אמנות, או נמות?

ניסיתי לבדוק במפתחות השונים האם עמדו על נושא זה בפורום או שמא לא. בעבר, פתח רב_סיינפלד אשכול על קולנוע ומשחק בראייה החרדית. אותו אשכול לא צבר תאוצה, אולי בגלל שנקודת המבט אותה הוא הציב שם הייתה יותר על קולנוע או תיאטרון כהוויה חברתית-תרבותית, האם טוב או רע. ראו נא בלינק המצורף.

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=925361

אך ענייני הוא אחר. ניסיתי להעלות במוחי את המקומות בהם ישנו אזכור כלשהו על אמנות והמסתעף ממנה במקורות חז"ל או ההלכה. והסימוכין היחידים שעלו בי הם מאיסור התורה על עשיית פסל או תמונה, שעצם האיסור עליהם מגלה שלא נתפסו כיצירות אמנות, כי-אם כאמצעים לפולחנים פגאניים.

מה היה יחסם של חז"ל לאמנות, האם העובדה שלא ידוע לי, כמי שגדל רוב שנותיו, שאינן רבות, בקרב הציבור התורני, על התייחסות החזל"ית, ההלכתית או ההשקפתית לאמנות באשר היא, מוכיחה שאכן חז"ל לא ידעו אמנות מה היא, או שמא, ותאלצו לסלוח לי על היומרנות, עוצמתה של אמנות מה היא.

תוך כדי כתיבה, אני נזכר כמובן בעיסוקם המרשים של הראשונים בתקופתו של אבן עזרא ואחריו, כמובן בפואטיקה, שהיא גם סוג של אמנות. אך עדיין, ובתרתי: ראשית, בחז"ל לא מצאנו קידוש יכולת כתיבה איכותית ופואטית, או שמא אי טועה, וההתפתחות היא מאוחרת יותר. ושנית: מה על האמנויות הויזואליות, האוצרות בתוכן את מרבית רוח האמנות כיום.

אם לא יוכיחו לחרפתי שאני טועה בעצם ההנחה, האם ייתכן להוסיף וללכת עם זה?
האם אכן לפי מקורות היהדות, אין בעצם מקום לכלים רגשיים חיצוניים. היינו - כל רגש או מדיום מסויים לייצורו, שאינם נכללים בזיקה הישירה שבין היהודי לקונו ולדתו, אינם בכלל האמוציונות שאמורות להרכיב את עולמו?

בעלי הנפש הגואה,
שאינם מוצאים את מקומם,
בהם הרוח הנדירה
שורקת במרחבי מדבר של תשוקה,
באוהל גופם משתוללת סופה,
ובקשה אחת בפיהם:
לחזות, ולו לרגע אחד,
באותו יופי שמימי,
לראות ולדעת אותו,
הנה הוא בתוכם,
הנה
הוא קיים.
האהבה כה יפה,
באורה הזך פושט הגוף את האדמה שבו.
פעמים נגלה טפח מאותה הרוח,
אך לרוב
חוזרת נפשי פצועה ועייפה.
מאוס הוא הגוף שסופו אכזבה.
כלואה הנשמה בארץ ללא מוצא,
בזמן הכָּלֶה, בעולם הקטן של האדם.

הצלם


התמונה הראשונה תישאר לעד, המומה כערפל, שבורה כזכוכית, נשמה סדוקה בחטא הקדמון.
לחוש, לקטוף תאווה. הגוף ממשש, חודר אל עצמו ובנקב שנפער מביט אל העולם.
הצלם, אונס ההוויה, חוזר אל התמונה וזורע בנקב את עצמו.
צלם מקריב עצמו עבור תמונה. המצלמה הורגת ויוצרת מחדש.
אני כצל חולף הצורב את האור.
חווה, אם כל חי, הובקעת באורי הרטוב שנשפך וצרב כחותם בעורך הרך. על האדמה הרטובה קרעתי מעגלך הרחום והחשוך, בדמות לבנבנה של עור ודם.
הנה הוא יוצא צוהל אל החול הרותח בחום היום. גלים לבנים מתנפצים לקראתו בקול רעש גדול. גופו הילדי נוטף אור לבן. זהו קצף הגלים של אונו האלוהי מהאור הראשון שנלקח מאינסוף.
צלם תאוותו של אדם הראשון.

ריה"ל מזכיר כמה דברים שכנראה שכחנו (סליחה אם צוטט כבר):

"...אשר לחכמת הנגינה - צייר לך אומה המחשיבה את הניגונים ומטילה את זמרתם על החשובים באנשיה, הם "בני לוי", העוסקים בנגינה כבמלאכת הקדש בבית הקדוש במועדים המקדשים, ואנשים אלה חפשים מעל הפרנסה, בהיותם נהנים מן המעשרות ואין להם עסק כי אם בנגינה.
והאמנות הזאת, החשובה מצד עצמה אצל כל בני האדם בכלל, נכבדת אז ביחוד בעיני כל בני האומה אצילת היחש וזכת התכונה, ובראש העוסקים בה דוד ושמואל - מה דעתך אפוא: האם היו יודעים את הנגינה ידיעה יסודית אם אין?

אמר הכוזרי: אין ספק כי במקום הקדוש ההוא הגיע האמנות הזאת לשלמות ולשכלול ושם עוררה את הנפשות...אולם אין לדמות מדת חשיבותה היום למדרגתה אז, כי פחת ערכה, ואין עוסקים בה כיום כי אם משרתים וקלי דעת - אכן ירוד ירדה, החבר! על אף אצילותה כאשר ירדתם אתם חרף אצילותכם"
(כוזרי מ' שני ס"ד)


------------------------------
אל תאמר לכשאפנה אשתנה

בנימין

למה דבריי כ"כ לא ברורים? האם קראת את דבריי הקודמים באשכול זה? אנסה לענות לפי סדר דבריך.

אני מאוד מחשיב את האומנות כל זמן שאיננה טוענת לאלוהות וכיו"ב, לא אמרתי על האמנות שום דבר רע. הדמיון גם הוא אף שבמקורותינו ידוע שהוא יסוד הרע, ברור יש לרתום אותו אל הטוב, למשל לומר שמשה רבינו היה רועה נאמן, אין זה דמיון, כי אם שימוש בדמיון הקיים בכל אדם (לראות ברועה אחראי ורגיש, ולאו דוקא מוליך צאן) לצורך ההבנה הנכונה מה היה משה רבינו, פחות או יותר זוהי ההגדרה לדמיון הקיים הדברי הנבואה.

אמרתי פריקת רגשות וכו' (או וכיו"ב) יש באומנות עניין של פריקת רגשות, יש עניין של חוייה עמוקה של מקרים שונים, יש הרבה עניינים ולא נכנסתי בזה כי המדובר היה על עשיית האמנות כאלוהים בפני עצמו, ואלו אינם בכלל זה.

ברור שאין טוהר או היפוכה בים ושמים, כי הם דוממים, גם בכל מי שאין לו בחירה אי אפשר למצוא טהרה והיפוכה, הכונה היא למה שהם מסמלים ע"י דמיון האדם, טוהר השמיים - צבעה הפשוט והברור, מקנה תחושה של נקיות (הדעת...) ובהירות ללא תסבוכים, מה שמעלה באסוסיאציה יושר וכנות ומידות טובות - ההפך מתיסבוכים.

אדרבא, ייעוד המצוות הבאות בסמלים הוא ע"י הדמיון והאסוסיאציה שהם מעוררים, אנא תקרא את דבריי הראשונים שבאשכול זה. למה נראה לך שהשתמשתי במילה 'דמיון' כחיסרון?

בעניין ה'אמת' לצערי 'אמת' יש רק אחת, וכולנו עמלים לדעת אותה, מי שאומר שכל אחד וה'אמת' שלו טועה ומטעה, אלו מילים נבובות הסותרות את המושכל הראשון.

אני ממש לא נהנה מציור של ים ושמים, והסברתי גם למה, וכדבריך. האומנות היא מעין ממוצע ואמצעי בין האדם לשלמות הנכספת, ציור מדיי טהור או מלוקק כלשונך אינו 'מדבר' אל האדם, ואילו ציור שבו מופעים אותם תסבוכים המצויים בחיי היום יום לא יעשה את פעולתו, כחו של האמן הוא לקחת משהו מחיי היום יום ולהעניק לו אזשהי מופשטות עומק פנימי ע"י הכנסת הרמוניה לדבר, קשה להגדיר זאת, אבל אתה יודע זאת בעצמך.

אני חושב שהגדרות יותר ברורות לעמדתי ינתנו אם אתייחס לעניין אמנות הניגון, זה ארוך, אשמח להאריך אם תבקש זאת.

שלמה

שלמה
אכן...צדקת. (כלוי מי כמוני יודע...)

קעלעמער

חבל ששמת לב רק עכשיו, כי כך קראת את הדברים שלא בהקשר הנכון, כנראה שבהתחלה לא שמת לב לכך כי קראת את הדברים ברצף ולפי ההקשר הנכון...

לא שכחתי בדיון על אמנות את הפיוט, המשפט הופיע כהסבר לחלק האמנות שהגדרנו כ'לא מגויסת', למשל אלו שמשתכרים עליהם בכסף, כציורים עיטורים וכיו"ב, לרוב היו 'אמנים' כאלו אנשים פשוטים יותר בסקאלה של 'גדוילים'. את הפיוט הרי הוצאנו מכלל אמנות לשמה, בגלל היותה 'מגויסת'.

וסליחה על חוסר הבהירות בדבריי הקודמים.

על ראשון ראשון וכו'

בטהובן

עיין נא שוב בדבריי, התייחסתי לדבריו של קעלעמער " שעיקר הביטוי האומנותי בהיהדות היה הפיוט ,
שהוא מאופיו הכי מתאים לקבל על עצמו את מרות הדת" אין כאן שום הגדרה למילה יהדות, הכונה היתה למסורת המוכרת כ'יהדות', כפי שמקובל לקרוא לזה, בהקשר לדבר המגויסות שהעלה, אמרתי שאכן (כדבריך...) עד כמה שמדובר ב'יהדות' (כלומר עבודת ה' וכו' כנ"ל) הרי האמנות מגויסת, ואין בכך רע, כל פיוט לשבח הבורא ניתן לקרוא לו מגוייס, אבל, כשלא מדובר בקטגוריא של 'יהדות' מצינו כל מיני אומנויות בהיסטוריה היהודית, וכבודך ביניהם מונח...

מה זה אמנות? נגיד, יכולת לבטא ולהוציא רגשות עמוקים על פני השטח. למאי נ"מ?

ע"פ

בדיונים מסוג זה מן הראוי להבדיל תמיד בין דעת החוקר ובין דעת הנחקר. אין זה רלוונטי מה אני חושב בנידון, אלא מטרתנו היא לנסות ולהבין מה חז"ל חשבו.

לפי דעתי, חז"ל לא ייחסו חשיבות רבה לאסטתיקה. ולמעשה בכל עולם המחשבה היהודית לא עסקו כמעט בתחום זה עד זמנו של מ' מנדלסון. לא ניכנס כרגע לסיבה לכך, אולם כמדומני שאין מי שיחלוק על כך שביהדות לא ייחסו ערך רב לאמנות בתור אמנות לשמה, אלא בתור אמצעי לשם מטרה אחרת (פרט אולי לשירת החול שרווחה בספרד של ימי הביניים).

רב צעיר
כתבת "שעשוע אומנותי" אמנם סבור אתה שאין האומנות אלא סוג שעשוע?
כתבת כי האמנות משמשת "מעטפת חיצונית"לדבריהם בבחינת כלים נאים
הסבור אתה כי חז"ל השתמשו בצורה זו רק כדי למשוך את ליבם של אותם מבין המאמינים המחבבים סגנון אומנותי זה או אחר
ושמא חז"ל ביקשו לבטא את אותם הרעיונות שמבטאת האומנות במידה ואינה שעשוע גרידא?