| נשלח ב-4/7/2004 15:57 |
 |
| |
דין "כרכו בסיב ואכלו" לגבי איסורי ביאה
לפני מס' ימים יצא לי להתווכח עם מאן דהוא על נושא מסוים, אשמח אם תכריעו (במיוחד בליווי מקורות) האם הוא צודק.
הוא טען שאם אדם בועל עם שקית (קונדום בלע"ז) אין עשייתו מוגדרת כבעילה, לא לגבי עריות, נידה וכיו"ב, בגלל ההלכה ש"כרכו בסיב ואכלו פטור" וע"ד זה בועל בסיב צריך להיות פטור. ואם מדובר בנידה אפי' אין את האיסור של "איש לכל שאר בשרו לא תקרבו" וכו' כי היא אינה שאר בשר.
היש אמת בדברים אלו?
עדכון הכותרת
תוקן על ידי עצכח ב- 04/01/2008 8:26:05
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2010 17:26 |
|
| |
הו , אלו רעיונות מעסיקים אתכם 
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2010 08:13 |
|
| |
| chouteng כתב: |  |
ומעשה שהיה שהגיע אלי בחור אחד כהן שיצא עם בעלת תשובה, והיו מוכנים להתחתן, ואז התברר שהבחורה היתה עם גוי. ונפשו בשאלתו פשוטו כמשמעו מכיון שהגוי שימש עם קונדום האם בכה"ג נקרא ביאה או לאו. ושאלתי להר' אולמן מגבעת שאול, ובשום פנים ואופן לא הסכים להתיר בחורה זו לכהן. |
|
אחרי מחילה
מרב חרדי שהחמיר לאחרים, לא ניתן ללמוד הלכה.
אילו הוא היה מקל לאחרים ניתן ללמוד הלכה .
תוקן על ידי שרפ ב- 14/01/2010 08:46:36
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2010 07:23 |
|
| |
לגבי הנושא של פאה נכרית,על השאלה של מראית העין יש תשובות אחרות,התשובה שאין דורשים טעמא דקרא נראה לי שאיננה נכונה,כיון שהמקור לאיסור גילוי ראש אינו מקור ברור כ"כ וע"כ ברור ששורשו בסברה ולכן בודאי שיש מקום לדון בטעמא דקרא.
ובכלל לדעתי אינו ברור כלל שאיסור גילוי ראש הוא דאוריתא כך שבודאי יש לדון בשורש וטעם הדברים.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2010 00:45 |
|
| |
היבט מחודש: בספר תשובה מקובצת בעריכת הרב ברוך אפרתי ראש המק"צ בלוד ישנה תשובה מהגר"י קאפח לגבי היתר פאה נוכרית. ראשית הוא מתיר כיון שהרמב"ם מתיר, ולענין הקושיא הא השער נראה אמיתי ושוב אין כאן קיום של טעם התורה, הוא אומר שהם דברי הבאי, שהרי אין אנו דורשים טעמא דקרא.
גם לענין זה, רוב המשיבים נמלטים להנאת שכיבה וכדומה, ולכאורה אין לנו לדרוש כי אם את הדין ולא את טעמו.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2009 11:35 |
|
| |
לא למדתי את הנושא.
אך, האם אין הבדל בין איסור של הנאה ע"י חוש הטעם, שהסיב חוצץ, לבין איסור של הנאה ע"י חוש המישוש, שאין עצם הימצאות הסיב מונע, אלא לפי עביו?
ובענין דומה לזה עי משנ"ב סי' ג ס"ק כט. ועכ"פ ברור שכאן אי"ז נקרא מטלית עבה.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2009 04:01 |
|
| |
לכאורה הדבר פשוט שאין בזה איסור ביאה, משום דהוי חציצה. ואין שייך כאן ראוי להזריע, אפי' אם נאמר שזהו מיעוט כללי ולאו דוקא משמש מת, שכן בעיקר הפעולה הוא ראוי להזריע רק שיש דבר המפסיק. וכנראה שהרבנים מחמירים כי חוששים לדברי המשפטים ישרים והמהרש"ם , אך באמת יש להשיב על כל דבריהם וקצרתי.
ובעיקר חידושו של המהרש"ם לכאורה הדבר תלוי ביסוד ההבנה של איסור ביאה, ולדוגמא ידוע ביאורו של האתוון דאורייתא שמה שהמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, היינו שהאיסור הוא ההנאה של הביאה ולכן כיון שקיבל הנאה חייב ואכמ"ל, וכנראה שבדרך זו הולך המהרש"ם. אך כבר חלקו עליו , ובפשוטו האיסור הוא גוף מעשה הביאה, ולכן פשוט שאם יש חציצה אין זה מעשה ביאה.
רק שיש לעיין בראייתו של המהרש"ם מזה שסוקלים על כדרך הנואפים, ואמנם בזמנו חציצה הוה מילתא דלא שכיחא, אך כיום שנשתנו הדברים כיצד נפרנס הלכה זו. וצ"ע.
אך יש להוסיף שאף אם אין בזה איסור ביאה, אך לא תקרבו בודאי שיש כאן, שכן זהו גם ע"י חציצה כמו בחיבוק לכאורה.
ומכאן יש לדון לגבי משכב זכר שנעשה בזמנינו ע"פ רוב ע"י חציצה, שאף אם אין בזה איסור ביאה, אך יש לעיין אם אסור מטעם לא תקרבו, כי באמת לא מצאנו כלל איסור זה גבי זכרים, ועיין בגמ' סוף קידושין. ואמנם לדידן לא הוי דרך תאוה וכל האיסור הוא רק באופן זה כמבואר ברמב"ם, אך הגע עצמך וכי לאלו שיש להם נטיה לזה, נאסור גם חיבוק בעלמא, וזה לא שמענו.
אלא שלמעשה אסור מטעם הוז"ל כמבואר באבן העזר.
כל זה דננו ע"פ מקורות ההלכה. אבל נראה שגם אילו באנו לדון ע"פ הרגשת הלב היה נראה שאין בנידונינו משום איסור ביאה. שכן אפי' אם נאמר שמבחינת ההרגשה הפיזית אין הבדל כלל בין זה למעשה ביאה רגיל, דבר שאיננו בטוח כלל, אך מבחינת ההרגשה הרגשית האינטימית מסתבר שיש הבדל. ולפחות במבט שכלתני בודאי שאין זה אותה צורת קירבה, ולכן אין בזה את צורת הקירבה המקסימלית הנדרשת לאיסור ביאה.וד"ל.
ויש עוד להאריך וקצרתי כעת.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2009 23:46 |
|
| |
העירני אחד מידידיי, ת"ח עצום, שייף עייל שייף נפיק, למ"מ זה.
http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39121&st=&pgnum=490
ומעשה שהיה שהגיע אלי בחור אחד כהן שיצא עם בעלת תשובה, והיו מוכנים להתחתן, ואז התברר שהבחורה היתה עם גוי. ונפשו בשאלתו פשוטו כמשמעו מכיון שהגוי שימש עם קונדום האם בכה"ג נקרא ביאה או לאו. ושאלתי להר' אולמן מגבעת שאול, ובשום פנים ואופן לא הסכים להתיר בחורה זו לכהן.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2009 20:59 |
|
| |
בס"ד
מרכא טפחא,
עיין שו"ת מהרש"ם חלק ו' סי' קצה ד"ה והנה גוף.
וכבר הובא באשכול זה ע"י אבולעפיא שליט"א.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2009 20:43 |
|
| |
מישהו יכול לצטט כאן מקורות ושותים ?
לפי רוח הדברים אני מבין שאין כלל שם בעילה עם קודנום.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2009 19:47 |
|
| |
הנה זה הרי פשוט שלו יצוייר ששייך להכניס אברו לאותו מקום בלי שאברו יגע כלל בבשר האשה בודאי שלא חשיב ביאה,עכשיו הנושא האם חשיב שבשרו נוגע בבשר האשה,ולכאורה מצד כללי חציצה אין כל סיבה שזה לא יהיה חציצה,ויל"ד בזה מצד לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, אמנם יש לחלק שבלקיחה ע"י דבר אחר אין לו ענין לא ליגוע בדבר עצמו, רק זה הצורה שלוקח את זה, אבל כאן הרי כל מטרת החציצה כדי שלא רוצה שבשרו יגע בבשר האשה א"כ י"ל שבודאי חשיב חציצה, ולא עובר על איסור דאורייתא.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/7/2009 09:32 |
|
| |
בספר דברות אליהו ח"ו עמ' קמז-קמט ,מדבר על נושא זה, אין לי אפשרות להגיע לספר זה, אם מישהו יוכל לצטט ממנו, מאוד אודה לו
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2008 12:43 |
|
| |
לגבי הדרשה מ"שכבת זרע", כמה הערות:
א. בדרך כלל, כשיש ביטוי אחד שמופיע בכמה מקומות, לומדים מזה על זה; וכאן, לא לומדים משפחה חרופה על שאר המקרים. מדוע?
ב. אם הביטוי "שכבת זרע" בשפחה חרופה נועד להוציא העראה ושלא כדרכה רק לגבי שפחה חרופה, ובשאר המקרים חייב, אם כך, הביטוי "שכבת זרע" לגבי סוטה, לכאורה אמור להוציא ביאה דרך איברים רק לגבי סוטה, ומכאן שבשאר המקרים חייב גם דרך איברים.
ג. מעניין ששלושת המקרים קשורים לאיסור הבא מכוח נישואין - אשת איש, סוטה, שפחה חרופה. אבל לגבי איסורים הבאים מכוח קרבת בשר, התורה באופן עקבי משתמשת בביטוי אחר - "גילוי ערוה". מה המשמעות של ההבדל בביטויים?
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2008 22:15 |
|
| |
שו"ת יביע אומר חלק ג - אבן העזר סימן ז
(יא) פש גבן לברורי מה שטען המבקש שחי חיי אישות עם המבקשת ע"י גומי בכדי שלא תכנס להריון. אם נאסרת בביאה כזו על הבעל והבועל. והנה בדבר כזה עלה ונסתפק בשו"ת משפטים ישרים ח"א (סי' שצז), במי שכרך סמרטוט על אמתו ובא על א"א אם נאסרה לבעלה בזה או לא. והביא מההיא דפסחים (קטו:) כרך מצה בסיב ובלעו לא יצא. ומהמל"מ (פי"ד מהמ"א הי"ב) שנסתפק אם ה"ה לכל האיסורים שכרכן בסיב ואכלן, שאינו לוקה עליהם, מכיון שלא נגע האיסור בגרונו. ע"ש. וה"נ י"ל בכרך סדין סביב אמתו ובעל, דלא מקריא ביאה ע"י דבר חוצץ. או דילמא סוף סוף הרי בא עליה. ושוב חילק, דבמצה לא נהנה בבליעה אבל כאן נהנה בביאתו, ועיקר הביאה היא שמזריע ומערה לתוכה, ודומה למשמש במוך. ע"כ. ולפי חילוקו משמע שהבועל באמצעות גומי, שאף הזרע נשאר בתוך הגומי אין כאן איסור תורה. ובאמת דמ"ש שעיקר הביאה היא שמזריע ומערה לתוכה, לא ידענא מנ"ל האי מילתא. ונהירנא כד הוינא טליא שהעירותי עמ"ש הרה"ג מהר"י פלאג'י בס' יפה ללב חלק ח (אה"ע סי' כ סק"א), שהביא דברי הלבוש שם שכ', שהבא על א"א משהכניס העטרה מן הגיד אע"פ שפירש מיד ולא גמר ביאתו ולא הוציא זרע חייב, ונאסרה על בעלה. אבל שפחה חרופה אין חייבים עליה אלא בגמר ביאה, דכתיב בה שכבת זרע. והקשה ע"ז, שהרי גם באשת איש כתיב ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע. וכה"א ושכב איש אותה שכבת זרע, אלמא שאף א"א הרי היא כשפחה חרופה שהיא בגמר ביאה. ע"כ. ואשתמטיתיה גמרא ערוכה ביבמות (נה:) למה לי דכתב רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה, לגמר ביאה. שכבת זרע באשת איש (פרש"י, דכתיב ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע) פרט למשמש מתה. סד"א הואיל ולאחר מיתה נמי אקרי שארו אימא לחייב עלה משום א"א, קמ"ל. שכבת זרע דסוטה (פרש"י, דכתיב ושכב איש אותה שכבת זרע) פרט לשקינא לה דרך איברים. ע"ש. וע"ע כריתות (יא). ובהגהות הרש"ש סוטה (כו:) בתד"ה אלא. ובמצפה איתן שם. ע"ש. ועכ"פ למדנו דלא קפדינן על הוצאת זרע בא"א כלל. וכן מבואר להדיא ברמב"ם (פ"א מהא"ב ה"י). ובטור אה"ע (סי' כ). ע"ש. ואפי' בשפחה חרופה דכתיב שכבת זרע להצריך גמר ביאה, כ' התוס' (יבמות נה:) ד"ה אינו חייב אלא על ביאת מירוק, שאפי' בלא הוצאת זרע חייב, אלא שצריך שתהיה ביאה הראויה להזריע, וכמו בא"א דלא בעינן הוצאת זרע, אע"ג דכתיב בה ש"ז, ולא אתא למעוטי בשפחה חרופה אלא העראה ושלא כדרכה. ע"ש. וכ"ה בתוס' הרא"ש שם. אבל מפרש"י שכ', מירוק, שמזריע. מוכח דבשפחה חרופה בעינן הוצאת זרע. וכן מפורש במאירי יבמות (עמוד ריט). ע"ש. וכ"ה לשון הירושלמי (פ"ו דיבמות ה"א), בשאר כל העריות עשה בהן את המערה כגומר, בשפחה חרופה עד שיפלוט. וא"ר ירמיה אמר רב, שכבת זרע עד שיפלוט. ופי' הקה"ע, דבשפחה חרופה אינו חייב עד שיפלוט שכבת זרע, דכתיב ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה וכו'. ע"ש.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2008 21:59 |
|
| |
שו"ת ישמח לבב חלק אבן העזר סימן ח
בענין מה שנסתפק מוהרר"ב ז"ל בס' משפט"י על מי שכרך סמרטוט על אמתו ובא על הערוה.
נסתפק הרה"ג מוהר"ר ר"ב בס' משפטים ישרים ח"א סי' שצ"ז, מי שכרך סמרטוט על אמתו ובא על הערוה אם הוא חייב או פטור. ואם האשה נאסרת על בעלה בביאה זו או לא, וכן אם הולד ממזר או לא. והרב ז"ל מצדד אצדודי מההיא דבלע מצה לא יצא. וכן מההיא דנסתפק הרב משנה למלך במי שכרך כזית חלב בסיב ובלעה. וכן מההיא דכרך בגד על הבכור במעי אמו ולא נגע בדופני הרחם, והניח הדבר בספק יעו"ש.
ואני עבדו נלע"ד דאי מהנהו לא איריא ולא קרב זה אל זה, יען שבענין אכילה הנאת גרון בעינן, וההיא דבכור פטר רחם כתיב ברחם תלי רחמנא, אבל בביאת העריות בשכבת זרע תלי רחמנא, ומקרא מלא דבר הכתוב ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע דהיינו שכיבה הראויה להזריע. וכמ"ש במסכת יבמות דף נ"ה דקאמר התם שכבת זרע בשפחה חרופה ובא"א ובסוטה. בשפחה חרופה בא ללמד שאינו חייב אלא בגמר ביאה, ובא"א למעוטי המשמש באבר מת והמשמש עם המתה [דהיינו כמזריע על עצים ואבנים], ובסוטה פרט למקנה לה בדבר אחר [דהיינו שלא כדרכה או דרך אברים יעו"ש בפירש"י]. ואיתא תו התם, שכבת זרע אינו חייב אלא על ביאה דמרוק, דהיינו בביאה הראויה להזרעה באופן דבביאת מרוק תלי רחמנא [מבואר שם דהיינו כניסת העטרה], דמשו"ה אינו חייב על ביאה דאבר מת או על ביאת מתה, דלא בעינן ביאה גמורה דהיינו שיזריע ממש אלא בשפחה חרופה, אבל בשאר עריות הוא חייב רק על ביאה הראויה להזרעה בלבד. וכן מצינו להרא"ש ז"ל בתוספותיו הנקרא לשון חכמים במס' יבמות שם, שעל מ"ש שם אינו חייב אלא על ביאת מרוק כתב וז"ל, נראה דמחייב בלא הוצאת זרע דלא כתב רחמנא שכבת זרע לומר דאינו חייב עד שיוציא זרע, דהא בא"א מחייב בלא הוצאת זרע, אלא לישנא דשכבת זרע משמע דבעינן שכיבה הראויה להזרעה וכו', עכל"ה. הרי דבעינן מיהא ביאה הראויה להזרעה אעפ"י שלא הזריע, ומינה דאין האשה נאסרת על בעלה אלא בביאה הראויה להזרעה כמ"ש מור"ם בהגה באה"ע סי' ך', דמשו"ה הוצרך רבינו הטור להזכיר ביאות הללו שאינו חייב עליהם ללמדנו שגם אין האשה נאסרת בהם על בעלה. והביא דבריו הרב"ח שם להלכה [אלא דבמשמש באבר מת כתב הרב ב"ש שם ס"ק ה' דאע"ג שאינו חייב על ביאה זו מ"מ האשה נאסרת על בעלה יעו"ש].
אשר מכ"ז נלמוד שגם אם כרך סמרטוט על אמתו הנ"ל שראוי הוא להזריע הדבר פשוט שהוא חייב ואין הנגיעה בדופני הרחם מעלה ומורדת בענין זה, וגם האשה אסורה בזה על בעלה בלי ספק, מינה שהולד ג"כ הוא ממזר ודאי, דמהיכי תיתי דבעינן נגיעה בדופני הרחם, שלא מצינו ענין זה רק בבכור ובלידה שרואה דם בשפופרת שהיא טהורה מדגלי קרא דם יהיה זובה בבשרה, הא לאו הכי לא הוה סלקא דעתין לחלק בכך, כנלע"ד ברור.
איברא דכ"ז פשוט דוקא שלא כרך הסמרטוט רק סביב הגיד באופן שהוא ראוי להזריע במקום ההריון, מה שאין כן אם כרך בבגד גם ראש הגיד באופן שאינו מזריע במקום הראוי אלא בבגדו, בהא השכל מחייב שאין זו ביאה גמורה לאסור האשה על בעלה דלא הוי אלא כמשמש דרך אברים שאינו אוסר כמ"ש. תדע שלולי מקרא שכתוב משכבי אשה שבא לרבות שלא כדרכה, לא היתה נאסרת בביאה זו שאינה ראויה להריון, וכ"ש בביאה זו שאינו נוגע בבשרה וגם שאין ראוי להזריע בה ודאי שאין דרך ביאה בכך, כן נראה מצד הסברא ועכ"פ מדי ספיקא לא נפקא. ונ"מ למאי דקמן בדין עסק ביש שאירע לאיש אחד שנכשל ונפל במצודה רעה כזה. ההוא אמר כי הטתו ברוב לקחה עד שבא עליה בגיד מכוסה והוא עוטה בבגד המכנסיים שלו ושם השחית זרעו ולא נגע כלל בדופני הרחם, ונפשו לשאול אם הוא מחוייב להודיע לבעלה כדי שלא להכשל בביאות אסורות ושלא להוסיף על חטאתו פשע.
וע"ז השיב אשיב שדין זה כבר נפתח בגדולים וכלם נקבצו באו בס' ישכיל עבדי ח"ב אה"ע סי' א' בעד המעיד על א"א שזינתה, שהרב נו"ב ז"ל ודעימיה ס"ל דצריך להודיע לבעלה ולהפרישו מאיסורא, והרב המחבר ספר רב פעלים ס"ל דאין צריך להודיעו, ומסיק וז"ל, נראה פשוט דלא שבקינן פשיטותייהו דכולהו גאונים הרבים הנ"ל דכולהו פשיטא להו מלתא דאין פוטר אותו מחיוב ההודעה משום סברתו היחידאה של הגאון רב פעלים שלא מצינו לו חבר בזה וכו', עכ"ל. אמנם אנן בדידן בנדון שלפנינו דכולהו אזלי ומודו דלא בעי להודיע לבעל ולבלבל דעתו, דנהי שגם הבועל הזה דין עד אחד יש לו משום דפלגינן דיבוריה כמ"ש מור"ם בהגה אה"ע סי' קט"ו ס"ו, מ"מ היינו דוקא בביאה גמורה שהאשה נאסרת בה בודאי מה שאין כן בביאה זו שאינה נאסרת בודאי, לכ"ע אין צריך להודיע לבעלה כיון שאין בידינו לאוסרה עליו בודאי. ועוד דהא איכא ס"ס, אם נאסרה בביאה זו ואם הלכה כמ"ד בעלמא דצריך העד להודיעו, והוא מתהפך כמובן. ומה גם לדעת הרשב"א ז"ל שהביא הנוב"י ז"ל שם דבאומר אני זניתי עם אשה פלונית דבזה לא פלגינן דיבוריה ואין כאן אפי' העדאת עד אחד ואין אדם משים עצמו רשע, ואין תועלת כלל בעדותו להציל לבעל מרעתו רק לעורר מדנים בביתו. וכן מצינו להגאון כתב סופר ז"ל בחלק אה"ע סי' ז' דאחר דשקיל וטרי בענין ההודעה דעד אחד הנ"ל מסיק וז"ל, כ"ז לשיטת המחבר בסי' קמ"ח דאם מאמין לו בלבו וכו', אבל מאחר שרמ"א מביא דעות אם יש לבעל להאמינו [היינו משום תקנת ר"ג] דס"ל דכופין אותו לשמש עמה, נ"ל ברור דאין לעד אחד להודיעו שמא יאמין לו כבי תרי וכו', לא יודיעהו להכניס הבעל במבוכה ופלוגתא אם מותר להאמין לו וכו', וכל שכן שהב"ד לא ידקדקו ולא יכניסו עצמם במבוכה זו, עכ"ל. ודבריו אלו המה קלורית לעין גם לנדון שלפנינו כיון שאין בידינו להכריע על ביאה זו אם היא כדאי לאוסרה על בעלה, הדבר פשוט שאין להכניסו במבוכה זו כמ"ש.
|
|
|
|
|
|
