השתתפות בטקסים

צמח יוסיפון
באופן כללי אין סתירה בין אהבת ישראל להתרעה על חטא, נהפוך הוא מצוות תוכח תוכיח כפי שעוצבה לאורך הדורות משקפת לדעתי את הצבת אהבת הרע במרכז, ובעצם ממקד את המצווה בנשוא הפעולה ולא בנושא שלה ("חפצא")
אבל אהבת הרע משחקת תפקיד ראשי הרבה יותר כאשר הדברים קורים בפועל , אז גם אם החבר מסוגל להבין את רצוני לבקר אותו , הוא מתקשה לראות רצון זה כמאפיל על השמחה בשמחתו, למעשה זהו עצם העניין ,
האם המסר שאני מעביר הוא למרות אי ההסכמה אני סמך בשמחתך, או לחלופין אני עצוב על חתונתך, ולואי ולא היית טועה.
וזה נדמה לי פירוט העניין אמא שלום.
אם אני עצוב על החתונה, בר מצווה, בת מצווה אני לא אשתתף. אם השמחה בהגעה למצוות, או במציאת זיווג גדולה מהקושי המסויים אז אני מגיע ושמח, אל אף שאין זו דרכי.

רב זכריה

אני לא מבין מהי הסתירה שבין אהבת ישראל - אהבת כל יהודי באשר הוא ועקב כך התבטאות של כאב וצער כשיהודי נוהג היפך ההלכה.

הדברים הם קשורים ונובעים אחד מהשני ולא מנוגדים!

צ"ד,
לא רק פרדס, ולא רק התורה, אלא החיים בכלל הם איסתרטא העוברת בין אוּר לבין שלג, ויש צורך תמידי להיזהר שלא ליטות לכאן או לכאן.
גם אשה המקיימת את מצוות ה' באמונה ומתוך דבקות ומחוייבות, נתקלת לעתים במצבים בהם היא צריכה לבחור בין שתי מצוות, כאשר קיום האחת יגרום לביטול האחרת. לטעמי האישי, ההבדל בין אשה לרעותה אינו בדרך ההכרעה, אלא בהגדרות השונות של הדרך הזו: יש שיקראו לה פסיקה הלכתית, יש שיקראו לה הכרעה מוסרית, יש שיקראו לה אינטואיציה.


זכריה,
האם תוכל לתת דוגמאות לסיפא של דבריך? איני בטוחה שעמדתי על דעתך.

אני חושב שלמרות הטון אתה חושף פה נקודה נכונה, יש לדילמה הזו שתי פריזמות שונות. והרבות הרפורמיות מדגישות אספקט אחד. אבל מרות השאלה עודה במקומה עומדת, מה היחס בין הצורך לתקן את דרכיו של האחר לצורך לאהוב אותו כשהם נפגשים באירוע מעשי.
אני מסכים עם ההבחנה בין מודל לחיקוי למי שאינו כזה, למרות שאיני יודע אם היא מחייבת.
עלה פה לדעתי מבין השורות עוד משהו יש אירועים שאנו סובלנים כלפיהם , כמעט פלורליסטים , כמעטים מוכנים לומר שהם שווי ערך לעמדתינו רק אינם כדרכינו לבין כאלו שמרתיעים אותנו. את המחאה אנו שומרים לאחרונים!

אשכולון צעיר בן יומיים, מראה בעליל שבשיח "חרשים אילמים" עסקינן.

באשכול מואדיב הידוע, - כבר הוזכר לינקו - היו אופטימיים מסוימים, שטענו, שניתן לנהל דיאלוג בין אורטודוכסים לרפורמים.

אפשר לנהל דיאלוג, על כל נושא שבעולם, על התרמת כספים, על הזדהות עם מועמד לנשיאות ארה"ב, ועל גידול חסה בשטחים.

למעט! על הפער והשונה בין הזרמים. ואני מודה, אשמה האורטודוכסיה, שההלכה היא נר לרגליה.

שחרית (וחברותיה וחבריה) היא אשה אינטלגנטית, משוררת, ואפילו הוזמנה לפופופליטיקה. (ולא הופיעה מחמת הגועל. - וראה זה פלא, בזה, יש תמימות דעים, בין אורטודוכס לרפורמי -).

ואולם, קחו אשכולון צעיר זה, ושימו לב שכל זמן שהשיח הוא על אחווה, שלום, נימוסין ושאר נושאי הדגל הרפורמי. אז יש פנים לכאן ולכאן, כמראית עין, הסכמה שבשתיקה, צניעות ותערובת, וכו'. ובכל אופן מצאו צדדים להיתרים.

אולם בין השיטין זועקים חילוקי דעות מהותיים שלא ניתנים לגישור, ופישור. ודברים קשים כגידין, ולדוגמא: נישואי כהן וגרושה. ונישואי תערובת. (וכן אכילת נבילות וטריפות באשכול מואדיב דלעיל).

אמירתה המצמררת של אמשלום דלהלן לא נותנים פתח לדיאלוג, וכך אמרה:

"גם אם א-להים, צבא השמים וחכמי ההלכה לדורותיהם עומדים בצד אחד, עלבונו/ה של חבר/ה יקר/ה, עדיין עשוי להטות את המאזניים".

ואמשלום מבססת על התורה ועל דברי חז"ל:

" האם לא א-להים אמר: "ואהבת לרעך כמוך אני ה'", ובכך לימדנו שהדברים קשורים זה בזה?
ואין צורך להזכיר כאן את דברי חכמינו, שהלבנת פנים כמוה כשפיכות דמים, שהיא פגיעה בצלם א-להי".

משל, התורה היא פרדס עצי פרי, קוטפים וממשמשים בנעים בטעים במריח ובעסיסי. ומה שלא מסתדר, נוח, נעים, "אקטואלי" אותו לא קוטפים. - כנישואי כהן וגרושה, נישואי תערובת, המוזכרים באשכול. ולא אזכיר עוד, כי אין רצוני להקניט.

באם יואיל מי, אמיץ או אמיצת לב, לרשום 613 מצוות שבתורה, (לא בתורה שבעל פה) ולסמן X או V לידם, זה יהיה המבחן, ליכולת להידברות או להכרה.

ליד הרשימה שלי יש 613 V.

מיימוני,
דבריך דברי אמת הם.
אולי אם נחדד את התזכורת לגבי קמצא ובר קמצא - הנוכחות והשתיקה בארוע שהיה בו עלבון קשה והלבנת פנים - יהיו הם דברי אמת ושלום.

הועלתה כאן נקודה חשובה מאד. והיא אינה קשורה לנושא הראשי.

השתתפות באירוע מהווה לפעמים מתן הסכמה שבשתיקה.

יתכן שזה תלוי בטיבו של האדם המשתתף. יתכן שתלמיד חכם ואדם מפורסם צריכים להיזהר יותר מאשר אדם שנחשב פשוט.

מצאנו בגמרא את הרעיון של "מזה שראו חכמים ושתקו ניתן ללמוד שהם מסכימים לדבר". לא רק שזה היה שיקול בקביעת הנהגה למעשה במקרים מסויימים, אלא שהתעלמות מהכלל החשוב הזה תרמה לחורבן ירושלים... (היו כאלו שנכחו בבזיון שנעשה לבר קמצא ושתיקתם הכעיסה אותו עד שהלך ורצה להתנקם, לפי הגמרא).

לפיכך, הדילמה אם להשתתף או לא צריכה לפעמים לכלול את ההתחשבות בכלל הזה.

ולענין המקרה של שרוול:

אם שרוול הוא תלמיד חכם מפורסם בקהילה, אזי נוכחותו בטכס כזה של מנין נשים יכולה להחשב להסכמה. ואולי אפילו נוכחות של אשתו, הרבנית.

מצד שני, האיסור אינו ברור כל כך. זה יותר ענין של חידוש חברתי, שהוא אסור רק מפני שאנו מסתייגים מחידושים חברתיים, מאשר איסור כתוב. וכבר היו על הנושא זה אשכולות בפורום.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ר"ז,

ומה עם מראית עין? ומה אם השתתפות גורמת לאנשים אחרים לחשוב שהדבר נעשה בהתר או ברצון חכמים?

איזו תועלת תצמח מהודעה לכל המסובים שהמעשה אינו רצוי?

מאחר שדברי לא היו ברורים אנסה לענות לך תוך סידור הדברים.

יש הבדל בין עשיית עבירה לבי נוכחות בזמן שנעשית עבירה. (אגב על איזה עבירות מדובר באירוע אליו אתה מתייחס)

נוכחות בזמן מעשה עבירה. עד מה שאני מבין נוכחות זו מעלה מספר התלבטויות:
1. האם יש ביכולתי למנוע את העבירה.(הוכח תוכיח)
2. האם אני גורם לעבירה להעשות (לפני עיוור)
3. האם ברור שאיני מזדהה עם העבירה

נדמה לי שבמדה ואיני יכול למנוע את העבירה ומאדך ברור שאיני מזדהה איתה ( דברים בע"פ עם מבצע העבירה) אין סיבה לאסור על נוכחותי , נהפוך הוא נוכחותי מאפשרת את המשך השיחה ביננו ואת היכולת למנוע את העבירה בעתיד.
מקווה שזה יותר ברור

רב זכריה

רבזכריה, היה לי קצת קשה להבין את שאלתך/הערתך. קצת יותר מדי פסיקים ופחות מדי נקודות. אבל אנסה.

לא ברור לי היכן מצאת "מחאה" ו"תוכחה" בהודעתי למעלה. ראשית, כתבתי שאני עדיין מתלבט. שנית, כתבתי שדרך הפשרה עליה אני חושב היא בבחינת הבעת "הסתייגות" מהנוהג של "מנין נשים" מחד תוך אי-ויתור על השתתפות בשמחת חברי מאידך. אין כאן מחאה ובודאי שאין כאן תוכחה. כפי שזכותו לקיים את הארוע כראות עיניו, כך זכותי להביע הסתייגות מאופי הארוע.

אגב, השיקול של "הארוע קורה כבר ממילא" אף הוא לא נהיר לי לחלוטין. ואם מתקיימת עבירה ואין בידינו לעצור אותה האם המסקנה היא שיש לתת למעשה הפסול תמיכה וגיבוי?