על מה אנחנו מתאבלים?

האבלות בימי "בין המיצרים" איננה מורגשת כל כך בחיי היומיום גם אצל יראים ושלמים. נדמה שהמצב הטוב באופן יחסי כיום מבחינה בטחונית וכלכלית, [למעט פיגועים תאונות דרכים אבטלה ומיתון] גרם לקושי רב לחוש באופן ממשי את הגלות ואת הצורך בגאולה.
כל עוד היו היהודים נרדפים בגלויות השונות, כשהשלטונות מצירים את צעדיהם, היתה הכמיהה לקיבוץ גלויות ובניין בית המקדש טבעית ביותר. התממשותם של חלק מהציפיות, בקיבוץ גלויות ישראל לארה"ק, ובהקמת מדינת ישראל, הציבה את הציבור החרדי בדילמה קשה, שכן בהתנגדותו לכל המפעל הציוני עליו להבהיר מדוע ההתרחשויות הללו שונות לגמרי מהציפיה לגאולה שעליה אנו מתפללים כה רבות. לשם כך נכתבו ונאמרו אין ספור מאמרים ושיחות המבהירים שמטרת הגאולה היא רוחנית בלבד.
בישיבות הקדושות מבארים באריכות שחורבן הבית עיקרו הפסד ההשגות הרוחניות וקרבת ה' הנגרמים מעבודת ביהמ"ק. מובן מאליו שלא קל לאדם מן השורה להתרגש ולייחל למעלות רוחניות שאין לו הבנה והשגה בהם.
תיאוריה זו מוקשית מאוד בעיני, הן מבחינה הסטורית, שכן חלק גדול מתקופת הבית הראשון והשני היתה רמתו הרוחנית של עם ישראל בשפל המדרגה, כשרוב העם עובד עבודה זרה, או עוזב לגמרי את שמירת המצוות. והן מבחינת אי התאמת פסוקי התורה למובן זה שכן החורבן מוזכר בתורה ובנביאים כעונש וכהרתעה לעוזבי המצוות, וכי מה איום הוא זה אובדן השגות רוחניות, לאדם שמרצונו עזב את עבודת השי"ת? ברור שהעונש הוא הפגיעה החזקה ברגשות הלאומיים של כל אחד כשהמקדש המהווה סמל לאומי יאבד, וכך גם שאר הסמלים הלאומיים כמו המלך השרים וכדו'. הבנה כזו רחוקה מאוד מהציבור החרדי [בפרט הליטאי] שהצליח לעקר מקרבו תחושות כה טבעיות של לאומיות.
אמנם בשנים האחרונות ישנה נטיה לאומנית חזקה בקרב הציבור החרדי, אולם היא איננה זוכה להכרה דתית, ועל כן לא ניתן להשתמש בה לחיזוק תחושת האבלות והצער בימי בין המיצרים.

אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.

מי לא מתאבל בשבועות האחרונים על שמדינת ישראל נוסדה בארץ ישראל ולא בשיקגו?

אז אתה כבר לא מתאבל???

מי שמך לדבר בשמי?

למסקנא- אנו לא מתאבלים על כלום- גורנישט- נדא- זרו.
אנו מתוכנתים ומותנים ככלבו של פאבלוב, לשחק אותה אבלים ועצובים, עם כל הסופרלטיבים שציוו עלינו, לא רק שזה לא נוגע  ללבנו. אפילו בחולצה זה לא נוגע, הכל חנטריש- מתגרמינן- עורבא פרח.

למסקנא,על מה מתאבלים?????????

צירקוס,
אם אני מבין את דבריך, אתה מנסה לקבוע, כי ישנם שני אלמנטים ב'תשעה באב'. 'צער' ו'אבילות'. [שלח לי על המינוחים שאני דוחף לפיך, אבל זה בכדי להקל עלינו את יכולת ההתדיינות]
ה'צער' הוא על ה'אי הידיעה', וה'אבילות' היא על ההעדר אותו אנו כן יכולים להכיר במידת מה.
אני מוכן לקבל את הדברים, אבל יש לציין שהם שונים מאוד מהצהרתך ה'בראשיתית' כי ה'אבל' הוא על כך ש'איננו יודעים' מה אנו מתאבלים. שכן ה'אבל' הוא לדבריך, על ידיעתנו [שאינה שלימה, אמנם] ב'העדר' ואילו ה'צער' הוא על כך שאיננו יודעים. (ניתן לנסח את החלוקה הזו באופן 'מתחוכם' במקצת ולומר, כי אנו אבלים על הבית השני, ומצטערים על הבית השלישי, אבלים על החורבן ומצרים על עיכוב הגאולה)

הגמ' בבבא קמא לה התכוונתי, היא זו המביאה את תנחומיו של 'עולא' לר' שמואל בר יהודה, ניחומו של 'עולא' היה כי ודאי שבתו של רבי לא עתיד לצאת ממנה דבר טוב, שכן הקב"ה חס וכו'. מגמ' זו נראה כי האבל הוא על ההפסד שישנו מ'מה שהמת היה יכול להיות' , וכדבריך. אך תנחומי הבבליים שהם לדעת 'עולא' 'גידוף' [אבל הוא לא אמר כי לדעתו הם אינם ניחומים....] משקפים לכאו' גישה אחרת ל'אבילות' על המת. מכיוון שזה לא עיקר עניין ה'אשכול' לא נאריך בזה יתר על המידה.

בקיצור
לא אבל אלא מטא אבל.

על אי ידיעה יש לבקש,  על ההעדר יש להתאבל. ההעדר הוא על הידוע לנו מן העבר ועל חסרון הדבר בהוה. העבר ידוע לנו, במת מהליכותיו, בביהמ"ק מספרי הנביאים וחז"ל, לעתיד' על ביהמ"ק יש בהנ"ל ובהוה אנו אבלים על העדרו גם אם לא חוינו את היותו. מראה המקום בב"ק לא מצאתי.

צירקוס, ברוך הבא!
אתה מתייחס לטענתי כי יש להבדיל בין 'אבלות' ל'חלישות הדעת' בשני טענות:
א. יש להתפלל על כך בחונן הדעת- האם אתה מתכוון שאבילות על ה'בלתי ניתן להשגה' היא פונקציה שקיימת באופן ודאי, [כלומר, יש מקום ל'אבילות' על חלישות הדעת] רק שיש צורך ביכולת שכלית מפותחת לצורך זה. טענה זו מוזרה בעיני, ראשית, מכיוון שהיא מניחה את המבוקש, אני שאלתי מניין כי בכלל ישנה אבילות על חלישות הדעת? [כי לכאו' הם מושגים שונים] ואתה משיב, כי יש להתפלל על כך. אולי אתה צודק, אבל מי אמר שיש כזו אבילות? שנית, אינני חושב שיש קשר ישיר בין 'דעת' לאבילות. [אבל על זה ניתן להתווכח]
ב. האבילות היא צער על העדר ללא ידיעת ה'מושא'- כאן אינני מבין בדיוק את כוונתך, האם אתה מתכוון לחויית האבילות שהיא חסרת כל 'הקשר' אלא חויה לכשעצמה. על הדבר הזה הארכתי ב'אשכול' על תשעה באב שפתחתי. [הבאתי קישור בעמוד זה] אך ככל הנראה שלא לכך התכוונת, מכיוון שאתה מאפיין את האבילות על 'מוות' כצער על מה שהיה 'יכול להיות' המת, ראשית, יש לומר שקביעה זו אינה ודאית. [ראה ב"ק לח] שנית, איני חושב שניתן לדמות בין 'מת' שמושא האבילות ברור, לבין בית המקדש, שלטענתך, לכל הפחות אין לנו מושג על מה מדובר!

מקווה שביארתי את עצמי די הצורך, ושהטבתי לכוון לכוונתך!

אשוב ואשנה את הראשונות  מפני השואל הנכבד ואת אשר שיניתי בהם אביא להלן.
התכוונתי למישור הרעיוני בלבד. מסופקני אם ניתן לקבוע אבלות על חוסר ידיעה, על כך יש להתפלל בתפילת חונן הדעת.

ועוד על כך מהיבט אחר:
אבל הינו על העדר בלא קשר לידיעת החסר. כאשר אדם מתאבל על מת הוא אינו מתאבל רק על חסרונו הידוע לו מן העבר אלא גם על מה שבעתיד יכול היה להיות אותו מת אילו היה חי. אף שעתיד זה אינו ידוע למתאבל אם ראוי הוא להתאבל עליו אם לאו. 

צירקוס,
אפשרות זו הועלתה כבר ב'אשכול' זה ובספרי המקורות. [אחד מאדמורי גור כמו שכתבתי למעלה]
אך היא מעוררת קשיים רבים, א"כ מה מקומן של הקינות ושל מגילת איכהבימינו, האם כל זה רק בכדי ליצור לנו 'חלישות הדעת' על כך שאיננו מבינים את החורבן שבחורבן.
נוסף לכך, איני חושב שניתן להגדיר 'חלישות הדעת' כאבילות, מדובר בשני מושגים שונים בתכלית.
האם התכוונת לאבילות ב'מישור ההלכתי' או 'הרעיוני' או שאתה סתם באת להצהיר הצהרה התלושה מעניינו של תשעה באב?

אנו באבל על שאיננו יודעים על מה אנו מתאבלים. 

מישהו ומתעניין,
לא הבנתי את דבריכם, האם היום יש מקום לדעתכם להתאבל על ירושלים?
[מישהו, מה ההבדל לדעתך, אם בכלל, בין השואה ש'תבוטל' לבין חורבן הבית?]
אגב, העליתם נקודה מעניינת לפיה 'בכי' אינו ניתן להנמקה, וממילא לא ניתן 'לשכנע' לבכיה.
בהקשר זה,יש בנותן טעם להזכיר את דברי באשכול 'תשעה באב: יום אקזיסטנציאליזם לאומי!!' ראו שם!