פרקים בהשתלשלות ההלכה (י"ד גילת)- תקציר

מימוני

אכן גילת לא מתייחס אף פעם (למיטב ידיעתי) לשאלה הכללית, אלא הוא מתייחס רק למקרים הפרטיים. אולם בדבריו על הלכות שבת (בע"ה זה יהיה התקציר הבא) הוא למעשה אומר שהרבה מאוד (או אולי אף כל ?) מה'שבותים' שבדיני שבת נתפסו במקור כאיסורים מדאורייתא.

מה שמעניין הוא שגישה זו הופכת את הקערה על פיה בכל הקשור לאופן בו אנו מבינים את מגמתם של חז"ל. נהוג לחשוב שחז"ל היו מחמירים גדולים שהוסיפו עוד ועוד תקנות, גזירות ואיסורים על התורה. אולם, לפי המחקר התלמודי (שמבוסס על מקורות היסטורים מהימנים !) יוצא שבעצם חז"ל היו מקלים גדולים, שהפכו הרבה מאוד איסורים חמורים לאיסורים קלים יותר. כך למשל זכור לי שאיסור מוקצה לפי ההלכה הקדומה הוא מדאורייתא, וכן באחד מהספרים החיצוניים נאמר שעל דיבור חול בשבת יש עונש מות (!).

כך שבניגוד למה שאנו רגילים לחשוב, חז"ל בדרך כלל לא 'המציאו' תקנות וגזירות, אלא מדובר על איסורים קדומים שעוד היו קיימים בתקופת הבית, אלא שאז הם נתפסו כאיסורים חמורים, הואיל ולפי התפיסה הקדומה אין הבדל בין דאורייתא לדרבנן, אלא: מה שאסור - אסור, ומה שמותר - מותר.

ומן הראוי להזכיר את עדותו של יוספוס בנוגע לפרושים, שבנוסף לדיני התורה שבכתב יש להם 'מסורת אבות' או 'חוקים שאינם כתובים' (אינני נכנס כעת לסוגיה הסבוכה של תרגום דברי יוספוס ביוונית בעניין זה). יוספוס לא מציין חילוק כלשהו, היינו שמדובר על איסורים מדרבנן וכד' אלא שלפרושים יש עוד מערכת של מצוות וחוקים.

רב צעיר

יישר כוח על העבודה הנאה. לפני שנים עיינתי בספריו של גילת, ואתה מזכיר נשכחות ודברים חשובים.

במיוחד חשובה בעיני ההבחנה כי ההלכה עוברת בהדרגה תהליך של קביעה והסתיימות. תהליך שבולט וקיים עד ימינו.

דבריך עוררו אצלי את השאלה הבאה, ואני בטוח שדנו בה, אולי גילת עצמו.

מתי נולדה האבחנה בין דאורייתא לדרבנן?

הופעת מונחים שמתייחסים לחלוקה זו היא מאוחרת יחסית, אך כמובן לא ניתן ללמוד מאיחור המושג על איחור הרעיון והדיכוטומיה.

עם זאת, כאשר המסורת עוברת מדור לדור באופן ישיר, האם באמת זקוקים לחלוקה זו? יש דברים שהם ברורים במסורת, יש דברים שלגביהם יש מחלוקת וזקוקים להכרעת המוסד הקובע, הסנהדרין. אך כל זה עדיין בגדר של קבעה תורה ופירשו חכמים.

החלוקות המצויות בידינו, למשל מימי הרמב"ם, בין תקנות חכמים, גזירות חכמים ועוד, שיש להן יסוד בתלמודים, מתי יש עדויות ראשונות לקיומן?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אריק

שוב עיינתי בספרו של גילת, וראיתי שהוא אכן מביא שם נפקא מינה חשובה מאוד לדין חיוב מעשר בפירות האילן. בירושלמי (חלה ס ע"א) נאמר שבבבל, ששם חיוב מעשרות הוא מדרבנן, אכן לא הפרישו כלל תרומות וממעשרות מירקות, ומפירות האילן הפרישו רק תרומה גדולה. הגורם לכך הוא שכאמור עצם החיוב להפריש מהם תרו"מ נתפס לאחר הגלות כדרבנן ולא כדאורייתא, ולכן בחו"ל היה ניתן להקל בהם.

אריק

בעניין מזונות לאישה ודין 'מתנה על מה שכתוב בתורה' – עיין שם בדברי גילת עצמו שמרחיב את הדיבור בנושא. ודרכי כאן לקצר את הפלפול והמשא ומתן שבדברי גילת [שהיה כידוע יוצא ישיבות ליטא].

בעניין חיוב מעשרות בפירות האילן, תקנת 'דמאי' הינה ידועה לכל בר בי רב, אולם עדיין זה נאמר דווקא בפירות הנלקחים מעם הארץ, ואין זה סותר את הכלל של 'ספק דרבנן לקולא' במצבים אחרים. למשל אם היו לאדם שני ארגזים, אחד עם פירות אילן מעושרים ואחד בלי, וארגז אחד מהם נעלם. מסתבר שיהיה מותר לו לאכול את השני מספק.

יתירה מזו, כידוע בדמאי עצמו הקלו במצבים שונים משום שמדובר על דין שחיובו מדרבנן, כמו למשל הדינים שמותר להאכיל עניים בדמאי, ובמקרים מסוימים אף אדם רגיל יכול משום שתיאורטית הוא מסוגל להפקיר את ממונו ולהיות עני. כך שייתכן וגם במעשרות האילן הקילו בכך.

על כל פנים, אני חושב שיש להבדיל בין שני עניינים עיקריים בסוגיה זו:

1. האם ההלכה של חיוב מעשרות בפירות האילן אכן התפתחה מדאורייתא לדרבנן ?
2. אם כן, מה היה הגורם לכך ?

אני מבין שלגבי שאלה מס' 1 אתה מסכים לניתוח של גילת. השאלה היחידה שנשאר לנו לדון בה היא האם התשובה שלו לשאלה מס' 2 היא נכונה. [אגב, ג' אלון פרסם מאמר ב'תרביץ' גליון 10 כמדומני, שם הוא מבקר את הגישה הסוציולוגית כלכלית בחקר ההלכה, אם כי אינני בטוח שהדבר רלוונטי לנידון דידן, עיין שם]

תרצת מזונות (אולי, כי גם בדאורייתא מתנה על מה שכתוב בתורה בממון תנאו קיים), אולם בתרומה חכמים תקנו להחמיר בדמאי, מה שביטל את האפשרות להקל בספק.
החומרה היתירה היא בעצם החיוב ולא במקרי קצה.

אריק

ראשית אזכיר את ההשלכות המעשיות של החלוקה בין דאורייתא לדרבנן (מה שעולה כרגע בראשי, ותן לחכם ויחכם עוד):

1. ספק דאורייתא לחומרא, ספק דרבנן לקולא.

2. מקילים בדרבנן כאשר יש בכך משום כבוד הבריות.

3.ניתן להערים בדין דרבנן, אבל לא בדין מדאורייתא.

4. איסור מדרבנן נדחה מפני איסור מדאורייתא.

5.ניתן לבטל דין מדרבנן במקום צורך גדול, כמו לדוגמה בדין שביעית שהפך להיות מדרבנן לאחר החורבן – מה שלפי אחד מההסברים העניק להלל את הסמכות לתקן את תקנת הפורזבול [אגב פרוזבול, בגמרא אמנם דרשו זאת מלשון 'פרוז בולי בוטי' – אבל לאמתו של דבר זוהי מילה ביוונית]

זאת ועוד, אם תעיין בגוף הדברים תראה שצוינו שם כמה השלכות מעשיות לדבר זה. למשל, בדין חובת הבעל לזון את אשתו, ברגע שאנו אומרים שמדובר על תקנה מדרבנן, אפשר לומר שבעל יכול לקדש את אשתו ולהתנות שהוא לא חייב לזון אותה, מה שכנראה אכן התרחש במציאות. אולם אם אנו אומרים שזהו דין מדאורייתא, אז יוצא שהוא מתנה לעקור דבר מן התורה.



תוקן על ידי - רב_צעיר - 20/07/2004 17:09:34

תוקן על ידי - רב_צעיר - 20/07/2004 17:20:12

רב_צעיר,
מה זה מקל אם אני משנה את ההלכה מדאורייתא לדרבנן?
האם בגלל זה הפסיקו להפריש תרו"מ מפירות האילן, או האם בגלל זה הפסיקו לזון את הנשים? ההקלות בתרו"מ הם מינוריים. אם כבר ניתן לדבר על הקלה שנובעת מהמצב שלאחר החורבן הרי זה הדין של מכירי כהונה (שעליו מבוססים היום קרנות המעשר השונים).
(דוגמא יחידה שעולה כעת בדעתי היא ההקלה בהלכות טלטול לשיטת רבותינו הראשונים שאין לנו רשות הרבים דאורייתא).

מדאורייתא לדרבנן (עמ' 248-239)

גילת הולך בעקבות שיטתו של דה-פריס (תולדות ההלכה התלמודית), לפיה בתקופת התנאים המושג 'דאורייתא' היה מקיף יותר וכלל גם קבלות ומסורות עתיקות, ואילו בתקופת האמוראים יש מגמה לצמצם את המושג 'דאורייתא' ולהרחיב את המושג 'דרבנן'. בעקבותיו של דה-פריס הוא מעיין בשתי סוגיות.

1. מזונות לאישה

החיוב שמוטל על הבעל לספק מזונות לאשתו הוא על פי פשוטו מדאורייתא. כך כתוב בתורה: "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כא,י), וכתרגום אונקולוס ויונתן שפירוש המילה 'שארה' הוא מזון. כך גם נלמד מהפסוק בתהילים: "הגם לחם יוכל תת, אם יכין שאר לעמו" (תהילים עח,כ). כך גם פירשו את הפסוק רש"י והאבן עזרא.

גם מדרשי ההלכה הקדומים לומדים את החיוב לתת מזונות לאישה מפסוק זה, לדוגמה דברי המכילתא דרשב"י: "שארה – זו פרנסתה" (הובא בכתובות מה ע"ב); וכן בתלמוד הירושלמי כתובות ל ע"ב: "עונתה – זו דרך ארץ. שארה – זה המזון". ועוד כהנה וכהנה.

אמנם, בכמה מקומות הירושלמי מניח שקיימת דעה לפיה חיוב מזונות הוא דווקא מדרבנן, ועל סמך זאת מתרץ כמה קושיות על משנתינו. הירושלמי טוען שדעה זו היא דעת התוספתא במסכת שביעית ה,כב. אבל, גילת מוכיח שאין שום הכרח לפרש את התוספתא כדברי הירושלמי, אלא ניתן לפרש כפשוטה שגם היא סוברת שחיוב מזונות אישה הוא מדאורייתא. הירושלמי פירש את התוספתא לפי התפיסה המאוחרת, אולם כאמור אין שום ראיה לכך שבתקופה התנאית הייתה אכן דעה כזאת.

מקור אחר נמצא בברייתא בכתובות מז ע"ב: "תנו רבנן: תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה", כלומר שחיוב זה הוא רק בגדר של תקנה מדרבנן. אולם גילת טוען שנוסח הברייתא מפוקפק משום שהתלמוד שם מגיה את הברייתא על ידי הטענה של 'חסורי מחסרא'. ועוד, בדף נח ע"ב התלמוד מגיה את הברייתא וגורס להפך: "תקנו מעשה ידיה תחת מזונות", כלומר שדווקא מעשה ידיה הוא התקנה, ואילו המזונות הוא דין גמור מדאורייתא.

אנו רואים, אפוא, כי המקורות התנאיים גורסים שחיוב מזונות הוא מדאורייתא. אולם, בדור האמוראים ניתן לראות שרווחת הדעה לפיה חיוב זה הוא מדרבנן. לדוגמה, בכתובות נח ע"ב: "אמר רב הונא ... קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר, ומעשה ידיה משום איבה". וכן כותב הרא"ש שכל האמוראים סבורים שחיוב זה הוא מדרבנן.

גילת טוען שבין הגורמים להתפתחות זו בהלכה היה המצב הכלכלי הקשה שלאחר החורבן, ובייחוד לאחר גזירות אדריאנוס הקשות. בעקבות מצב זה נוצר מצב בו היו אנשים שנמנעו מלקדש נשים משום שלא הייתה להם את היכולת הכלכלית לפרנס את האישה. לבסוף נוצרה התופעה של אנשים שקידשו את נשותיהם והתנו מראש שהם מתחתנים על מנת שלא יהיו מחיובים לפרנס את האישה, דבר שעמד בניגוד לדין התורה. תופעה זו נזכרת בתוספתא כתובות ד,ז: "נושא אדם אשה על מנת שלא לזון".

בסוף תקופת התנאים החכמים בחנו מחדש את יסוד החיוב למזונות, והכריעו שהחיוב הוא רק מדרבנן (יש להניח שהם פירשו את המונח 'שאר' באופן אחר), כך שניתן להתנות תנאי זה לפיו הבעל לא מחויב לפרנס את אשתו, שהרי כעת לא מדובר על דין מדאורייתא. גילת מוסיף ומציין שתפיסה זו תואמת את המגמה הכללית להקל בהלכה שרווחה באותה תקופה.

*

2. מעשרות פירות האילן

פשט פסוקי התורה הוא שיש חיוב מעשרות הן על פירות הארץ והן על פירות האילן. למשל הפסוק: "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא" (ויקרא כז,ל). גם בדברי הימים מסופר שבזמן חזקיהו המלך הפרישו מעשרות לא רק מדגן תירוש ויצהר (דבהי"ב לא,ד-ה). כמו כן בספר טוביה א,ו אנו למדים שהפרישו מעשרות גם מפירות האילן.

גם מהמקורות התנאים ניתן ללמוד שחיוב מעשרות על פירות האילן וירקות הוא מדאורייתא. למשל, בתורת כהנים (בחוקותי יב,ט) דורשים: "מפרי העץ – לרבות כל פירות האילן". וכן במשנה פרה יא,ג נאמר שהאוכל תאנה של תרומה חייב מיתה, כלומר שהחיוב הוא בהכרח מדאורייתא.

אמנם בתלמוד הירושלמי חלה ס ע"ב מובאת ברייתא שחולקת על מדרשי ההלכה בנוגע לדין הירקות, וסוברת שחיוב זה הוא רק מדרבנן. ואילו בתלמוד הבבלי אנו רואים מהסוגיות שאצל האמוראים גם חיוב מעשרות האילן הוא מדרבנן, וכך גם העירו הראשונים (תוספות, הר"ש בפירוש המשניות). לדוגמה, בברכות לו ע"א: "הני מילי למעשר אילן דבארץ גופא מדרבנן".

אנו רואים אפוא שבדין זה חלה התפתחות היסטורית. בזמן הבית היה חיוב מהתורה להפריש מעשרות גם על ירקות ועל פירות האילן, ואילו בסוף תקופת התנאים ותחילת דור האמוראים החיוב על ירקות, ואחר כך החיוב על פירות האילן, הפכו להיות מדרבנן. דבר זה נעשה על ידי דרישת הפסוק: "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן" (במדבר יח,יב) על ידי פרשנות מצמצת, לפיה התורה מדברת דווקא על מינים אלה, ולא על ירקות או פירות האילן.

גילת טוען שיש שתי סיבות להתפתחות זו:

א. המצב הכלכלי הקשה שלאחר החורבן ומרד בר כוכבא, דבר שהכביד מאוד על קיום מצווה זו, ולפיכך דרש הקלה משמעותית בדינים אלה.

ב. ערעור מעמדם המיוחד של הכוהנים והלווים לאחר החורבן. בזמן הבית הייתה אמנם נכונות גדולה להביא תרומות ומעשרות למקדש, אולם לאחר החורבן כאשר הטעם למצווה זו איבד את משמעותו העיקרית, פחתה נכונות זו.

בעקבות כך נוצרה מגמה להקל ולפטור עד כמה שאפשר מחובת הפרשת המעשרות. כגון המעבר מההלכה הקדומה המחמירה לפיה תרומת מקח ושבת קובעים למעשר גם בדבר שלא נגמרה מלאכתו – להלכה המאוחרת המקלה לפיה החיוב הוא רק בדבר שנגמרה מלאכתו (עמ' 247-246), וכמו כן כאמור המעבר מדאורייתא לדרבנן בהגדרת מהות החיוב עצמו.


תוקן על ידי - רב_צעיר - 20/07/2004 14:53:35

התפתחות מורה על שינוי (בד"כ לכיוון חיובי, אם כי לא בהכרח); השתלשלות מורה על העברה שאיננה מלווה בשינוי (לפחות לא בהכרח), ומרמזת לדימוי הפופולרי של העברת המסורת ב-"שלשלת" כלשהי.

גם וגם

זהו אכן מן המפורסמות שגילת בכוונה תחילה כתב תמיד על השתלשלות ההלכה, ומעולם לא דיבר על התפתחות ההלכה, אולם למיטב ידיעתי הסיבה לכך לא באה מכתלי האקדמי"א, אלא דווקא מכיוון המגזר הדתי.

בעולם המחקר האקדמי אין שום בעיה לדבר על 'התפתחות', ואפילו כאשר מדובר במוסד בעל אופי דתי כאוניברסיטת בר-אילן.

גילת היה אדם שבא מרקע דתי ישיבתי, ותמיד ראה את עצמו כחלק מהיהדות האורתודוכסית, על אף שיטת הלימוד המחקרית שאותה אימץ בשתי ידיים. הוא תמיד שאף לקרב אנשים מרקע תורני לשיטת המחקר, ולכן הוא גם פירסם מאמרים בכתבי עת תורניים שונים. בעקבות כך הוא 'זכה' להרבה מאוד קיטונות של בוז וביקורת שלילית. וזאת היא הסיבה לכך שהוא נזהר לדבר תמיד על 'השתלשלות' ולא על 'התפתחות'. [וראה בהרחבה בספר "י"ד לגילת", שמכיל התכתביות שלו עם דמויות תורניות שונות שיצאו בפולמוס נגדו]

אגב, עד כמה שידוע לי דווקא המילה 'התפתחות' לא מרמזת בהכרח על שינוי ממצב שלילי למצב חיובי, או על כל פנים ממצב חיובי פחות למצב חיובי יותר. לשם כך משתמשים במילה 'התקדמות'. המילה התפתחות רק מורה על שינוי ממצב מסויים למצב אחר, אבל אין בכך שום אינדיקציה לכך שהמצב הקודם היה בהכרח נחות יותר מהמצב המאוחר יותר.

תוקן על ידי - רב_צעיר - 14/07/2004 13:29:20

יישר כח !