חלק מקיום התפילה, היא קיומה בציבור, קרי עשרה גברים, קרי מנין.
השאלה היא, אם למנין יש משמעות מעבר להיותו אוסף מוגדר של יהודים.
דרך משל, לצורך הענין, האם עדיף להתפלל בקבוצה 'מאורגנת' שחבריה מכירים או מקושרים בדרך כלשהיא זה עם זה, או שכל התקבצות של עשרה יהודים יש בה אותה משמעות לענין זה של 'תפילה בציבור', גם אם יהיו בלתי נודעים זה לזה, רחוקים בתרבותם ושפתם, אויבים בגוף וברוח, וכדומה.
מה דעתכם?
נשלח ב-25/1/2011 21:19
אייל_100: תפילה בציבור22/11/2004 1193554
שלום לכולם. ישנה שאלה שמציקה לי הרבה זמן , וסלחו לי אם כבר דנו אודותיה במקומכם (אני לא מצאתי).
ידוע ומבואר שתפילה במניין מעלתה גדולה מתפילת יחיד , וההסבר המובא הוא שתפילת ציבור מתקבלת , מה שאין כן תפילת יחיד (שלעיתים מתקבלת ולעיתים לא ).
אם נניח בצד את נושא "מהי מתקבלת?" , רציתי למצא טעם במעלת תפילת רבים.
האם יש כאן הגיון מתמטי גרידא , דהיינו תפילה ועוד תפילה ועוד תפילה (של מתפללי המניין) יוצרת צרוף "חזק" יותר מתפילת יחיד?
או שמא יש כאן הגיון מוסרי , דהיינו , צירוף המניין יוצר , או אמור ליצור , מעין קרוב ללבות , וקרוב הלבבות גופא הוא עזר וסיוע לתפילה שתעלה , ז"א , המניין הוא לא הגורם הישיר לעליית התפילה , אלא הוא גורם מתווך , שע"י קרוב הלבבות (דווקא של 10?) נוצר כלי עזר המסייע להתקבלות התפילה.
נפקא מינה מהותית בין שתי ההבנות (בטוחני שיש עוד) היא , התקבצות של 10 אנשים למניין ,כאשר אין שום חיבור של קירוב (ולעיתים גם ההיפך) , ביניהם.
האם במקרה זה לא תהיה עדיפה לכאורה תפילת יחיד?
שוב סליחה באם העלתי נושא שדשו בו כבר
*****
ווטו1:
אייל,
"מתקבלת" ו"נשמעת" שבדברי חז"ל על תפילה משופרת ["מתקבלת" בציבור ו"נשמעת" כאשר אדם "משים נפשו בכפיו" - שבת י.], לא מסתבר שהכוונה האובייקטיבית היא שסטטיסטית יש יותר סיכויים שהבקשה תתקבל ושהמסחר הצליח.
מהות התפילה היא "פלל", להעמיד ביטוי מולנו המבטא ובכך מחדיר את ההכרה שהכל ביד הווה יתברך ועל האדם לעשות אך את המוטל עליו ולא לחוש שהמאורעות בידו ותחת ממשלתו. היא ביטוי הגותי של מידת הביטחון כמבואר באשכול על מהות התפילה שלינקו אביא מטה*.
לכן ככל דבר הנעשה בציבור שהשתתפות הרבים מרחיבה את חוויתו וממילא מעצימה את המיקוד, כך משתפרת התפילה והיינו "מתקבלת" כתפילה הגונה ביותר!
בעניין תפילה בציבור ישנם דעות חלוקות בפוסקים עד כמה עוצמת חיובה ההלכתי.יש אומרים דרבנן והוא חובה ככל החובות.וכמדומני שראיתי אף מי שסבר שהוא מן התורה.ויש שהרחיק לכת וטען שאינו אלא מידת חסידות.
מלשון הרמב"ם "צריך אדם" משמע שהוא רק לכתחילה(ע"פ הכלל הנפוץ בלשון "צריך" אמנם נמצא גם בהיפך)אך סיום הלשון "ולא יתפלל יחידי" נוטה יותר לחיוב.ואכמ"ך.(אולי בהזמנות אחרת)
לגבי הציבור-נמצא במדרש חז"ל (תנדב"א)כי מניין שיש בהם אהבה מייד יביא הגאולה.אפילו רק מניין אחד.מכאן שיש ערך מוסף לאחדות השוררת פנימה.ועיין תשובת הרדב"ז שכתב בעניין זה שאין אדם מתפלל אלא במקום שליבו חפץ,במקום אוהביו.כמו כן יש לציין לדברי הרמ"א בהלכות ראש השנה (?) שהשליח ציבור צריך להיות מרוצה לקהל ואם יש לו שונא אף אוהביו מפסידים.(וכעין זה בס"ח כמדומה)לכן השתדלו כמה קהילות ליצור אהבה ואחווה ביניהם בבית הכנסת בפרט.(כמו חברת האר"י,הרש"ש הרמח"ל..וכיוצ"ב)
לגבי אריכות התפילה-בכמה קהילות מקפידים דווקא לקצר בנוסח תפילת הרבים.מהטעמים הנזכרים לעיל.וכבר העיר בזה הרמב"ם בתשובותיו.וכמדומה שכ"ד הרדב"ז.ויש בזה הרבה סיבות.
מי ייתן ונזכה להתפלל כפי הנוסח העיקרי המקובל לנו.ולא נכביד על הציבור לחייבו לקרוא קטעים שאינם חובה.עד שבתפילת שמ"ע נמצא האדם עייף ויגע מלהג הרבה יגיעת בשר.
(מהזכרון ובקיצור)
נשלח ב-15/7/2004 12:40
למדנו בבבלי דף לא ע"א:
תניא א"ר יהודה כך היה מנהגו של ר"ע כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה מפני טורח צבור וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת וכל כך למה מפני כריעות והשתחויות וכבר ראיתי לת"ח שציין שלמדים מכאן שתפילה הציבור מקוצרת עדיפה אפילו מכונתו של ר' עקיבא.
לגבי הרמב"ם, מקצת חכמי הפרום וודאי יאמרו שהרמב"ם כאן כתוב להמון ולא ליחידי הסגולה, עוד יוספיו שרק ההמון חושב שתפילה אמורה להיענות אבל היחידים יודעים שתפילה היא מצווה בלבד ולכן אין הבדל היכן מתפללים.
נשלח ב-15/7/2004 12:06
אריק,
הרמב"ם שהבאת מעניין מאד. לכאורה, הוא אינו מחייב תפילה בציבור, אך מאידך, הוא קובע כי תפילה בציבור נשמעת יותר. האם משום כך מקבלת התפילה חובה להיעשות בציבור?
ניתן לפלפל ולומר, שהיות ותפילה כוונתה להיענות (ודלא כלייבוביץ) ממילא כחלק ממצות תפילה יש לבצעה בצורה שתיענה דהיינו בציבור...
ואגב, אולי באמת אותם גדולי ישראל שהוזכרו לעיל מקופיא, הרגישו שלפי מצבם הרוחני אין הם זקוקים לתוספת זו של כח הציבור? היתכן?
נשלח ב-15/7/2004 11:47
הערה של יהודי פשוט:
רמב"ם הלכות תפילה פרק ח הלכה א
תפילת הציבור, נשמעת תמיד; ואפילו היו בהן חטאים, אין הקדוש ברוך הוא מואס תפילתן של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל יחידי, כל זמן שיכול להתפלל בציבור. ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, שאין תפילתו של אדם נשמעת בכל עת, אלא בבית הכנסת. וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו, ואינו נכנס לתוכה להתפלל--נקרא שכן רע.
עוד הערה, אלו הייתי בטוח שזה יועיל לכוונה ולכבוד התפלה, אולי באמת היה מן הראוי להעמיד את תפילת שחרית בצבורים שממהרים לעבודה וכדו' על המינימום ההלכתי, דהיינו קרי"ש וברכותיה ושמונה עשרה וכל הרוצה להאריך יקדים ויאריך כרצונו. בשבתות נראה לי שעדיין אפשר להתפלל תפילה מתונה וארוכה יותר.
תוקן על ידי - אריק123 - 15/07/2004 11:50:34
נשלח ב-15/7/2004 11:42
תודה מיימוני על הסקירה המקיפה והמחכימה.
כשלעצמי הייתי מבטל את חזרת הש"ץ בהרבה מניינים קטנים. בכמה פעמים כשהייתי במנחה, השפעתי להסדיר "מנחה קצרה" לאחר שנוכחתי שלרוב הברכות של הש"צ אין עניית אמן של עשרה, ועדיין איני יודע אם כהוגן נהגתי.
יצחקומר ואקדמאי מייצגים נהדר את שני הקטבים.
גם אני, כמו כל אחד מן הסתם, חש בשני הקטבים, כשאתה בא לאיזה שטיבל וחוטף תפילה "בציבור".
מחד, התכנסות שכזו ללא כל קשר בין הצדדים, ללא מיקום קבוע, ללא זמן קבוע, רק לספירת עשרה ראשים, נראית לכאורה מעושה וכל כולה אין בה אלא כדי לקיים את הפורמליסטיקה.
מאידך, אולי דווקא בזה ישנו יופי משל עצמו, כאשר יהודים מתקבצים ללא שום כלום ביניהם, רק לעשות רצון קונם, אין ביניהם שום מלכד חברתי, ודווקא בזה ניכר עשיית רצון קונם.
ומן הצד השלישי, שמא דווקא חיוב התפילה בציור יוצר, איכשהו, דרך לגיבוש חברתי בסופו של דבר, גיבוש מהסוג הטוב מכיון שהוא נוצר דרך ענין רוחני.
ועל כך הייתי מוסיף, מהרהורי ליבי, שלאו דווקא גיבוש במובן של היכרות חברותית ספציפית, אלא "גיבוש היחיד עם הכלל", שהרי התפילה בציבור מכריחה את האדם לצאת מביתו, לצאת מד' אמותיו, להתחכך באנשים נוספים, להתנתק לרגע כלשהו מעולמו הפנימי ולהתחבר יותר אל העולם החיצון, אל העולם הכללי, שזו אולי ג"כ מטרה ראויה שנמצאת לענ"ד בחלק ממצוות התורה הציבוריות.
העירו לפניי שחלק מהרבנים היו לעתים מתפללים ביחידות. האם היה זה רק משום שחשבו שהתפילה ביחידות איכותית יותר, או שלא רצו את היציאה מעולמם הפנימי?
אשמח ליתר מקורות בענין זה. האם נכון שהבריסקער-רב היה מתפלל בדרך כלל ביחידות? האם גם בשני וחמישי? ובשבתות? והחזון-איש? האם גם כשלא היה חלש? והסטייפלר? מישהו יכול לתת יותר פרטים על מנהגם של גדולי ישראל אלו ואחרים נוספים?
נשלח ב-15/7/2004 09:44
אקדמאי,
דומני שאם היית מכיר את יחסיהם האמיתיים של הח"כים לאחר שהם יורדים מעל הדוכן ומפסיקים לצעוק היית מגלה שלא פעם יש יחסי חברות ואף קרבה בין יריבים אידאולוגיים מובהקים (ע"ע בני בגין ויוסי שריד) ולעומת זאת איבה קשה בין שותפים לאותה סיעה, שאולי אוכלים אותו הכשר אבל לא נמנעים מלטרוף זה את זה...
נשלח ב-15/7/2004 07:36
אקדמאי,
כתבת: הדוגמאות הללו מראות שהתפילה איננה חלק מהחיים הממשיים הריאליים שלנו.
בניגוד ליצחק קומר, אני מגלה אמת בדבריך. ייתכן, כמובן, שגילוי זה נובע מן המבט האישי שלי: בחיי הממשיים והריאליים, הוא בגובה העיניים ומתוך תוכי החברה בה אני חיה, ואילו בבואי אל ביה"כ האורת', הוא נודד אל שולי החברה ואל פינותיה האחוריות.
מייציץ,
אחת מגדולותיו של המקום הזה, היא חשיפתם, הגדרתם ובחינתם של ה"פשיטות" של חיינו. עד שלא אמרת "פשיטא", לא ידעתי שכך הוא. משחשפת אתה, הגדרתי אני, ובחינתי המהירה, שמחה אותי ...
נשלח ב-15/7/2004 01:39
"אני תמיד משתומם מחדש על מנינים של חרדים ומיזרוחניקים יחדיו. זה יפה וזה טוב. אבל... אתה הרי לא אוכל מהאוכל שלו, לא מתחתן איתו, לא מסכים איתו בשום נושא אקטואלי, ובכלל, חש ריחוק מנטלי וחברתי. מה פתאום תפילה?"
ממתי תפילה היא גיבושון חברתי ?
כל החן הוא שיש לכולם איזה מכנה משותף של קדושה מעבר לחולין והשוק הוא דוגמא טובה לכך.
להיפך, דווקא בבית הכנסת האחיד והקבוע עם אותם אנשים ואותם כובעים דווקא שם התפילה עשוי להפוך לריטואל משעמם.
זה כל מה שאמרתי.
נשלח ב-15/7/2004 01:27
טענו בכנסת והודה לו בשוק.
השוק מייצג את האפשרות הראשונה. נניח.
נשלח ב-15/7/2004 01:21
אקדמאי, אתמהה.
התפילות הכי יפות בעיני הן אלה שמתארגנות בשווקים, במילואים ,ובמקומות ציבוריים.
מוכר העגבניות צועק "מנחה" "מנחה" ואנשים נענים. עמך ישראל מכל הצבעים והמינים מחנויות מבתי מלאכה עוזבים את כל עיסוקיהם ונאספים בפינה שקטה להתייחד עם קונם. כאילו הקדושה נאספת מתוך החולין. כל השוק נצבע פתאום באור אחר .
אנשים שלא היית מאמין שיש להם קשר לתפילה באים עם כוונה פשוטה וטהורה להתפלל . לא יודע מה איתך, אותי זה תמיד מרגש.
נשלח ב-15/7/2004 00:12
הבריסקר'רב כידוע התפלל ביחידות, ומסיבות 'הלכתיות' כביכול של נקיות. אני חושב שהוא פשוט לא סבל חברת בני אדם כידוע.
גם החזו"א התפלל הרבה מאד לבד, והסטייפלר - כמובן, ועוד גדולים ורבים.
מבחינת הגדר ההלכתי, זוהי באמת שאלה, מה טיבו של החיוב להתפלל במנין, והאם שורש החיוב הוא על ציבור, או על כל יחיד ויחיד להפוך ל'ציבור'.
מבחינת אחידות הלבבות ותמימות הדעים:
אני תמיד משתומם מחדש על מנינים של חרדים ומיזרוחניקים יחדיו. זה יפה וזה טוב. אבל... אתה הרי לא אוכל מהאוכל שלו, לא מתחתן איתו, לא מסכים איתו בשום נושא אקטואלי, ובכלל, חש ריחוק מנטלי וחברתי. מה פתאום תפילה?
פעם הייתי בכנסת, וראיתי כיצד מתפללים יחדיו אנשי ש"ס, יהדות התורה, מפד"ל ואפילו אברום בורג.
כאן זה כבר לא סתם אנשים שאינם מסכימים זה עם זה, אלא מדובר במייצגים של הזרמים, שלפני דקה הם נלחמו זה בזה במליאת הכנסת, וכל זרם הוא 'עוכר ישראל' במונחים של זולתו ורואה בו איום קיומי.
הדוגמאות הללו מראות שהתפילה איננה חלק מהחיים הממשיים הריאליים שלנו. ושתי אפשרויות בדבר: או שהיא נמצאת במקום מרומם מעל להבלי החיים, או שהיא ממוקמת מתחת לחיים, במקום של הריטואל הפורמלי, כמו רישום לפרוטוקול.
במקרה של הכנסת, האפשרות השניה נראתה לי יותר.
נשלח ב-14/7/2004 23:33
מציץ
מו"ל שאל "האם עדיף להתפלל בקבוצה 'מאורגנת' שחבריה מכירים או מקושרים בדרך כלשהיא זה עם זה?"
אין בגמ' תשובה ודאית לשאלתו אבל מסתימת הגמ' גבי ר' אמי ור' אסי אפשר לומר דטעמם הוה [גם] משום הקשר וההכרות עם הציבור (תלמידיהם מסתמא) ד"ביני עמודי".
מימוני
תרגום (לא שלי, *אורגינל*)
פירוש זה של תפלה "בצבור" הזכיר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם אביו, כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע על חותנו כ"ק הרה"צ וכו' הריי"צ נ"ע (מאוורוטש, בן כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק).
הרה"צ הריי"צ נ"ע היה חתנו של כ"ק הרה"צ וכו' ר' יעקב ישראל מטשערקאס (בנו של כ"ק הרה"צ ר' מרדכי מטשערנאביל). כשר' יעקב ישראל שאל את הריי"צ נ"ע כיצד הוא נוהג בתפלה - ענה שהוא משתדל להתפלל בציבור, ורבי יעקב ישראל היה מרוצה מתשובה זו.
פעם שלח ר' יעקב ישראל לקרוא את הריי"צ, והשליח מצא אותו בתפלתו. הדבר היה לפלא בעיני ר' יעקב ישראל שכן המנין כבר סיים את תפלתו. כעבור שעה שלח שוב את המשרת, והריי"צ עדיין עמד בתפלתו. כך היה מספר פעמים, והדבר ארך זמן רב. כשסיים הריי"צ תפלתו שאלהו ר' יעקב ישראל: "הרי אמרת לי שהנך משתדל להתפלל בציבור?", השיב לו הריי"צ נ"ע ששמע מאביו, כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" נ"ע, בשם אדמו"ר הזקן, שענין התפלה בצבור הוא לצבור את כל כחות הנפש וכל הניצוצות האלקיים, ופעולה זו לוקחת לו זמן רב.
נשלח ב-14/7/2004 23:21
מיימיני,
לדבריך, הרי אין דבר המפריע לכוונה כהרגל שנעשה טבע, וטופס התפלה הקבוע. אולי לבטל מטבע חכמים וכולם יתפללו לפי נוסחם מעומק הלב כרצון ר' נחמן.
נשלח ב-14/7/2004 23:12
מצו"נ
לסקירה מקיפה של נושא ה'ריבוד' בגמרא, ולמראי מקומות רבים לדברי הראשונים שאכן סברו כך, כגון התוספות, הרמב"ן, הרמב"ם, הרי"ף ועוד - ראה: ש"י פרידמן, 'על דרך חקר הסוגיה', בתוך: מחקרים ומקורות, ספר א', עמ' 321-283.
...
