על כשלונו החברתי של ''החוג המשכיל הדתי''

באשכולות שונים עסקנו בפורום זה בדרכים ובסיכוי ליצירת דינימיקה חברתית חדשה בציבור הדתי.

הקטע הבא מובא מתוך ראיון עם פרופ' מיכאל קורינאלדי במקור ראשון בו הוא מתאר את כשלון התנועה שהקים עם פרופ' אורבך ועוד חברים.

בפירוש איני מעונין בדעות החברים על יתרונות וחסרונות האגנד'ה הספציפית של הפרופסורים קורינאלדי ואורבך אלא בכשלון הטמעתה בציבור הרחב. ע''כ אין מקום כאן להערות מהסוג של ''גורלן של שיטות אלו נגזר מאופיין המפוקפק או משום שהציבור הנבער העדיף להתבוסס במדמנתו''. הדוגמאות של קורינאלדי ואורבך מובאות כחומר רקע לדיון על התופעה בהקשר הרחב של הטמעתם של אידיאולוגיות והמרתם לתנועות חברתיות.

http://www.makorrishon.co.il/article.php?id=2113



אם לייבוביץ' נכשל
בתחילת שנות ה-70 נדחקה המפד"ל יותר ויותר אל פינתה הסקטוריאלית ואל האינטרסים של קהל מצביעיה. אינטלקטואלים דתיים רבים הרגישו כי התנועה הדתית לאומית מאבדת את תפיסתה הממלכתית הרחבה, וחדלה לדאוג לעתידו הרוחני של כלל תושבי ישראל. הרוח שנשבה האיצה בקורינאלדי ליזום את הקמת תנועת 'יהדות של תורה', שבראשה עמד פרופסור אפרים אורבך, מגדולי חוקרי ספרות חז"ל. אל הדגל התכנסו אנשי רוח דתיים רבים, כמו הבלשן העברי, גד בן-עמי צרפתי, חוקר התלמוד, פרופסור רוזנטל, פרופסור ישעיהו לייבוביץ' ואפילו אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, כמו אליעזר ליבנה, שהיה חבר כנסת מטעם מפא"י וממייסדי התנועה לארץ ישראל השלמה.
התנועה שמה לה למטרה לשלב את היהדות כגורם אורגני בתוך תרבותה של מדינת ישראל, ולא להניח אותה כצורך מגזרי צר של שומרי תורה ומצוות. פרופסור אלון, אף הוא מקורב לתנועה, הוציא בהשראתה ספר בשם 'חקיקה דתית', שהיה אמור להוות תשתית להטמעה רחבה של הדין העברי בחוק הישראלי.
במסיבת העיתונאים שהתכנסה לרגל יסוד התנועה, הרחיק לכת פרופסור אורבך וקרא לביטול המפלגות הדתיות. בסופו של דבר נרקמה מתוך התנועה התארגנות פוליטית בשם 'שורשים', אך שתי התנועות נכשלו ונעלמו מן המפה.
מתי הבנת שהתנועה עומדת להיכשל?
הבנו שכדי להצליח אנחנו צריכים להקים בתי-כנסת, שסביבם יתרקמו מוסדות קהילתיים שישאו על גבם את האידיאולוגיה. כל אלטרנטיבה אחרת מותירה את הרעיונות בחלל האוויר, במגדל השן. הדגם הזה, שמצליח בחוץ-לארץ, כמעט לא מצליח בישראל. המוסדות של הרטמן נחלו הצלחה מסוימת, קטנה בהרבה מהצלחתם בחו"ל. וגם בית הכנסת 'יקר' בירושלים, המשלב את אנשי קהילתו כחוג רוחני, הוא מעין דגם לו קווינו, אבל אנחנו נכשלנו במשימה.
בעציד יש סיכוי לראות תנועה כזו מצליחה להנהיג?
לצערי, אני מעריך שלא. החוג המשכיל לא יצליח להנהיג את הציבור הרחב. לא נעים לומר, אבל ההמונים זקוקים לאופיום, זקוקים לחסידות, לריקודים, לשירה. היכן שאדם כמו פרופסור לייבוביץ' נכשל אני בספק אם אנו היום נצליח.


מן האמור לעיל עולה כי לדידו של פרופ' קורינאלדי בכדי להטמיע אידואולוגיה בקרב שכבות רחבות יש להנחית את התיאוריה מגבהי הדיון המופשט ולעגן אותה במסגרת חברתית.

במבט ראשוני נראה כי פרופ' קורינאלדי צודק בהבחנתו כי בית הכנסת או לחילופין כל מוסד קהילתי אחר כבית ספר מהווה חוליה חשובה בתרגום האידואולוגיה מעולם האצילות של תובנה אקדמית מורכבת מתוחכמת ונרגנת לברת ישום בספירת הצמצום של עולם המעשה.

מבין דבריו של הפרופ' הנכבד עולה כי יצירת המסגרת הקהילתית מהווה שלב טכני מקדים ליציקת האידואולוגיה לתוכה ואילו רק השכילו הוא וחבריו ליצור את המסגרת החברתית האמורה הרי שהיא היתה מובילה בערבו של יום לדינמיקה החברתית הרצויה.

אלא שאין ביצירת המסגרת החברתית כשלעצמה בכדי להבטיח את התפתחות הדינימיקה החברתית.

ישומה של אידואולוגיה והפיכתה לברת הגשמה בקנה מידה קהילתי מותנית ביכולת המרת תובנה לסמל המעוגן במסגרת תרבותית והיכול להזין דינימיקה חברתית. בהעדר מנגנון המרת סמלים יכולים האידואולוגים להקים מוסדות קהילתים כאוות נפשם וגורל משנתם יהיה כגורל משנתם העזובה של קורינאלדי ואורבך.

מוסדות קהילתים מהוים מכשיר יעיל להמרת תובנות לסמלים, אך עליהם לכלול מנגנון המרה יעיל ודינמי.סופו של כל נסיון התמקדות בהקמת המסגרת תוך התעלמות ממנגנון ההמרה נידון לכשלון מראש. לעומת זאת, קיומו של מגנון המרה מוביל מאליו ליצירת מסגרת קהילתית.

לענ'ד משנתו של קורינאלדי מתאפיינת בכשל מובנה המונע יצירת מנגנון המרה ועל כן מונע ממנה להיות ברת הטמעה:

התפיסה שאותה מייצג פרופ' קורינאלדי בהגדרתה העצמית משקפת תובנה מושכלת ובוגרת והשוללת את הרבדים התרבותים הנמוכים (או מקבילים) הבאים לידי ביטוי בריקוד, בשירה, האופיום, והזקן המדובלל המאפיינים את כל הילידים הלא מנומסים אשר לא זכו לשתות ממימי הוועלטאנשאנונג הנאור המפכים במרחב התרבותי המשתרע בין עזה שטראסה להר הצופים.

תפקודו היעיל של כל מנגנון המרת תובנות משוכלל מותנה ביכולתו ליצור ציר התפתחות אינטלקטואלית בצורת פירמידה אשר התובנה המושכלת ממוקמת בקודקודה.

לעומת זאת, בבסיס הפירמידה, המהווה את המסגרת להטמעת התובנה, יש לאפשר את תרגום התובנה לסמלים (בחלקם חוייתים ורגשיים עד כמה שהדבר לא מצא חן בעיניו של סביו של בעמח''ס סערת נפש).

קורינאלדי ושו''ת הצליחו לפי הגדרתם להעפיל במעלה הפירמידה, אך במקום לשכלל את ציר ההתפתחות הם שוללים את קיומו. מבחינתם המצב הרצוי הוא לקבע את תחילתו של הציר בראש הפירמידה.

סמלים, כריקודים, שירה, וגעגועים לשמאלץ הרינג מהוים שלב התפתחותי הכרחי במערך תרבותי. אמנם ניתן להמירם בסושי, מוזיקה קלטית, וריקודים אבורגינים, אך קיומם כסמלים מהוה תנאי מוקדם להמרת התובנה לברת הטמעה בהקשר תרבותי רחב.

השיח של ''החוג המשכיל'' מתאפיין באי יכולת להשתחרר מטראומת ההתבגרות מההכרה החוויתית המעוגנת בהקשר תרבותי קולקטיבי אל תוך ההכרה הדתית האישית והלא אשליתית (כלשונו של גולדמן). במקום להתמודד עם אתגר העברת המסרים תרבותים לזאטוטים. באופן שיוביל בערבו של יום להכרה דתית מושכלת, ''החוג המשכיל'' מעדיף להתעלם משלב החיתולים הלא נעים ולדלג הישר לשלב הדוקטורט.

נטייתו של ''החוג המשכיל'' להתמקד בהיבטים הסטרילים של היצירה התרבותית מבלי ללכלך את ידיו בדם ושליה המאפיינים את כלל המערך התרבותי, מובילים לדשדוש במקום, חוסר אונים, סטגנציה, וכליון עצמי.

לו היו האדונים הנכבדים הנמנים לעיל מנמיכים את קומתם לעסוק בהיבטים הפחות נעימים של קיומינו, הרי שהכרתם הייתה מועשרת בנקודת המבט הסלחנית והסובלנית המאפיינת את תנועת המטוטלת הנעה בין ההכרה החוייתית הקולקטיבית לבין ההכרה המבוססת על התובנה האישית ואשר אינה שוללת את שלב ההתפתחות הראשוני אלא שואפת לשכללו.

(אגב שורשיו הביוגרפים של פרופ' אורבך אינם נטועים בסמינר פרנקל בברסלאו אלא בעברו כאוסט יודע פולני - לא הייתי בונה על כך תיאוריות פסיכולוגיות וזאת לאור הטראומה שאפיינה גם יקה הגון ושורשי כפרופ' זאב פלק)



תוקן על ידי - רב_סיינפלד - 02/08/2004 22:47:39

אידך גיסא,
מה פירוש "זכות קיום"? ואם היא תתקיים (גם) באופן אחר מזה שאתה מייעד לה, מה יקרה?

יעדו של החוג של פרופ' קורינלדי היה לפנות לחברה הדתית, לא לחילונית. לכן לא נכון להאשים אותו באספקת סמלים, טקסים ופולקלור להמונים. בזה אתה יכול, אולי, להאשים קבוצות אחרות המנסות לפנות החוצה (ומי אמר שלספק סמלים להמונים זה רע, זו כבר עוד שאלה).

.


לדת יש זכות קיום בימינו רק כאופוזיציה למשהו אחר? וכי אין לה זכות קיום בפני עצמה?

אתמהה

למה לעזאזל לא יכול פרופ' קורינלדי לקום ולומר: "הציבור דחה את הדרך שלנו כי הוא לא מסכים איתה? כי היא כבר לא רלוונטית לגביו?" - למה הוא חייב לחפש תירוצים כמו חוסר אמצעי שיווק וכד'?

דתיות נאורה היא דבר משעמם. לדת יש זכות קיום בימינו רק כאופוזיציה לתרבות המודרנית השלטת, ולא כגורם מתקרנף המספק לה סמלים, טקסים ופולקלור להמונים.



אידך גיסא

רק נקודה.

איני חושב שההבדל הוא אם מתחילים מקהילה או מחיבורים, ההבדל אמנם נכון אך לא יחיד.

בהנחה שיש עניין להגדיל ולהרבות אנשים למחשבה או לדרך, יש צורך לגעת בנקודה בה אוחזים אלו שאנו מעוניינים בהם.

ולמשל אם ברצוננו שבעולם הישיבות ייכנס דרך לימוד יותר ישרה ויותר נכונה, עלינו לבחור את הסוגיות שלהם, את הרייד שלהם, ושלב ראשון להתחיל לדבר כבני אדם, להתחיל מהייסוד הראשון, וגם זה בשפה קלה ומובנת ואולי אף משולבת ב"שיימות" שהם רגילים.

ולמשל בב"ק להסביר בשפה ראויה בעלות מהי, והיחס בין האדם לחברה והכל בלשון שאינה צורמת וכו', ואז להראות איך שכל הגמ' המוקשות או חלקם הגדול מובן לאור הבנות אלו הברורות מצד עצמם, ובעיקר לפתור את הקשיים שהציבו האחרונים שהם רגילים בהם.

גם אורבך וגם ליבוביץ מתעסקים בנושאים ובשפה הזרה לאותם אנשים שמצפים להתרחב בהם. תפיסת עול תורה ומצווה כהכרעה ערכית, לא נוגע ולא מדבר אל לב השומע במקום עמידתו. ועיקר העניין כבר אמר שלמה המלך "על פי דרכו".

ואם שייך לעשות דבר כזה? בהחלט! האם ייעשה דבר כזה, תלוי באמביציה ואולי גם במשכורת.

.


שינויים חברתיים, באופן נדיר ביותר, מתרחשים כתוצאה מתכנון מראש של מישהו מלמעלה.

מי שנגוע בהתנשאות כלפי האנשים שאת התנהגותם הוא רוצה לשנות, צפוי מראש לכשלון, והתבטאויות בנוסח "אופיום להמונים" - שכל קורא יודע מהיכן ולהיכן הן מכוונות - בודאי שאינן תורמות.


כל אדם, גם הפילוסוף היווני שקיים רק בתאוריה, זקוק לחברה סביבו, זקוק לאינטראקציה עם אנשים נוספים, זקוק למניין, וכד'. חכם אמיתי, אינו מזלזל בשירה, או בריקודים, או בכל צורך חברתי אחר, גם אם בעיניו שלו צורך זה הוא "נמוך".