חידה

הסיפור:

ליטאי אחד פגש את ר"מ זמבא -שהיה ידוע בגאונותו המופלגת-
ושאלו איך זה שאתה- גאון יותר מרבך האמרי אמת,נכנע לו, וחסידו? מה מצאת בו?
ענה לו, מעשה שהיה כך היה. שנים נתקשיתי במה שאמרו חז"ל
מיום שחרב הבית ואין לנו הקרבת קורבנות. אמירת \לימוד פרשיות אלו תיחשב כהקרבה.
ואילו ניסוך המים והיין אומרים חז"ל מתקיים ע"י ניסוך גרונם של תלמידי חכמים.
ולא הבנתי מדוע לא יהיה גם באמירת פרשת ניסוך המים \ יין?
שאלתי את גאוני זמני ואף אחד לא השיב לי.
בבואי אל רבי הא"א ,ענה לי תשובה פשוטה בתכלית הפשטות ,ולכן אני חסידו.

מהי התשובה?

קעלמער,

א) "אמרו חז"ל
מיום שחרב הבית ואין לנו הקרבת קורבנות. אמירת \לימוד פרשיות אלו תיחשב כהקרבה".

היכן אמרו חז"ל? (על כל הקרבה?)

ב)"ואילו ניסוך המים והיין אומרים חז"ל מתקיים ע"י ניסוך גרונם של תלמידי חכמים."

ניסוך "המים"? בתלמוד (יומא עא) "הרוצה לנסך "יין" על גבי המזבח ימלא גרונם של ת"ח יין".

ג) "מדוע לא יהיה גם באמירת פרשת ניסוך המים \ יין?"

היכן הוא פרשת ניסוך המים? (קושית דוושה)

ד)"ולגוף הדברים:
"זאת התורה, לעולה למנחה, ולחטאת, ולאשם; ולמילואים--ולזבח, השלמים."

בתלמוד (מנחות קי) הלימוד הוא (דווקא) מהפסוק "זאת תורת החטאת" "זאת תורה האשם". ולא מהפסוק "זאת התורה לעולה וגו'".

(על אף שמהפסק "זאת תורת העולה" וכן מהפסוק "זאת תורת המנחה" ו"זאת תורת זבח השלמים". יש ללמוד שהוא הדין לעולה למנחה ולזכח השלמים ולמה חשיב רק חטאת ואשם? והרי עולה מוזכר קודם בקרא.)

ה) "ואכן כמין חומר גם ביכורים, ותמידין לא מופיע בפסוק."

ילמדנו רבינו מאי אולימתא דחשיב ביכורים טפי מתמידין?

ו)ולגופו של ענין "ואכן כמין חומר גם ביכורים".

ע"פ איך שקעלמער הציע הקושיא והתירוץ יש לסכם, שעל כל הקרבנות נאמר שאפשר לקיים אותן בזה"ז ע"י קריאה בפרשה משום שנאמר בהם "תורה". אבל בנוגע לניסכים הקיום א"א להיות בזמן הזה ע"י קריאה בפרשה משום שלא נאמר בהם "תורה". וע"כ הוא דווקא ע"י מילוי גרונם של ת"ח.

אם ככה הן הדברים, למה אמרו חז"ל "כל המביא ביכורים לת"ח כאילו הביא ביכורים" (כתובות קה) הרי אתה דורש כמין חומר שגם בביכורים נאמר בהו "תורה", ובמילא כל הקורא בפרשת ביכורים כאילו הביא ביכורים בזה" ותו לא צריך לדרשת חז"ל?

שלמה,
אני יודעת שזה לא לגמרי ממין האשכול (עם קעלעמר הסליחה), אבל - "העלאת האמצעים למדרגת התכלית" - לא נשמעת לי כמו סיבה לשמחה, אלא כמו חטא (במובן של החטאת המטרה).
אשמח אם תסביר.

נקודה למחשבה.

קושיתו של קעלמער (רמ"ז) היה מדוע לא יהיה גם באמירת פרשת ניסוך המים \ יין?

איזה פרשה הוא פרשת ניסוך המים?

שלמה,

שמחת בית השואבה הוא ע"ש הפסוק בישעיה "ושאבתם מים בששון". ועל הא תוכל לשאול ולבנות האמרה של הראי"ה.

ובשם ראי"ה קוק אמרו, ששאל מדוע שמחת בית השואבה נקראת ע"ש האמצעי- שאיבת המים, ולא ע"ש התכלית- ניסוך המים.
והשיב, שעניין שמחת בית השואבה הוא העלאת האמצעים למדרגת התכלית (וראה דבריו הנפלאים בפסקה המפורסמת "בקשת האני העצמי" בעניין חטא הארץ שעשתה עץ עושה פרי תחת עץ פרי שבו טעם העץ כטעם הפרי), -ולכן נקראת שמחת בית השואבה.

------------------------------
אל תאמר לכשאפנה אשתנה

קצת מוזר לשאול על התורה מדוע לא נכתב בפרשת נסכים גם כן ייתור למדרש שע"י לימוד פרשת נסכים כאילו ניסכן. זה כמו לשאול מדוע עולה מכפרת על עשה וציץ על הרהור הלב וטומאת מקדש ולא להיפך, נותן התורה הוא היודע מה מכפר על מה ומה עולה כנגד מה וכך כתבם בתורתו.

עומק

ולגוף הדברים:
"זאת התורה, לעולה למנחה, ולחטאת, ולאשם; ולמילואים--ולזבח, השלמים."

ואכן כמין חומר גם ביכורים, ותמידין לא מופיע בפסוק.

והאמת, אילו כדבריך, היה צריך לעשות הלימוד(פרשת הקרבן) ומילוי גרונם של ת"ת יחד, כדרך שרבנו בחיי אומר שהדמעות בשעת התפילה
הוא כניסוך היין לקרבן.

התשובה של גור-כפיר נאה מאד, אך עדיין לא מניחה את דעתי, מכיון שהשאלה חוזרת א"כ לתורה, אדרבה, מהו החילוק האמיתי, ומדוע התורה עצמה לא תכתוב לשון כזו גם בניסוך המים והיין.

השאלה בעצם כפולה:
א. האם ניתן ללמוד תורת ניסוך וייחשב כניסוך. ואם כן, מדוע לא נאמר הדבר בפירוש.
ב. האם ניתן להביא אוכל לת"ח וייחשב כקרבן. ואם כן, מדוע לא נאמר הדבר בפירוש.

לענ"ד שני הדברים אמת, הן הלימוד והן הנתינה לת"ח מחליפים את הקרבן והניסוך. כל אחד מכיוון אחר.

אלא שיש חילוק בצורת העשיה, ולכן בחרו חז"ל בכל מקום את הדומה לו.

בקרבן, קשה לדמות אכילת ת"ח כאכילת מזבח, שנקראת אכילה אך אין בה אכילה אלא שריפה. לכן העדיפו חז"ל את ההחלפה ע"י לימוד, כיון שיש בו הרבה הלכות והגדרות.

בניסוך, אין הרבה הלכות ללמוד, אבל יש צורה דומה למלא גרונם של ת"ח כמילוי השיתין.

זה אולי לא מבריק, אבל הנלענ"ד כתבתי וה' יאיר עינינו.

לענ"ד העיקר כמו שכתבתי,שכיון שלימוד תורת הקרבן נחשב כהקרבתו,ממילא נחשב כהקרבתו הנכונה והרצויה,דהיינו כולל נסכיו.

והוא הדין לגבי בחינת המעשה, המארח ת"ח בתוך ביתו שנחשב לו כהקרבת תמידין,זהו כדינו,דהיינו כולל נסכיהן.

קעלמער העיר מדוע לא אמרו חז"ל שיאכיל הת"ח בבשר ויחשב כקרבן?

לענ"ד אמרו זאת בברכות,דף י."מאכילהו ומשקהו"..כהקרבת תמידין.וכיוצ"ב בכתובות המביא דורון לת"ח נחשב כביכורים.
וזה גם נכלל בהערת רש"י ביומא כי לשון "אישים" הוא לשון קרבן.על מה שאמרו "ימלא גרונם של ת"ח יין".

וכאן יש להעיר מדוע האריכו חז"ל (ביומא ע"ד)ואמרו "הרוצה לנסך יין *על גבי המזבח* ימלא גרונם של ת"ח.." וכי היכן ינסך אם לא ע"ג המזבח? וכי ברשיעי עסקינן?

אלא שבאו לומר לנו שלתלמיד חכם יש דין של מזבח.וכל צורה של אכילה ושתיה ומתנה לגביו.נחשבת כמקבילתו בהקרבת הקרבנות.
אכילתו=קרבן.
שתייתו=נסכים.
מתנתו=ביכורים.