חפצא וגברא, דאוריתא ודרבנן

אכן, אצל הגר"ח המונח 'חפצא' משמש במובנים רבים, לא רק בניגוד ל'גברא'. בהעדר אוצר מילים, הוא משתמש לפעמים במלה זו במקום 'מהות', 'עצמות', ואפילו 'תוך'.

מה שמחזיר אותנו לאשכול ישן, בדבר דלות השפה הלמדנית, שהיא שגרמה ל'טרמיניזציה' משובשת ולפעמים מיותרת, של מילות-מפתח מן התלמוד.

אילו היו לר"ח ולתלמידיו את העברית והאנגלית העשירות שלנו, היו חוסכים הרבה כאב ראש ואלפי מילים, נייר ודיו.

בנוסף למה שהובא לעיל מהספר אישים ושיטות יש להביא
מה שכתב הרב משה שלמה כשר ז''ל במבוא לספר מפענח
צפונות עמ' ל''ד הערה כ''ב וז''ל יש לעמוד פה על
דבר מפורסם וכבר העירו על זה הרב רמ''א עמיאל במבוא
לחקר הלכה עמ' צ''ו והרב רש''י זוין בספרו אישים
ושיטות עמ' 52 שבספר חידושי רבינו חיים על הרמב''ם
ובהישיבות המושפעות משיטת לימודו תופסים מקום עקרי
החילוקים של שני דינים שיסודם ודוגמתם מצאנו בספרי
הראשונים והאחרונים עוד תופס מקום חשוב בהסברת והטעמת החילוקים השונים מונח אחד שקוראים אותו ,,חפצא'' לא
רק במובן הרגיל בש''ס ופוסקים איסורי גברא ואיסור חפצא
אלא הר''ח הרחיב מובן המלה הזאת אף על מושגים מופשטים כגון חפצא של התפילה,חפצא בדין אוהל ועוד כהנה.יש
ללמוד מזה שר''ח חיפש מלה להביע איזה רעיון דק ומתוך
שלא מצאה מן המוכן השתמש במלת חפצא לא במובנה הרגיל כנראה לא רצה להשתמש במונחים שלא אמרו חכמי תורתנו.יש לציין שגם הרוגצ'ובי יש לו שני מונחים הרגילים והשכיחים ביותר בכל ספריו שבהם הוא משתמש להסברת חידושיו והמה המילים ,,מציאות'' ו,,עצם'' המצויים ביותר גם במורה נבוכים להרמב''ם ובמקום המלה ,,חפצא'' הוא משתמש ב,,עצם'' ו,,מציאות''(במק''א הוא מחלק גם בין איסור חפצא לאיסור עצמי)

חושבשחושב

הנתיבות נמצא בחו''מ סי' רל''ד סעיף ב'סק''ד

וההסבר של התורת החסד נמצא באו''חסי' ל''א אות

ה' וראה גם בשו''ת מנחת אלעזר חלק א' סי' ה'

שכותב כמו התורת חסד אגב הנתיבות אינו מבאר את

הרמב''ם אלא את דברי המחבר אבל כיון שהרמב''ם

פוסק כדברי המחבר בהל' מכירה פרק ט''ז הלכה י''ד

א''כ יש לומר שדברי הנתיבות מתאימים גם לפי הרמב''ם

ראה גם מה שמחדש כ''ק האדמו''ר מליובאויטש בדברי

הרמב''ם הנ''ל בתו''מ תשמ''ז ח''ג עמ'144-145

האמירה הכוללת שדאורייתא חפצא ודרבנן גברא, יש בה מן האמת העקרונית, אך לא תמיד זה מתבטא באופן פרטני בחלוקה זו.

חפצא בל' האחרונים מבטא "בעצם" וגברא מבטא את "זהירות האדם" או נאמנות הנגזרת מהסתכלות אישית [כשבועה]. אך לא תמיד הדרבנן הוא אך גברא, פעמים רבות ראו חכמים להרחיב את העצם לדרגה נוספת, וזאת כדי להשריש את העיקרון הכללי. למשל, אם חכמים מחייבים בדיקה וביטול בערב פסח וזהו שמא יבוא לאוכלו ניתן לייחס זאת ל"גברא" כלומר לשמירת האדם. אך אם חכמים טוענים שלא להרוג מי שאינו ישראל, או לפרוש מאשה סמוך לזמן ווסתה אין זה גברא אלא יחס של "חפצא" המתאים את עצמו לתפיסת האדם הזקוק להשרשה ולגבולות עמידים, ואין זה אך שמירה טכנית, אלא שמירה עקרונית והשרשה דרך הרחבת גדר ה"חפצא" עצמו.


תוקן על ידי - יהוסף - 23/07/2004 15:21:45

יפה מאד! מה שונה מושג ה'חפצא' של ר' חיים (וההולכים בעקבותיו) מהמושג 'חפצא' בגמרא בנוגע לנדר!

הרב זוין באישים ושיטות:

"גברא" ו"חפצא" ובעיקר "חפצא" הם ביטויים רגילים בפי ר' חיים ובחוגי הישיבות המושפעות משיטת לימודו בגמרא מצינו גברא וחפצא בנוגע לנדרים ושבועות בלבד הראשונים דנים על האיסורים שבתורה אם איסורי גברא הם או איסורי חפצא יותר מזה לא מצינו. ר' חיים הרחיב את המונח "חפצא" ולא בלבד על דברים מוחשיים אלא אף על מושגים מופשטים כשרוצה להדגיש תכונה ידועה בגופו של המושג בניגוד למה שעומד בתורת תנאי חיצוני אליו, הוא אומר שדבר זה הוא "חפצא". התפלה למשל אף היא נגדרת בהביטוי "חפצא"

מסתמא כוונתך לדברי הגרש"ש בשע"י ש"א פ"י. למיטב זכרוני פירושו שם אינו תולה הדין בהיות האיסור איסור חפצא או גברא, אלא כעין דברי האו"ש.

ייתכן כי גם כוונת התו"ח כך, אבל השימוש בחפצא וגברא אינו מתאים לכאן (הרי גם איסור אכילה ביוה"כ כתבו אחרונים דאינו אלא איסור גברא; האמנם גם בו נאמר ששוגג אינו צריך כפרה?). אולי צ"ל כדברי מצו"נ, שהשימוש של התו"ח במושגים אלו כאן (אם אכן כך הוא) אינו אלא בהשאלה.

הכל יודעים כי המושגים חפצא וגברא לא "הומצאו" על ידי הגר"ח (וגם לא ע"י התו"ח כמובן). מקורם של אלה בסוגיא בנדרים, וחילוקים ברוח זו (אם לא בלשון זו ממש) מצויים פה ושם אצל הראשונים והאחרונים גם לפני התו"ח. הגר"ח בלט בכך שהשתמש בטרמינולוגיה של גברא וחפצא (או אובייקט וסובייקט או פועל ונפעל וכו' וכו') באופן אינטנסיבי.

תוקן על ידי - יצחק_יונתן - 22/07/2004 23:01:41

מסתברא -

כוונתי למה שמקובל "בעולם הישיבות" ו "מקשין העולם".

תשאל בחור ישיבה "מי פיתח את השיטה לעשות הבדלה בין גברא לחפצא"? יגיד לך "ר' חיים". ופשוט.

אם רעיון זה (בענין דאורייתא לעומת דרבנן- לא בנוגע נדרים וכו') נמצא בספרות ההלכה לפני התורת חסד - איני יודע.

יצחק יונתן-

כמדומה בספרי הר"ש שקאפף - בו מסביר את דברי הנתיבות כמו התורת חסד - נגע במה שמציק לך.

תוקן על ידי - חושבשחושב - 22/07/2004 23:11:53

האם עלה כאן על הדעת שיש כמה וכמה מושגים שונים והקשרים שונים שבהם משתמשים במונחים חפצא וגברא ואין ביניהם אלא שיתוף השם בלבד?

עצם הסברא שבאיסורי גברא לא שייך איסור שוגג תמוהה בעיני. הלא אבוהון דכל איסורי גברא הם איסורי שבועה, ובהם פשטות המשנה פ"ק דשבועות היא שיש בהם מזיד ושוגג כמו שאר איסורי לאו. וכי בשוגג נאמר שהגברא לא עשה המעשה? (אכן באונס יש מקום לומר שאיסור גברא באונס כמאן דליתא דמי, כי אין המעשה מתיחס אליו, בעוד שאיסור חפצא באונס סוף סוף נעשתה העברה ורק פטור מעונשין שנינו כאן, ואף בזה יש לדון ואכמ"ל).

ההסבר הפשוט והמקובל בישיבות (ראו למשל במשך-חכמה שופטים על "לא תסור") בדברי הנתיבות אינו נוגע לחלוקה לגברא וחפצא אלא להבחנה בין איסורי תורה שהם איסורים "בעצם", היינו שעצם המעשה מאוס כלפי שמיא, לבין איסורים דרבנן בהם לא הקפידה תורה אלא על ההמראה כלפי חכמים, אבל המעשה בעצמו אינו מאוס שהרי התורה מתירתו (ובפשטות הסבר זה אינו עולה יפה לדברי התניא הנ"ל). כיוון שהאיסור הוא רק להמרות פי חכמים, המראה בשוגג אינה המראה כלל, ופשוט.

חושב,

האם אתה חושב שהגדרה זו הינה הגדרה ליטאית מובהקת? מי החליט? הרי ציינו לר"י יוסף ענגיל והרוגוטשובר. שניהם חסידים. האם שני חכמים אלו לקחו הסברא משם?

אתה יודע שלקביעת דברים כאלו מבחינה מדעית זקוקים להוכחות פילוגיות או הוכחות נסיביתיותץ לפחות.


האם ברור לך שהרעיון אינו מופיע בשום מקום לפני כן?

הנה מבחר אסוסיאציות שהחלוקה לחפצא וגברא נתפסת אצלי כקשורה אליהם:

דבר כשהוא לעצמו - תופעה

שעבוד - חירות

דוגמטיזם - רלאטיוויזם

אוביקטיבי - סוביקטיבי

פשיזם - ליברליזם

קומניזם - קפיטליזם

מעשה המצווה - הכוונה במצווה

יראה - אהבה

התגלות - חידוש

חוק - מוסר כליות

אמפריזם - אידיאליזם

ניוטון - נילס בוהר