מי שעיצב את החברה החרדית של היום היה לא רק ראש הישיבה שלי אלא גם מעין סבא שהיה מתקשר אלינו מדי פעם הביתה. על מחיר המעבר מקבוצת עילית להמון צייתני
ישנם ימים כאלה, שפתאום אתה חש שיש לך פרספקטיבת זמן. דור חדש של צעירים חרדים צמח כאן, ויש לי מה לספר לו על ה"גדול" שלו בה"א הידיעה; האיש שעיצב את זהותו של דור הישיבות הליטאי הנוכחי, הלא הוא הרב אליעזר מנחם מן שך שנפטר בט"ז בחשוון תשס"ב והוא בן 103; האיש שראה את עצמו כקברניט האחראי על הדור החרדי שצמח כאן לאחר השואה.
הימים ימי שנות השבעים, הציבור החרדי החל באיטיות את היציאה מבני ברק וירושלים אל הפריפריה בצפונה ובדרומה של הארץ. כדרכן של שלוחות פריפריאליות, המגלמות רעיון ואידיאל ומשלמות על כך מחיר, יש להן נטייה יתרה להיצמדות אל הרעיון, דבקות מאין כמוה בדמויות שכוננו אותו, המנחות את דרכן. גם אני גדלתי באחת השלוחות הללו, בנתיבות, אבל בנתיבות שלי ריחפה רוחה של בני ברק; זו שאבא ז"ל, הרב רפאל יונה טיקוצ'ינסקי, נשא על כתפיו כאשר הרביץ תורה והשקפה בקרב צעירי "ישיבת הנגב", שהיו ברובם בוגרי ישיבות תיכוניות. בני ברק הייתה בסיס–האם שלנו, הבאר שממנה שואבים תורה, רוח וזהות. היה לי אבא של תורה, בוגר פוניבז' שעשה בה 13 שנה, והרב שך היה לי ל"סבא" של תורה.
כל ביקור בבני ברק אצל סבא וסבתא שהתגוררו למרגלות "גבעת הישיבה" כלל גם גיחה קטנה אל "הישיבה", אל ניחוח העץ של הסטנדרים הישנים והספסלים הבלתי מהוקצעים, שהתמזג בריחות הספרים הישנים שהתגלגלו בכל פינה, באולם הלימוד, במבואות, במדרגות, באי–סדר מופתי ששידר עיסוק וענייניות, כי כאן הוא בית היוצר שיום ולילה לא ישבות.
ב"שערי אשר" (מבואת הישיבה) קידמו את פניך השיש הנושן, הריצוף המחורר שידע מיליוני צעדים בדרך אל התורה וממנה, והלב מתחיל להתרגש לקראת שאון העוצמה והאמת הממתינים מעבר לתקרה מעל לראשך. המדרגות השחורות המעוקלות והמשופשפות הביאו אל אוזניך את הגעש בהדרגה. כאן, על המדרגות האלה צעדו "הרב" (כהנמן), ר' שמואל (רוזובסקי), הרב דסלר, ר' חצק'ל (לוינשטיין), וגם החזון איש הספיק לדרוך כאן בשמחת–תורה האחרון לחייו. של נעליך.
הנה דלתות העץ בעלות החלוניות הרבועות המאפשרות הצצה קלה, הדלת נפתחת בידי מאן דהו, והרעש העצום מתגלגל לאוזניך. זהו "האולם", אולם הייצור הגועש, כוורת רוחשת של תלמידי חכמים מתנצחים, צעירים ומבוגרים, הצבע הלבן של דפי הגמרא והחולצות שולט כאן, מואר באור נברשות הענק המשתלשלות מן התקרה הגבוהה. התחושה ברורה: פה הדבר האמיתי וכל השאר הם חיקויים.
סער את הסוגיה התלמודית כתלמיד צעיר, כאילו אין מאחוריו שמונים שנה ויותר. הרב שך בכנס מפלגת "דגל התורה", �
צילום: ישראלי צביקה, לע"מ\
מסדר הצעירים הנבחר
נוסעים מן העיירה הדרומית עד לעיר התורה בשביל לשאול שאלה את הגדוילים, כך, בלי שמץ של ציניות. ה"חזון איש" חינך אותנו לשאול, כי על אמונת חכמים ייבנה הדור הזה, דור ראשון לשואה, שאבא ואמא נמנו עליו. "כמה פעמים ראית את הרב שך?", התקוטטנו והתרברבנו בכיתה, "אני אומר גוט–שבת לסטייפלר בכל שבת", השוויץ באוזניי בן–הדוד הבני–ברקי, והקנאה טרפה את מוחי, וכי קלה זו בעיניכם, שהגדוילים ככה סנטימטר על ידך?
היה ברור לי שיום יבוא ואמנה על תלמידי "הישיבה", אתרגל לרעש, אתנצח בקול כמו כולם, כי זה כל האדם וזוהי כל הישיבה. אלא שאבא ז"ל, בוגר פוניבז' וראש ישיבה בעצמו, לא סבר כך בתחילה, וטען שוב ושוב ש"פוניבז' כיום המונית מדי ואפשר ללכת בה לאיבוד. אם מנצלים את הזמן אז לא חשוב באיזו ישיבה לומדים". ומי כמוהו ידע מהו ניצול זמן, ראשו ורובו לן בעומקה של סוגיה במשך כל שעות היממה.
אבל אני רציתי את חווית ההשתייכות למסדר הצעירים הנעלה ביותר עלי אדמות, את ההסתופפות בצל הגדוילים. התעקשתי, ולבסוף ניתנה הרשות ואבא סידר אותי בישיבה. קשה לתאר את החוויה הזו של מחוז חפץ שהושג, של הדבר האמיתי, להיות חלק מאליטה מובילה, קרובים לראש הפירמידה, לשמוע שיעור מהרב שך, לשאת ולתת בתורה עם הכוכבים ה"עילויים" של פוניבז' ששמענו עליהם רק מרחוק.
רוב בוגרי פוניבז' בעשורים הראשונים שלה, מבחינה לימודית היו תלמידי ר' שמואל רוזובסקי, המורה הגדול, הדידקטי והבהיר, תלמידו של ר' שמעון שקופ. הרב שך לעומתו היה חריף ומהיר מחשבה ולא רבים הסתגלו לשיטת לימודו. מבין כל הר"מים שהביא הרב כהנמן לישיבתו, רק הרב שך הפך ל"גדול", הודות למעורבותו הפוליטית, לכריזמה ולדעתנות. בדיעבד ה"גדול" שבו הקרין על המורה שבו, ורבים נהרו לשיעוריו ולנאומיו, אך עם זאת ספרי "אבי עזרי" שחיבר אינם זוכים לפופולריות יתרה בעולם הלמדנות.
ההשתייכות לזרם ה"נכון"
שנות השמונים היו שנות שיאו של הרב שך. ממרפסת הישיבה צפינו על ביתו, ראינוהו מטפס לאיטו אל הישיבה, מהורהר, מכין את השיעור במוחו, פוסע לבדו כי אסור להפריע לו עכשיו. הכול ידעו כי ביום של "שיעור כללי" אין כניסה אל חדרו ואין ללוותו אל הישיבה. מאושרים ובוטחים הבטנו בו, בדמותו הכפופה בתוך ה"פראק", במצחו המרוכז ובכתפיו הדלות שהחזיקו על גביהן הדרת דורות של תורה ליטאית. אשרינו שזכינו לחיות בצל הלב הפועם של הדור הזה, שגדולי עולם ופוליטיקאים משחרים לפתחו וממשלות קמות ונופלות על פיו, ולנו יש גישה חופשית אל הישיש הזה.
אין ספק שתחושות דומות היו ועודן מנת חלקם של בני חצרות חסידיות שונות, שלא לדבר על אנשי ש"ס שמנהיגם באמת הקים והפיל ממשלות בישראל, במשך תקופה ארוכה יותר מאשר הרב שך. אבל כליטאים – הייתה זו תקופה קצרה ומיוחדת שאיננה עוד. הרוגע שבהשתייכות, השמחה שזכית להימנות על הזרם "הנכון" ביותר ביהדות ובעולם כולו. מדי יום פקדו את הישיבה קבוצות סיור של מתעניינים–בתשובה, להתבונן מקרוב בפלא, ואנו חשנו כניצבים על בימת העולם.
על דוכן השיעור לא היה אותו הרב שך שהכירו פוליטיקאים ואנשים מן השורה שביקרוהו במעונו. הוא סער את הסוגיה התלמודית כתלמיד צעיר, כאילו אין מאחוריו שמונים שנה ויותר. מאות בני הישיבה הצטופפו בעמידה באולם השיעורים הקטן, הרב שך עלה על הבימה ופתח בקריאת דברי הגמרא והתוספות, הקשה קושיה והמתין לתגובה. ברגע אחד הפך האולם ל"בורסה" רעשנית של ויכוחי תורה. ה"מיוחסים" שעמדו קרוב לבימה רכנו אליו ודנו עמו, ואילו הרחוקים הסבירו זה לזה בעברית את קושייתו שנאמרה ביידיש, ודנו בה לכאן ולכאן.
לאחר חמש דקות הוא הניף את ידו, שקט השתרר בהדרגה, ואז הוא הציע תירוץ, ושוב התפרץ השאון בחדר כאשר כל הנוכחים הצפופים דנים זה עם זה על דבריו, ושוב הוא מהסה את הקהל ושב להרצות את דבריו, כשהוא מוביל את הדיון בהתלהבות נעורים שהפליאה אותנו. כך, בגלים חוזרים של געש והאזנה התנהל "שיעור כללי" של הרב שך. אבוי היה אם לאחר שהשמיע טיעון חשוב תגובת הקהל המתפרצת לא באה בזמן. מיד נשמעה גערתו: מה זה כאן? בית קברות? דברו משהו, תתקיפו.
האלטרנטיבה לבעלבתיות
שנות השמונים היו תקופת המעבר של הישראליות: ממשלת ימין, צה"ל בלבנון, האינפלציה נעצרת ורמת החיים עולה. אנשים החלו לחפש את דרכם, "תנועת התשובה" חוגגת, החרדיות מתעצמת מספרית, חצרות חסידיות וליטאיות מתמסדות ומתחזקות, ואף הזהות הליטאית זונחת גוונים ישנים ומיישרת קו תחת הנהגתו הטוטאלית של הרב שך.
"הישיבה" והרב שך בראשה הציבו את האלטרנטיבה לבני ברק ה"בעלבתית" והחסידית. שם פותחה בקרב הצעירים תחושת אקסלוסיביות מול "עיר התורה", שרבים מתושביה, למרות היותם שומרי תורה ומצווה, אינם מבינים באמת מהי תורה. היינו דור של אוונגרד, נושאים על כתפינו את המסר הבהיר והמזוקק של "נאר תיירה" (רק תורה). כחבר ב"מועצת גדולי התורה" של אגודת ישראל הוא ניהל קרבות עם אדמו"רים, עד שפרש משם מתוך מפח נפש, בהפטירו כי אנשים הללו אינם מבינים באמת מהי תורה. או אז הוא יצא לדרך עצמאית, והימר על כוחו הציבורי והאלקטורלי.
ואנו היינו חייליו. קשה לתאר את תחושת הזכייה בעצמאות, זהות היוצאת אל המרחב, הקמת "יתד נאמן", הקמת מערכת כשרות משלנו, זהו, איננו סמוכים עוד על שולחנם של אחרים. בסוף חודש תשרי תשמ"ט רגשנו כולנו בטקס השקת מפלגת "דגל התורה" בבנייני האומה בירושלים, שהיה גם מעין טקס הכתרה ואשרור ל"גדול" שלנו. עד היום חולפת בי צמרמורת כאשר נזכר אני בכרוז: "מרן ראש הישיבה נכנס לאולם… ימים על ימי מלך תוסיף…". והקהל כולו נעמד על רגליו ושר במלוא הגרון. כיום הפך שיר זה לקלישאה חרדית שחוקה, אולם אז חווינו על בשרנו את הראשוניות. במבט לאחור נראה שגם אז לא היה זה יותר מאשר חיקוי של טיש חסידי אקסטטי במיוחד.
בתקופה זו הפכה דמותו לשנויה במחלוקת חריפה בתוך הציבור החרדי, בעיקר עקב מלחמתו הגלויה בחסידויות חב"ד וגור. מי שהיה "איש מדון" עבור חוגים חרדיים רבים היה עבורנו "מרן", מצביא ולוחם–חירות. מחלוקת זו נמשכת עד היום על אודות זיכרון דמותו, שלא לדבר על המחלוקת הליטאית הפנימית החריפה, בין ה"מחבלים", אנשי "הפלס" הנצמדים לכל אות בכתביו, לבין ה"שונאים" אנשי "יתד נאמן" של הרב שטיינמן, שחוללו במורשת הליטאית אי אילו שינויים שהזמן גרמן.
אבל יותר מכול היה הוא עבורנו "ראש הישיבה", המתפנה מכל עיסוקיו הציבוריים עבור תלמיד צעיר הבא לדבר עמו בסוגיה תלמודית. ישיש חביב שחילק סוכריות לילדים בעת לכתו לתפילת שבת, רב שאפשר להתייעץ עמו על כל דבר ולשמוע עצה, חכמת חיים, בעברית פשוטה ולא ביידיש. אנו כמובן ייחסנו לה קדושת "דעת תורה", אבל היא נבעה קודם כול מהתמצאותו בהוויות העולם, שכן הוא קרא עיתונים מדי יום, ולא רק עיתונים חרדיים, והבין היטב בפוליטיקה וביחסי אנוש. היה בו איזה קסם שקשה להסבירו. זכורני מעשה שהיה בנערותי, יום שישי בצהריים בבית הורי, הטלפון מצלצל, אני מרים את השפופרת ומעבר לקו נשמע הקול: שלום, מדבר לייזר שך, אבא בבית? כמעט התעלפתי. אבל כך הוא ניהל את ענייניו, ירד אל השטח, הרים טלפונים, התעניין אישית ולמד את פרטי הבעיה.
עם זאת, אין ספק שמי שמכניס את ידיו לביצה אינו יוצא נקי. גם בקרב אנשי החוג הליטאי ואפילו תלמידיו לשעבר הוא עורר לא אחת תסיסה וביקורת כאשר נקט קו דוגמטי וחסר פשרות. התחושה הייתה שיש "מנהל" גדול היושב בבני ברק ועושה "נו נו נו". כאשר התגוררנו בירושלים, זכורני פעם מודעה גדולה בפתח בית הכנסת הליטאי המבשרת על "טיול מאורגן לצפון – לבני הישיבות". תאריך הטיול היה כנראה גבולי ולא ממש בתוך "בין הזמנים". אנשים התגודדו סביב המודעה, ואחד מהם הפטיר בזעם ובמלוא הרצינות: "צריך לספר לרב שך". יחסי מנהיג–מונהגים הם דבר מורכב, ולא כל דבר הוא אשמת המנהיג. אנשים כנראה אוהבים לחיות תחת הנהלה מסודרת.
בימת הקודש המחוללת
חלפו שלושים שנה, ואני יושב ועוקב אחר החדשות המגיעות מ"גבעת הישיבה" בבני ברק, צופה בחרפת האלימות ההדדית הפורצת שם מפעם לפעם ומחללת את היכל התורה "שלי". לנוכח הציבור השסוע כיום סביב מורשת הרב שך, אני מודה ומתוודה שחוויה ליטאית סדוקה שכזו זרה לי.
כיצד נראית הוודאות הישיבתית במצב של מאבק איתנים פנימי, מלחמת "גדול" ב"גדול"? מתי מניחים את כל זה בצד ומתי לוקחים לריאות? מתי מהרהרים על אודות שאלת אמיתותה של "דעת תורה" ומתי משתיקים קולות פנימיים? מהי בדיוק השפעתו של מרביץ תורה נערץ אשר בשאר שעותיו משלהב קרבות וראשו ורובו שרויים בבוץ המשפטי? איך בדיוק מרגישים כאשר שרים שירים ישיבתיים קדושים כהתרסה כנגד שכנך לספסל הלימודים, הלבוש כמוך וחושב כמוך רק מעריץ את הרב האחר? ואיך בדיוק מצליח ריבונו של עולם להשתלב בפלונטר הזה? אני מודה שלא זכיתי לגדול על תורה מורכבת שכזו.
אכן, מאבקי שליטה בישיבות היו מימות וולוז'ין, וימשיכו גם בעתיד כל עוד מתנהלות הישיבות כעסק פרטי, ללא שקיפות, ללא ועד מנהלים, וכל עוד שיטת ההורשה היא משפחתית. בספר שערכתי יחד עם פרופ' עמנואל אטקס "ישיבות ליטא – פרקי זיכרונות" מופיע תיעוד רב אודות ישיבות וולוז'ין וטלז לפני מאה ושלושים שנה, שתלמידיהן התפרעו לעתים וחוללו מהומות כנגד שיטת המוסר וכנגד מינויים שלא נראו להם. היו אלה אירועים נקודתיים, והמשבר הסתיים בדרך כלל תוך ימים ספורים. הייתה זו אליטה של צעירים דעתנים ועצמאים בדרכם, שחשו על כבודם ועל כבוד הישיבה כפי שנתפס בעיניהם.
לא כן בדורנו. עקב מהפכת "חברת הלומדים" שחוללו כאן בעקבות השואה, הישיבות מאכלסות המון צייתני, שה"דרך" וה"השקפה" הן עבורו סממני זהות חברתיים מול החברה המערבית. אין יותר ערכי "כבוד תורה" של עילית חברתית, כי אם ערכי זהות קיומית של המונים, זהות המבוססת על הזדהות עם דמות זו או אחרת. כל פגיעה בדמות הנערצת נתפסת כמאיימת על הזהות, ומכאן קצרה הדרך שקרב שליטה על כסף וכבוד יהפוך לקרב הישרדות והיצמדות ל"גדול" שלך. אכן, במובן מסוים, מה שחווינו אז מול חסידים וחוגים אחרים חווים כיום בני הישיבה מול שכניהם לספסל, שאינם מחליפים עמם מילה, כי אם מהלומה. עם זאת, יש איזה סוד בישיבת פוניבז' עד היום. למרות פיצולה לשתי הנהלות תחת קורת גג אחת היא עדיין ספינת–דגל המרכזת בתוכה את טובי המוחות.
לסוציולוגיה יש כללים, ולהיסטוריה – גלגלים, ושום דבר לא ישיב את התהליך לאחור. כך דרכו של עולם, מהפכות אינן עוברות בירושה. אמיתות נשגבות הופכות עם הזמן לבנאליות, מוטחות לארץ ונספגות בקרקע המציאות. לחרדים הצעירים התוהים אני נוהג לומר: היה היו כאן פעם "גדוילים", ואילו כיום כאשר "דעת תורה" הופרטה, לך עמי בוא בחדריך, מצא את דרכך, האמת מצויה ב"בתי גוואי". שלך ורק שלך.
אז מה הותיר אחריו הרב שך? בזיכרון החרדי – יש שיאמרו אדמה חרוכה, ויש שיאמרו תקופת "תור זהב" שלא הייתה כמותה, מורשת של "השקפה טהורה" שהצילה את הדור. בזיכרון הכלל ישראלי – לא הרבה, מלבד "נאום השפנים" משנת 1992 המאוזכר שוב ושוב בהזדמנויות שונות. כך או כך, בתקופה שבה עמד ציבור בני הישיבות בפרשת דרכים של התעצמות והתרבות, היה כנראה צורך בדמות כריזמטית מעצבת זהות, והרב שך מילא תפקיד היסטורי זה.
ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי הוא מרצה וחוקר היסטורי של ישיבות ליטא ותנועת המוסר
פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, י' חשוון תשע"ו, 23.10.2015
