "הגזים" בהלהבותו, ובמקום לענות לענין ובקיצור, הוא כתב תשובה ארוכה, ללא טעם, אך עם הרבה ריח.

***********

*החמור שהלך לבית הכנסת*

ה"פלונטר" התחיל, כאשר "פוסק הדור" השיב על שאלה "פשוטה": אם מותר לעיוור להכניס את כלב ההנחייה שלו, לבית הכנסת, תשובתו היתה: מותר.

והרי השאלה והתשובה (משנת תשי"ג) בלשונו של הפוסק:

"הנה בדבר הסומא אשר למדו לכלב להוליכו, ומוכרח הכלב להיות תמיד אצלו, אם יכול ליכנס לביה"כ להתפלל בצבור ולשמוע קדיש וקדושה וקה"ת וקריאת המגילה וכדומה, אף שהכלב מוכרח ליכנס עמו, או שיש בזה בזיון להכניס בע"ח לביה"כ, שהוא מקדש מעט.

והנה איתא בירושלמי פרק בני העיר: ר' אימי מפקיד לספריא אם אתא ברנש גביכון מלכלך באורייתא לגבכון תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי, והוא משום דסובר כר"י בן לוי דאמר שם לעיל מזה, בתי כנסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמידיהם, וכדאיתא גם בגמ' דידן במגילה: אמר רבא חכמים ותלמידיהן מותרין, דאמר ריב"ל מאי בי רבנן ביתא דרבנן, ולכן אמר ר' אימי לספריא שאף אם הוא רק קצת בן תורה, נמי נחשב כבן תורה לגבי זה, ומותר כשהוא אורח להיות שם עם חמורו, וכל כליו והובא בר"ן במגילה שם. *וא"כ חזינן דהכנסת חמור לביהכ"נ, אינו קלות ראש ובזיון יותר מאכילה ושתיה ושינה*, דאם היה יותר מזה, לא היה ניתר לת"ח, דאטו ת"ח אינו מוזהר על מורא דמקדש, ... והוא ירושלמי זה, *שמפורש שגם רשאי להכניס שם החמור*, ..., וא"כ פוסקין כן.

...*ולכן כיון שבהכנסת חמור חזינן שלא גרע מאכילה ושתיה ושינה*, יש להתיר בבכ"נ שלנו, שעל תנאי הן עשויות אם הוא בשעת הדחק לפסק המ"ב בבאור הלכה. *ובודאי שכלב לא גרע מחמור*, ואין לנו שעה"ד גדול מזה, שאם לא נתירנו יתבטל כל ימיו מתפלה בצבור וקה"ת וקריאת המגילה בצבור, וגם יש ימים שהעגמת נפש גדולה מאד כגון בימים נוראים וכה"ג שרבים מתאספים, ... שלכן ראיה גדולה, שיש להתיר להסומא שהכלב שמוליכו צריך להיות אצלו תמיד, ליכנס לביהכ"נ להתפלל ולשמוע קה"ת וכדומה. אך טוב שישב סמוך להפתח שלא לבלבל את הצבור...".

הוא פסק: מותר להכניס כלב לבית הכנסת, כי הרי מותר לת"ח לאכול ולשתות בבית הכנסת, והירושלמי התיר להכניס לתוכו חמור, הרי שדינו של חמור שווה לזה של אכילה ושתיה, ומאחר ודינו של כלב שווה לזה של חמור, הרי שהכנסת כלב היא כמו אכילה ושתיה.

בנוסחה פשוטה: אכילה ושתיה = כניסת חמור, חמור= כלב, א"כ, כלב=אכילה ושתיה.

מסקנה: אם מותר לאכול ולשתות שם , הרי שמותר גם להכניס לשם כלב.

הגיוני?

בטח שכן!

הבעיה היא, שמעולם לא הכניסו לשם חמור, וא"כ, אם כלב = חמור, גם אסור להכניס לשם כלב.

***********

*הירושלמי*

לפניכם הירושלמי ש"הכניס את החמור", מתורגם לעברית:

"רבי אימי ציווה לסופרו, "אם יגיע אליכם אדם "מלוכלך בתורה", קבלו אותו, את חמורו ואת כליו".

(במקור: *רבי אימי מפקד לספרייא: אין אתא בר נש גבכון מלכלך באוריתא לגבכון, תהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי*)


והרי כל הקטע:

"תני, בתי כניסיות ובתי מדרשות, אין נוהגין בהן קלות ראש, לא אוכלין ולא שותין בהן, ולא מטיילין בהן ולא ישינים בהן ולא נכנסין בהן, לא בחמה בימות החמה, ולא בגשמים בימות הגשמים, אבל שונין ודורשין בהן.

"ר' יהושע בן לוי אמר בתי כניסיות ובתי מדרשות, לחכמים ולתלמידיהם".

"ר' חייה ר' יסא מיקבלין בגו כנישתא".

*רבי אימי מפקד לספרייא: אין אתא בר נש גבכון מלכלך באוריתא לגבכון, תהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי*.

ר' ברכי' אזל לכנישתא דבית שאן, חמא חד בר נש משזיג ידוי ורגלוי מן גורנה, א"ל אסיר לך! למחר חמתי ההוא גוברא משזיג ידוי וריגלוי מן גורנה. א"ל רבי, לך שרי ולי אסיר?! א"ל אין! א"ל למה? אמר ליה כן אמר רבי יהושע בן לוי בתי כניסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמידיהם".

אין שם כל זכר להכנסת החמור לבית הכנסת.

***********
*ה"בי כנשתא-ביתהכנסת" העתיק*

ה"בי כנשתא = בית כנסת העתיק, לא היה במשמעות "מקום מיוחד לתפילה" כפי שהו היום, אלא היה במשמעות "בית העדה", (המרכז הקהילתי), אונקלוס, מתרגם בכל מקום "עדה" -"כנשתא", ולפי"ז, "בי (בית) כנשתא" (או בית כנסת), הוא בית העדה-מקום התכנסות העדה, ולכן מצאנו גם "בתי כנסיות של גויים", ראו בבא מציעא, דף כד עמ' ב: "המוצא מעות בבתי כנסיות, הכא במאי עסקינן - ב*בתי כנסיות של נכרים*", ופרש"י שם, כנסיות - "אסיפת מקום שמתכנסים שם להתיעץ ולהוועד", וכן מצאנו אותו כמקום התכנסות של עמי הארץ, ראו משנה אבות: "וישיבת *בתי כנסיות של עמי הארץ* מוציאין את האדם מן העולם".

***********
*ה"בי כנשתא, כמקום מוסדות העדה ובתי הספר*

ב"בתי כנסיות" אלו' היו מרוכזים כל מוסדות הקהילה, (יש לציין לדברי ז. ספראי, במאמרו "התפקידים הקהילתיים של בית הכנסת בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", שתדפיס ממנו פורסם ב"בית הכנסת בתקופת המשנה והתלמוד", מכון זלמן שזר ירושלים, בעריכת זאב ספראי), ובהם היו גם בתי הספר לילדים קטנים, (לדברי ספראי שם, בעמ' 108, "רק בית הספר היה קשור לבית הכנסת ולא בית המשנה", ולא ברור אצלי, מנין לו זאת), ראו את דברי רש"י, ברכות דף יז עמוד ב, "לבי כנישתא - תינוקות של בית רבן היו רגילין להיות למדים לפני רבן בבית הכנסת", ובשבת דף נח: "העושה זגין למכתשת ולעריסה ולמטפחות ספרים ול*מטפחות תינוקות*, יש להם עינבל ...", וברש"י שם:"כשנושאין אותן לבית הכנסת שהתינוקות של בית רבן קורין שם, מקשקשין הזגין והתינוקות שומעין ובאין", ובמגילה דף כח: "אי צריכה ליה לאיניש למקרי גברא מבי כנישתא מאי ניעביד - לימא לינקא, וברש"י שם: "מאחר שאין נכנסין בהן שלא לצורך, לימא לינקא - *שהתינוקות היו רגילין לקרות בבית הכנסת*", וראו גם גיטין דף נח: "*ארבע מאות בתי כנסיות היו בכרך ביתר, ובכל אחת ואחת, היו בה* ארבע מאות מלמדי תינוקות, וכל אחד ואחד היו לפניו ארבע מאות תינוקות של בית רבן", ראו גם פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פרשה כה: "אמר ר' תנחום בר חנילאי ...הוינא קומי כנישתא דבבל ושמעית קלא דמינוקא קרי הדין פסוקא", ובבראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה נב, וילקוט שמעוני תורה פרשת וירא רמז פז: "אמר ר' חייא בר אבא עבר *הוינא קמי כנישתא דבבלאי דציפורי ושמעית ינקיא יתבין וקריין*", ובילקוט שמעוני תורה פרשת שלח רמז תשמג: "א"ר תנחום בר חנילאי עבר הוינא קומי כנישתא דבבל ושמעית קליה דינוקא קרי ...".

***********
*האכסניות בבתי הכנשתא*

לפי"ז נוכל להבין את פקודתו של רבי אימי ל"סופרו" "*כאשר יגיע אליכם... תקבלוהו*", הוא ציווה את מלמד התינוקות שהיה מלמד בבית הכנסת- שבמרכז הקהילתי, אם יגיע אליכם, אפילו מי שהוא "קצת ת"ח תקבלו אותו, את חמורו ואת כליו, ותארחו אותו בחדרי ההארחה לאורחים, שהיו בסמוך לבתי הכנסת, וכפי שמצינו בפסחים דף קא עמוד ב: "למה לי לקדושי בבי כנישתא? - *לאפוקי אורחים ידי חובתן, דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא* ובתוספות שם: "וי"א דלאו דוקא בבי כנישתא אלא חדרים שהיו סמוכין לבית הכנסת קרי בי כנישתא ומשם היו שומעים הקידוש", וכך הוא בתוס' בבא בתרא דף ? עמוד ?, בד"? ועייליה לפורייה, אור זרוע ( - הלכות ערב שבת סימן כג), ספר המנהגות (ר' אשר מלוניל) דף לח, וראו בבראשית רבה (וילנא) פרשה צב, על סיפורו של ר"מ שהיה בפונדק בדרומית: " א"ל אית לי אח ואנא יתיב מסכי ליה, א"ל ואן הוא א"ל בכנישתא ...". (על מקומה של דרומית, ראו קאהוט, הערוך השלם, סוף ערך דרום).

אולם אין זה אומר, שגם את החמור הכניסו לחדרים, אולי קשרו אותו לעץ בחצר.

על מציאותם של אכסניות, בבית כנסת ירושלמי, מצאנו בטבלת הקדשה של בית כנסת מימי הבית השני, והידוע כ"בית הכנסת של תיאודוטוס", שבה נאמר:

"תיאודוטוס בן וטינוס, כוהן וארכיסינגוגוס, בן ארכיסינגוגוס, נכדו של ארכיסינגוגוס,

בנה את *בית הכנסת*, לשם קריאת התורה ולימוד מצוות,

*האכסניה* והחדרים ומתקני המים של הארחת הנצרכים מן הנכר,

שאותו יסדו אבותיו, והפריסבטרים וסימונידס".

לדבר צבי אילן, ב"בתי כנסת קדומים בארץ ישראל", (הוצאת משרד הבטחון, תשמז-1987) עמ' 243 "הכוונה כנראה לא רק לאורחים סתם, עוברי דרך מקריים, שמצאו מקום לינה, באכסניה שהוקמה ליד בתי הכנסת, אלא לעולי רגל עניים, שבאו לירושלים מהגולה".

(חוקרים רבים "הלבישו" על האכסניה ובית ההארחה של בית הכנסת של תיאודוטוס, את בתי האירוח הנוצריים בארץ ישראל, הקשורים בדרך כלל לכנסייה או למסדר, שמטרתם לארח עניים "עולי רגל" עניים בארץ הקודש, שאין באפשרותם לשלם עבור בתי מלון, אחרים תיארוהו כבית כנסת של בני גולה, ששימש כמרכז לבני הגולה, בעת היותם בירושלים כעולי רגל או כשעלו לארץ לגור בה, אך גם ייתכן, שבית ההארחה של תיאודוטוס לא היה מיוחד לעולי רגלים מהגולה, אלא היה אכסניה ומקום ללינה ושהיה קצרה, לאנשים שהגיעו לירושלים לזמן קצר, וייתכן, שהמלה "נצרכים" שבכתובת, והובנה ל"עניים", אינה במשמעות זו, כי למלה "נצרכים" שתי משמעויות, 1) זקוק לעזרה, שרוי בדוחק. 2) שהוא צריך משהוא(ערך נצרך במלון אבן שושן), וייתכן, שמשמעות "הנצרכים" כאן, הוא כבמשמעות השניה- "צריכים", מכל סיבה שהיא, אך לא בגלל היותם עניים וגם, ייתכן, ש"מן הנכר" שבכתובת, אין פירושו "מן הגולה", כהבנתו של ד"ר אילן, כי הרי ייתכן, שהכתובת היוונית, נכתבה במשמעות הלשון העברית התנ"כית, שבה "נכר" פירושו "זר", והכוונה ל"זרים לירושלים", וכפי שיתברר להלן, ייתכן שהצורך למקום שהייה קצר, היה גדול יותר, לאנשים שהגיעו לירושלים להקריב קרבנותיהם הפרטיים, חובה או נדבה, מאשר לאנשי ארץ ישראל והגולה, בזמן עליית ההמונים לרגל, בתקופת החגים.

***********

*התפילה בבתי הכנסת של ירושלים בזמן הבית*

רבים כבר ציינו, שהתפילה לא הוזכרה בטבלה זו, וטענו שהתפילה לא מילאה "תפקיד חשוב", בבתי הכנסת של ירושלים, שמספרם בזמן הבית השני הגיע למאות, (ראו כתובות דף קה עמוד א. "לא כן אמר רבי פינחס בשם רבי הושעיה, ארבע מאות וששים בתי כניסיות היו בירושלם, וכל אחת ואחת היה לה בית ספר ובית תלמוד, בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה), אם כי אין ספק שהלכו לבתי הכנסת של ירושלים, השאלה היא רק מה עשו שם, וכפי שמצאנו בתיאור מנהגם של אנשי ירושלים בימי חג הסוכות: "כך היו אנשי ירושלם נוהגין, נכנס לבית הכנסת לולבו בידו, עמד לתרגם ולעבור לפני התיבה לולבו בידו, עמד לקרות בתורה ולישא את כפיו, מניחו בארץ יצא מבית הכנסת לולבו ...".


***********
*זכויות יתר של תלמידי החכמים בבתי הכנסת*.

עיון בירושלמי יגלה, שלתלמידי חכמים היו זכויות יתר בבתי הכנישתא:

"ר' יהושע בן לוי אמר בתי כניסיות ובתי מדרשות, לחכמים ולתלמידיהם".

"ר' חייה ר' יסא מיקבלין בגו כנישתא".

(ר' חייה ור' יסא בבואם לעיר, היו מתארחים בבית כנסת)

"ר' ברכי' אזל לכנישתא דבית שאן חמא חד בר נש משזיג ידוי ורגלוי מן גורנה, א"ל: אסיר לך! למחר חמתי ההוא גוברא משזיג ידוי וריגלוי מן גורנה. א"ל: רבי, לך שרי ולי אסיר?! א"ל אין! א"ל: למה? אמר ליה: כן אמר רבי יהושע בן לוי, בתי כניסיות ובתי מדרשות, לחכמים ולתלמידיהם".

(ר' ברכיה הלך לבית הכנסת של בית שאן, ראה אדם רוחץ את ידיו ורגליו מה"גורנה", א"ל: רבי, לך מותר ולי אסור?! א"ל כן! א"ל: למה? אמר לו: כך אמר רבי יהושע בן לוי, בתי כניסיות ובתי מדרשות, לחכמים ולתלמידיהם").

האם זה אומר שמותר לו להכניס את חמורו לתוך בית הכנסת?

סיפורו של רב אימי מופיע בין ההלכות העוסקות בזכויות יתר של תלמידי חכמים בבתי הכנסת, אך אין בהלכות אלו כל זכר למקום תפילה, או אף לתפילה, ואף בהלכה שעסקה בכבוד בית הכנסת אין זכר לתפילה: "תני, בתי כניסיות ובתי מדרשות, אין נוהגין בהן קלות ראש, לא אוכלין ולא שותין בהן, ולא מטיילין בהן ולא ישינים בהן ולא נכנסין בהן, לא בחמה בימות החמה, ולא בגשמים בימות הגשמים, אבל *שונין ודורשין בהן*.

שונין ודורשין בהן כן, תפילה לא.

א"כ, מנין לו ש"תהוון מקבלין ליה", פירושו, הכניסוהו לתוך מקום התפילה, והרי ברבים מבתי הכנשתא, היו חדרים צדדיים שבהם התארחו אורחים.

דבר החדרים הללו לא נעלמו ממנו, שהרי הביאם באחת מתשובותיו, והוא פלא, שאף שידע שהיו חדרים לאורחים, סמוך לבית הכנסת, הכניס את החמור דוקא לתוך מקום התפילה.

***********

*הבר פלוגתא*

הפוסק השני, שלא הסכים להכנסת הכלב לבית הכנסת, ש"לפע"ד הוראה זו תמוה לרבים", טען נגדו מספר טענות "גאוניות":.

א) הירושלמי מיירי בביהמ"ד או בית הכנסת שהי' לומדים שם".

ב) הירושלמי מיירי לענין להתאכסן, כלומר כיון שהוא אכסנאי ואין לו מקום מותר בתלמיד חכם, משמעות שלא בזמן התפלה, אבל בזמן שהציבור מתפללין ודאי אסור מפני שמתבלבל הכוונה של המתפללים, ... ואין לך בלבול כוונה יותר מזה כשרואין באמצע ביהכנ"ס או ביהמ"ד חמור או כלב עומד שם, ועל המציאות אין להתווכח, דבחמור או כלב באמצע ביהכנ"ס וביהמ"ד בודאי יבא לידי היתול והוללות, והנערים ישחקו בהם, ואין לך קלות ראש יותר מזה באמצע התפלה.

ג) הרי מבואר דצואת חמור דינו כצואת אדם, דלאחריו צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח ומלפניו מלא עיניו, ומי יערב לנו שהחמור לא יטיל גללים באמצע התפלה (ובצואת כלב גם כן אם יש בהם ריח רע דינו כצואת אדם) וא"כ ע"כ הירושלמי מיירי להתאכסן שלא בזמן התפלה, אבל בזמן התפלה ודאי אסור אי משום בלבול התפלה ואי משום שלא יטיל גללים.

ד) אין הדבר ברור אם כוונת הירושלמי שכתב "ולחמריה" שמשמעותו חמור, ואפשר כוונתו להאדם שנוהג את החמור שהוא נקרא חמר, דר"א מפקד לספריא לקבל בר נש אף רק מלכלך באורייתא (קצת בן תורה) לי' ולחמרי', כלומר החמר שלו אף שהוא אינו בן תורה כלל, אבל מפני שהוא מחמר את חמורו של הבן תורה מותר לאכסן גם לי' ולמאני'. אבל על החמור גופי' אין לנו ראי' משם שמותר להכניסו בביהמ"ד ובפרט ללון שם, וכדמשמע לשון הירושלמי שהיו לנין שם..., דבודאי יטיל גללים שם דזה ודאי גנאי לביהמ"ד, ויתכן שהחמור בעצמו היו קושרין בשם חוץ לבית המדרש".

ה) אף אם יהיבנא לי' שכוונת הירושלמי "ולחמריה" הכוונה על חמור ממש (וכאמור שזה אינו דבר ברור ויסוד לבנות עליו בנין כל כך גדול) אין זה ראי' להתיר להכניס גם כלב לביהכ"נ, וכלשונו דודאי לא גרע כלב מחמור, אדרבה ודאי כלב מגרע גרע מחמור, ...דיש אוסרין ליכנס לביהכ"נ בסכין ארוך, והטעם שתפלה מארכת ימיו של אדם וסכין מקצרת. ובב"ב, היתה אשה מעוברת נבח בה כלב והפילה, נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל, והכא נמי כשישחקו בו הנערים והכלב יתחיל לנבוח, חוץ מהגנאי והקלות ראש שיהיה בזה יש גם חשש הפלת ולד וקצת דומה לסכין ארוך.

ו) עוד וזה העיקר אצלי, במקומות הללו שהפקירות כך מצוי' ויהדות כך נתרופפה, ורבים הם האנשים השחצנים ההולכין עם כלביהן בראש כל חוצות, אף שעפי"כ אפשר שאין זה בכלל מה שנאמר בסוף מרובה דלא יגדל את הכלב, והמגדל כלבים כמגדל חזירים, למה נפ"מ למיקם עלי' בארור, כיון שבשו"ע חו"מ סי' ?"? הגירסא לא יגדל כלב רע בתוך ביתו אלא א"כ קשור בשלשלאות, אכן מאן מפיס לידע אם זה הכלב אינו בסוג זה - והעיקר שאין זה רגש יהדות האמיתית להוליך עמו כלבים, רק האנשים השחצנים עושין כן. ?"? בשלמא כשאחד יראה חמור בביהכנ"ס שהוא שם לאיזו סיבה, ליכא חשש למיגדר מילתא שגם הוא יכניס לשם חמור, אבל כשיראה שם כלב ודאי יש מראית העין שיכולין לחשוב זה הכלב של הראש הקהל וכיו"ב שמלווה אותו לדרכו לביהכ"נ ,... וחוץ לזה יפסוק לעצמו כשהותרה הרצועה לאיזה צורך להכניס כלב לביהכ"נ, גם לו יש צורך גדול להכניס כלב וכאמור, בעווה"ר שהיהדות כך נתרופפה ובפרט במקומות הללו, אם יופתח פתח כמחט של סדקית יופתח הפתח כפתחו של אולם, ויתכן שימצא כבר איזה ראביי להתיר זאת ויתלה את עצמו באילן גדול לומר כבר הותר מהפרושים לצורך גדול להכניס כלב לביהכ"נ, והוא בתור ראביי כבר יכריע מה זה נקרא צורך גדול וח"ו יוכל לצמוח מזה חילול השם גדול - שהנוצרים אוסרים להכניס כלב לבית תיפלתם, ולהבדיל לביהכנ"ס מותר. ... ובעוונה"ר לא די שאין לנו כח לגדור גדר, נפרוץ בעצמנו גדר הגדור, מי שהוא מיראי הוראה צריך להתבונן כמה אחריות נוטל עליו בהוראה כזו. ועי' בהקדמת אגרות משה או"ח דברים מלהיבים בענין זה של יראי הוראה וע"ז נאמר חכמים הזהרו בדבריכם של עצמיכם.

חמור מי שאינו מבין את העיקר הגדול של פוסק זה :

"וזה העיקר אצלי, במקומות הללו שהפקירות כך מצוי' ויהדות כך נתרופפה
ורבים הם האנשים השחצנים ההולכין עם כלביהן בראש כל חוצות".

"והעיקר שאין זה רגש יהדות האמיתית להוליך עמו כלבים, רק האנשים השחצנים עושין כן".

"א"כ בשלמא כשאחד יראה חמור בביהכנ"ס שהוא שם לאיזו סיבה, ליכא חשש למיגדר מילתא שגם הוא יכניס לשם חמור, אבל כשיראה שם כלב ודאי יש מראית העין שיכולין לחשוב זה הכלב של הראש הקהל וכיו"ב שמלווה אותו לדרכו לביהכ"נ".

"וחוץ לזה יפסוק לעצמו כשהותרה הרצועה לאיזה צורך להכניס כלב לביהכ"נ, גם לו יש צורך גדול להכניס כלב וכאמור, בעווה"? שהיהדות כך נתרופפה ובפרט במקומות הללו, אם יופתח פתח כמחט של סדקית יופתח הפתח כפתחו של אולם, ויתכן *שימצא כבר איזה ראביי להתיר זאת* ויתלה את עצמו באילן גדול לומר כבר הותר מהפרושים לצורך גדול להכניס כלב לביהכ"נ, והוא בתור ראביי כבר יכריע מה זה נקרא צורך גדול".

"וח"ו יוכל לצמוח מזה חילול השם גדול - שהנוצרים אוסרים להכניס כלב לבית תיפלתם, ולהבדיל לביהכנ"ס מותר"

"מי שהוא מיראי הוראה צריך להתבונן כמה אחריות נוטל עליו בהוראה כזו. ועי' בהקדמת אגרות משה או"ח דברים מלהיבים בענין זה של יראי הוראה וע"ז נאמר חכמים הזהרו בדבריכם של עצמיכם".

===========

הפוסק הראשון הכניס את החמור לבית הכנסת,"לכל היום", והשני הכניסו "רק" כדי לישון ולנוח בין התפילות, כאשר אין הכרח לומר, שהחמור היה בתוך מקום התפילה, לא בזמן התפילה ולא בין התפילות, שהרי ייתכן לומר שהספריא נצטווה רק לקבל אותו, "לטפל בו", ולדאוג לו למקום לינה, ואת חמור קשרו בחוץ, ומניין לגאונים אלו, שציווהו להכניס "אותו ואת חמורו" "לגור" בבית הכנסת.

לאדם"פשוט" שכמוני קשה להקשות על דבריו הגאוניים של הפוסק השני, אך אשאל שאלה אחת: מדוע לא עלה על דעתו גם לחשוש, שכאשר יראו את הכלב מסתובב בבית הכנסת כמו "בעל הבית", יחשבו שהוא ראש הקהל בעצמו, שכל אחד יודע ש"הוא כלב". ויתנו לו "ששי", ויחסר במנין הקרואים?!

מסקנה?

תסיקו בעצמכם.

נישטאיך -
(אני מתנצלת שאני חוזרת על עצמי, אבל דבריך באמת מרתקים ומחכימים)

צדדקת, וזה זכור לי .

תמצא את זה בשערי הלכה ומנהג חלק או"ח.

נישטאיך

לא הרבי הביא ראיה מאש המזבח שאפשר להכניס כלב נחיה לבית הכנסת?
זכור לך משהו?