בת יפתח ,מאמר של עדי שרון

קעלעמר,
ראשית שמואל מפרש את רצון העם במלך כדחייה אישית שלו, וא-להים מעיר לו על כך, "כי לא בך מאסו אלא בי".
שנית יש הקבלה בין הריגת אגג מלך עמלק ע"י שמואל לבין הריגת הכהנים ע"י דויג האדומי, כאילו רמז המחבר: ראוי למשרתים בקדש שיהיו שרויים בקדש, ולא יתערבו בעניני המדינה וד"ל.
שלישית יש אירוניה דקה בתאור ההמתנה לבואו של שמואל לפני המשיחה של שאול, "כי לא יאכל העם עד בואו" והקבלה להמתנת שאול לבואו של שמואל לצורך הקרבת קורבן - שמואל מוצג כמי שאוהב שממתינים לו. בעניין ההשוואה עם יפתח, אכן יפתח מעיד על עצמו שאינו יכול לחזור בו, אך זאת משום שנדר לאלהיו. שני האישים תופשים את האל כבלתי סלחן לחרטה משום שהם עצמם בלתי סלחנים! ויש גם אירוניה בכך ששמואל רואה את אלהים כנבדל בכך מבן אנוש - לא אדם הוא וגו' - הרי הוא עצמו מי שאינו סולח! ומה עוד שבדבריו הוא מתיימר להכיר את תכונותיו של האל.

לאמשלום.
דומני שלא ניסחתי את דברי היטב.
לא התכוונתי לבטל פרשנות זו או אחרת ובודאי שלא לזכות את יפתח. ברור גם שדמותה של בת יפתח יכולה לשמש כעוגן להאחז בו במאבק נגד דכוי נשים. אבל אני כיוונתי את דברי כלפי מאמרה של עדי שרון שבו מושווה מעשהו של יפתח למעשהו של לוט.
יפתח הרי לא ידע שבתו תפול בפור, לכן ההשוואה לדעתי אינה במקומה. אם בכלל, ניתן לסיפור שאול, יונתן והדבש. שאול גמר בדעתו להמית את יונתן, אבל כאן התערב "העם" ופדה את יונתן.
דבר כזה לא קרה אצל יפתח ובתו לא משום שיפתח גאה יותר משאול, אלא בעקר משום שיפתח לא היה מלך.
ע"י הבאת מספר ארועים מזעזעים - פרשת אבימלך, הפילגש בגבעה, גורלם של אנשי יבש גלעד (גם כאן תוצאה של שבועה נמהרת) נותן לנו המספר (ביד אמן) מעין "תמונות מחיי שפוט השופטים", ומדגים כמה נוראים הם הימים בהם "אין מלך בישראל".
ולקעלעמר:
ההשוואה בין יפתח לשמואל אינה far fetched. בשני המקרים לפנינו מנהיגים אשר מתקשים להפריד בין עניינם האישי לבין טובתו של העם. שני האישים פועלים ממקום של פגיעה אישית. אבל הדמיון החשוב יותר לדעתי הוא תפישתם את האלהים בו הם מאמינים כאל שאינו סובל חרטה:
אצל יפתח: "ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב"
אצל שמואל: "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"

מאן דבעי

בקורת במקרא על שמואל? ואנכי לא ידעתי.

לא הבנתי את החיבור בין שני הפסוקים, האחד=שמואל, מתיחס לא-ל. השני=יפתח, מתיחס לעצמו.
אם כי אני מודה נהנתי מהרעיון,אבל לא נראה לי שחז"ל חשבו כך על שמואל.

ובמאמר המוסגר דברי שמואל לא באים לומר שאין תשובה וכפרה
בניגוד לירמהו. אלא הם תחילת קביעת מלכות בית דוד הנצחית שלא תפסק לעולם (וכבר חז"ל התקשו בזה ,הרי חזינן שנפסק ואנו שהכונה על הנשיאות ועל ריש גלותא וצ"ע)
כלומר שהעברת המלכות משאול לדוד אינה רוורסבילית,כמלכות שאול עצמו.
והענין של העורך ברור, כמופגן לאורך כל התנ"ך, חיזוק מעמד בית דוד על פני שאר המלכים.

לאמשלום,
דומני שלא ניסחתי את דברי היטב.
אין חולק על אחריותו של יפתח באי-הפרת הנדר, וברור שהסיפור מתקשר לאלימות ולאבדן ערך חיי אדם. ברור גם שדמותה של בת יפתח יכולה להוות עוגן להזדהות לכל מגזר תחת דכוי.
כוונתי היתה, בהתייחס למאמרה של עדי שרון, שאין דמיון בין מעשהו של לוט לבין יפתח. הרי יפתח אינו יודע מראש שבתו תעלה בפור.
אם כבר, המקרא מספק לנו להשוואה את סיפור שאול ויונתן. שאול משביע את העם לבל יטעמו דבר עד סיום יום המלחמה. יונתן שאינו יודע על השבועה טועם דבש. שאול כבר גומר אומר להמית את בנו, אבל העם פודה את יונתן.
מתוך ההשוואה יוצא דווקא העם (או הכהן הגדול, הנוכח במעמד) אחראי יותר.

לא היתה לי כוונה לשלול גישה פרשנית זו או אחרת, אלא להדגיש כי המניע הטרגי של הדברים מיוחס לא לדמות של יפתח (שהוא בעצמו קורבן) אלא לתקופה, ימי שפוט השופטים - והארוע הטרגי הזה, יחד עם ארוע הפילגש בגבעה, ועם גורלם של בני יבש גלעד (גם כאן תוצאה של שבועה, שלא להתחתן בבנימין) מצטרפים למעין "תמונות מחיי השופטים" - בהן המחבר מבהיר את הנורא בעיניו בעובדה ש"אין מלך בישראל".
ולקעלעמר,
הרעיון להשוות את יפתח לשמואל אינו far fetched.
יש הרבה בקורת מרומזת במקרא על שמואל, והוא בפרוש לא "יוצא צדיק".
גם יפתח וגם שמואל אינם יכולים להפריד במשרתם בין השיקול האישי ובין האינטרס ה"לאומי". שניהם גם פועלים ממקום של פגיעה אישית. אבל הדמיון העקרי הוא האמונה באלהות אשר
אינה מוכנה לקבל חרטה, בעצם אלהות לא אנושית.
אצל יפתח: "ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב"
אצל שמואל: "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם בי לא אדם הוא להנחם"
וראה מה רב המרחק בין שמואל לבין ירמיהו, דרך משל.

מען דהו
התפיסה הדטרמניסטית אנוכית עליה הצבעת היא בדיוק ה"בעיה החברתית" אותה הזכרתי ...

אמשלום ,
את צודקת , ובכ"ז יש פרשנויות שמורות על ניתוח יותר נכון ומתאים לסיפור , ויש כאלה שפחות מתאימות , ויש כאלה שממש ממש לא מתאימות
(אין בדברי כדי לחוות דעה בשאלת הקשר בין אלימות במשפחה , לפרשת בת יפתח , אם כי לא תהיה זו טעות גדולה לומר , שהתאם בין הדברים טועה בפשטנות יתירה , הן בפרשנות המקרא , והן שפרשנות הנפשית של מקרי אלימות במשפחה )

מאן דבעי,
ייתכן כי בסיפור אחד יש כמה וכמה נושאים, כמה וכמה מסרים. כל אחת ואחד מאיתנו שמים לב ומדגישים את אלה שקרובים אצל ליבם בזמן נתון. זו אחת מגדולותיהם של סיפורים טובים.


קעלעמר,
אולי זה אומר משהו על הדור?

הדבר המדהים\ מפליא בעיני, שחז"ל לקחו את יפתח כסמל לציות לדעת חכמים אפילו אם הם לא ראויים.
"יפתח בדורו כשמואל בדורו"
האם אנו צריכים לציית ליפתח שהקריב את בתו(באותה יהדות שתעבה קרבן אדם)כפי שאנו מצייתים לשמואל הנביא?
לי אין לזה תשובה מניחה את הדעת.

אם יורשה לי, אנסה להסביר מדוע זה אינו סיפור על אלימות במשפחה, או בכלל.
זוהי טרגדיה.
הטרגדיה פורחת במצבים בהם הגיבור הטרגי (ולמעשה גם סביבתו) אינם חפשיים לבחור. הם מצייתים לצו - כתוב או טבוע בהם.
יפתח הוא בן אישה זונה, אך בניגוד לאבימלך (מהאפיזודה הקודמת בשופטים) הוא נוטש את סביבתו הקודמת ומשתקע "בארץ טוב" - מעין נסיון לחזרה למוטב, הגם שבשולי החברה.
אבל גם כאן "ויתלקטו סביבו אנשים ריקים ויצאו עמו" - יפתח כנראה אינו מאושר גם מחברתם.
כשיפתח נודר את נדרו, עולה על דעתו חנפנותם של אחיו וזקני גלעד, שבצר להם מבקשים את קרבתו, אך היכן היו עד עכשיו?
דבריו לזקנים, "ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם", מזכירים את דבריו למלך בני עמון, "בשבת ישראל בחשבון ... שלש מאות שנה ומדוע לא הצלתם בעת ההיא" -
כל תפיסתו את הסביבה האנושית - לא משנה איזו: זקני גלעד, בני עמון, החבורה שמונהגת על-ידו - היא כחברה אנוכית ונצלנית הפועלת ע"פ המשתלם ברגע נתון.

כוונת יפתח בנדר אינה דווקא להקריב מן היקר לו, אלא להיפך: לקחת נקם באנשים שהתעמרו בו ועתה מתחנפים אליו. הוא אומר "אם נתון תתן... והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי..." - יתכן ש"היוצא" מוסב על אותם ריקים שהיו "יוצאים" עמו.

מקריאה זהירה עולה שיפתח חזר לא אל ביתו שבארץ טוב: הוא חזר לביתו המקורי שבמצפה. זה גם נתמך בכך שיפתח מראש התנה את סיועו בשיבה הביתה ("אם משיבים אתם אותי להלחם בבני עמון...").

אבל הטרגדיה היא שאותו סבל שעבר על יפתח, שהקשיח אותו והכשיר אותו לנצח את בני עמון, היה בעוכריו בדרכו אל המנהיגות, משום ששאיפת הנקם העבירה אותו על דעתו.

והלא זו כוונת המספר: להוכיח כי שופט, גיבור החיל המתאים להתמודד נגד אויב, אינו בהכרח מתאים לתפקיד הנוסף: לשפוט את העם.

אמשלום,
הענין (מסר?) נראה לי פשוט , לא רוצים להזכיר את רעתו של אדם שהושיע את ישראל , שלא לצורך . (גם אם היה קל שבקלים כדברי רז"ל )
לא חושב שזה בא "על חשבון" משהו , בסופו של דבר , כל מי שלמד ספר שופטים , ויותר מכך את דברי חז"ל בנידון , יודע במה דברים אמורים , לא רואה סיבה אמיתית להזכיר את חולשתו כל שנה בביהכ"נ . (מעבר למה שניכר ממילא בסיפור )
וראי גם את דברי בהמשך לחבצלת.

חבצלת ,
, זה בדיוק המקור אותו רציתי להביא היום . (על יחסי הכוחות בין פינחס ויפתח)
ההיתי מנתח אותו כמצב חברתי מסוים של ניתוק בין הממסד התורני (פינחס) והממסד הפוליטי (יפתח) , וזה עוד סיבה למה הפטרה בביכ"נ אינה הזמן והמקום המתאים לדון בזה . (כי קריאה פשטנית , תבוא להאשים את יפתח , בעוד שגם אם הוא ה"אשם" העיקרי , מי שאחראי למצב החברתי והפוליטי בדור הוא הממסד התורני , ודרכה של קריאה בביכ"נ להביא למבט פשטני...)
בברכה .

אי התרת הנדר, וסופה הטראגי של בת יפתח, מתקשרים לפרשת השבוע, כמובן, שכן עפ"י המדרש היה זה פנחס אשר מסיבות של משחקי כבוד סירב לבוא ליפתח ולהתיר את הנדר:

"ושמא תאמר אותן ארבעים ושתיים אלף שנהרגו בימי יפתח
הגלעדי מפני מה נהרגו? יפתח הגלעדי נדר שלא כהוגן,
ופינחס בן אלעזר עומד... זה נוהג גדולה לעצמו וזה
נוהג גדולה לעצמו. אוי לה לגדולה שמקברת את בעליה,
אוי לה לגדולה שאינה גורמת טובה בעולם... ומי הרג את
כל אלה, אמור לא הרג אותם אלא פינחס בן אלעזר, שהיה
סיפק בידו למחות ואינו מוחה, להפר לו נדרו ליפתח
ולא התיר לו."

וגם פנחס עצמו היה חשוף ללעג בשל מוצאו ("לפי שהיו השבטים מבזים אותו - הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים, והרג נשיא שבט מישראל?!"), עד שהוצרך הכתוב ליחסו מפורשות לאהרן, והדברים ידועים.






תוקן על ידי - חבצל_ת - 06/07/2004 18:31:20

רודף שלום

אכן היה לי קשה עם המילה "פלורליזם" בגלל הפלורליזם של משמעויותיה ומשמעויות הלואי שלה.

אם הנקודה היא קבלת השונה והחריג, אני מסכים איתך. מאד.

הלא זה בדיוק המסר של התורה. הרי יש חובה לקרב את הגר, ומצות עשה מיוחדת לשם כך, "ואהבתם את הגר".

לדעתי, גם המצוה "לא תהדר דל בריבו" מלמדת על יחס מיוחד לדלים ולחלשי החברה. אחרת, לא היה מקום למצוה זו, שמונעת את היחס המפלה לטובה גם במקום שבו הצדק צריך להישמר - בבית הדין.

כמובן, המקור הראשי הוא "כי בצלם אלקים ברא את האדם". הכלל הגדול ביותר של התורה.

לצערנו הרב, האדם אינו מיטיב להגשים את הערכים שלו, וזה נכון גם לגבי החברה החרדית. עד כמה שמשתדלים במצוות, לפעמים החריג והשונה עדיין נדחק הצידה.

וזה בוודאי לקח עיקרי מאד בסיפור יפתח ובת יפתח, כדבריך.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מייממוני,

תודה על ברכותיך. אשר להערתך: אתה בוודאי צודק שהכוונה אינה לפלורליזם במובן של קבלת "זרמים" שונים (כפי, שלמשל, העניין עולה במקומותינו באשר לזרמים הדתיים ביהדות דהאידנא). אולי בחירת המילה לא הייתה טובה כ"כ. כוונתי הייתה לקבלת השונה, גם אם הוא בן/בת איש/ה זונה", לקבלת דרכים שונות בבניין החיים האישיים, לקבלת תפיסות שונות של חיי אישות ועוד - כל זמן שאינן פוגעות בחברה ובמוסר. חטאה הבלתי נסלח של החברה שבתוכה גדל יפתח היא נידויו בשל חריגותה של אמו. על כך הוא משלם מחיר כבד ביותר, החברה משלמת מחיר כבד ובתו משלמת את המחיר הכבד ביותר.

אשא להזכרת טיפולם הנועז של חכמים בעניין התרת נדרים. לענ"ד תורף העניין הוא בביקורת הנוקבת על ההנהגה הדתית שלא עמדה בפרץ. הרי לא היה צריך "להמציא" את ה עניין, ואם הוא נעשה, משמע שרצו לומר משהו להנהגה שבכל דור ודור

לא עליך המלאכה לגמור ולא את/ה בן/בת חורין להיבטל ממנה

אי"צ,
גם אם המניע להתאמת ההפטרה הוא על טהרת הדמיון והקשר לפרשה בלבד, עצם הבחירה מלמדת ומעבירה מסר מסוים (שוב, גם אם רק בדיעבד).
המסר הזה יכול להיות קשור לטקסט הנבחר (ביקורת על אחד הסיפורים בפרשה, מבט על הסיפור מכיוון אחר או מעין פירוש והרחבה לנושא הפרשה) והוא יכול להיות טמון דוקא בחלק שלא נבחר.
למרות הסברך ההגיוני לעילא, הסיפור של יפתח נקטע ממש באמצע. ניצחונו (שהוא העילה לקישור לפרשה) אינו שלם עד לאחר הקרבת הבת, ולמרות זאת - סוף הסיפור חסר בהפטרה.

שתיקה - יש בה כדי ללמד וכדי להעביר מסר, בייחוד במקום בו היא רועמת כל כך.

אמשלום ,
זה לא הוזכר ,פשוט כי זה לא קשור לפרשה .
הפרשה מדברת על מלחמות ישראל , בעבר הירדן המזרחי
בסוף שנותיהם במדבר .
וכן ההפטרה , מתייחסת לאותן מלחמות ומתארת מעין שלב ב' של אותה מלחמה ממש , בעידן מאוחר יותר.

סיפור בת יפתח קשור למצב הנקודתי של ישראל ויפתח באותה תקופה , כפי שהסביר יפה רוד"ש (גם אם לא באופן מלא ושלם לטעמי) מה שלא רלונטי להפטרה .
מסתבר שבחירת ההפטרות לא נעשית לפי רצונות פוליטים (אפשר לקרוא לזה גם בשם אחר ... אין בכוונתי לגנות את הדבר בהקשר הזה) ואפילו יהו מוצדקים .
אלה לפי התאמה של תכנים .
בכל מקרה בפורום יש מקום להזכיר ולדון גם ברצונות
פוליטים , ובפרט שהם נוגעים , בפרשה כאובה ביותר
כפי שכבר נרמז כאן . (אם יהיה לי פנאי בל"נ אוסיף משהו בנידון בהמשך .)

רוד"ש,
תודה.

בשנים האחרונות, יש שנוהגים (לא, לא רק בקהילות רפורמיות) להתייחס בתפילותיהם אל האלימות הגואה והולכת בתוך המשפחה: בין הורים וילדים, בין בני זוג ועוד. התייחסויות אלה, "חיפשו" להם עוגן סיפורי, מעין דוגמא יהודית קדומה לנושא, וחלקן מצאוה בסיפורה של בת יפתח (או, להבדיל - בגלל הסוף הטוב - בסיפור עקדת יצחק).
ברשותכם, אנצל הזדמנות זו(*), להעלות כאן שתי תפילות שחוברו ע"י שתי נשים בשנים האחרונות (האחת רפורמית - נעמה דפני, והשניה אורתודוכסית - יעל לוין), למענן/ם של הסובלות/ים מאלימות בתוך המשפחה ולזכרן של אלו שנהרגו ע"י בני זוגן.

אלהינו ואלהי אבותינו ואמותינו, עזור לנו לחזק את קולם הנשבר, את זעקתם הדוממת, של אלו שקירות המשפחה המגנים הופכים עבורם לחומות בית האסורים. את אלו המתפללים לכך שנתייחס לסבלם, הקוראים: "וְגַם אֶת דִּמְעָתִי שִׂימָה בְנֹאדֶךָ". תן לנו לשמוע את קול דמי אחינו ואחיותינו זועקים, ולזכור כי אנו ברואים בצלמך, ועליך נאמר: "דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע" (איוב ד 16). עזור לנו לגלות בתוכנו את הרצון האמיתי לעזור להם להתחיל מחדש, למצוא את האומץ האדיר לזעוק ולא להסתיר. את התקווה לצמוח לעתיד טוב יותר. תן לנו את הזכות לסייע להם בגלותם תעצומות נפש ובבוחרם בחיים. ולסובלות מאלימות במשפחה אנו קוראים בכל ליבנו: פִּתְחִי לִי אֲחוֹתִי (שה"ש ה' ב'), הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ...הָרִימִי אַל תִּירָאִי, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ (ישעיה מ' ט', ירמיה, לא 15). הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה, רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךְ. (איכה ב' י"ח, ישעיה ל"ח ה') אֲחֹתֵנוּ אַתְּ, אֲחֹתֵנוּ אַתְּ, אֲחֹתֵנוּ אַתְּ. הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה. (בראשית כד 60).
אנא, אלוהינו שבשמים, שועת הדל תקשיב ותושיע, ברא בתוכן ובתוכנו נפש חדשה, והנחילנו ישועה וחיים. ברוך אתה ה', אשר מחדש בטובו בכל יום תמיד טוהר נפשו של אדם. ברוך אתה ה', המחזק ידינו בכינון חברה בה כולם זוכים לחיות חיים של כבוד ואהבה. אנא אל נא רפא נא לנו.

****

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל וְלֵאָה, אֲשֶׁר בְּיָדְךָ נֶפֶשׁ כָּל-חָי וְרוּחַ כָּל-בְּשַׂר-אִישׁ – הֱיֵה-נָא קָרוֹב לְשַׁוְעָתֵנוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ, צוּר כָּל הָעוֹלָמִים, עַל כָּל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בְּכֹחַ הַזְּרוֹעַ נִרְצְחוּ בִידֵי בְּנֵי זוּגָן שֶׁקָּמוּ עֲלֵיהֶן לְהָרְגָן נָפֶשׁ. אֱלֹהִים, אַל-דֳּמִי לָךְ, אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט אֵל. בַּטֵּל נֶגַע זֶה שֶׁפָּשָׂה בְקִרְבֵּנוּ, וְקַלְקֵל מַחֲשֶׁבֶת הַזּוֹמְמִים לַהֲרֹג אֶת בְּנוֹת זוּגָם, וִיקֻיַּם בָּהֶם מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: "עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר, דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם, כִּי עִמָּנוּ אֵל" [ישעיהו ח, י]. כִּי אֵין לְךָ מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט. הַטּוֹב, כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶיךָ, וְהַמְרַחֵם, כִּי לֹא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ. פְּקָד-נָא אֶת זִכְרָן שֶׁל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִרְצְחוּ בִידֵי בְּנֵי זוּגָן בְּכָל הָעִתִּים וְהַזְּמַנִּים וּבְכָל אֲתָר וַאֲתָר, וְתֵן לָהֶן יָד וְשֵׁם טוֹב בְּבֵיתְךָ וּבְחוֹמוֹתֶיךָ. מֶלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ, שִׂים שָׁלוֹם בֵּין כָּל בְּנֵי עַמֶּךָ, וְתַמְשִׁיךְ שָׁלוֹם בֵּין כָּל בְּרִיּוֹתֶיךָ, וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ, וּתְזַכֵּנוּ שֶׁנִּהְיֶה מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֲבֵי שָׁלוֹם וְרוֹדְפֵי שָׁלוֹם. הַבּוֹחֵר בִּתְפִלַּת עֲבָדָיו, מַלֵּא מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּנוּ לְטוֹבָה. קַבֵּל-נָא אֶת צָקוּן לַחֲשֵׁנוּ וְתֵעָתֵר לָנוּ כְּבַקָּשָׁתֵנוּ, וְנָא אַל-תְּשִׁיבֵנוּ רֵיקָם מִלְּפָנֶיךָ, כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים. בָּרוּךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.




__________________
(*) אם איני טועה, כבר הוצאתי בעבר לחלל הפורום, לפחות את אחת התפילות הללו.