על פוליטרוקים ושומרי משמרת הקודש.

נשבה ארון הקודש

(דרשה לפרשת תרומה, לאחר שלשה ימי אלם)

כל סיפורו של המשכן מרוכז סביב הצורך האנושי למצוא נקודת אחיזה בקודש. המעמד החולף של הר סיני הותיר אותנו מלאי השתוקקות למגע אל מה שמעבר לחיי החולין והשגרה. פרשת משפטים הדגימה לנו כמה חיוורים הם חיי הארץ: תביעות נזיקין, אלימות, סכסוכי שכנים, בעיות במשפחה. איפה נמצא את הקדושה? הארון שניצב בתוך הקודש פנימה סימל את אותה נקודת אחיזה. הידיעה שיש בקרבנו מקום אחד מוגן ושמור, שיד טמאה לא קרבה אליו, שזר לא נכנס בו, שאין בו אלא קודש – הקרינה עוצמה של בטחון על כל יושבי אוהלי ישראל במדבר. לכל מקום שהלכו – הלך הארון עימם. גם בכל שנות ישיבתם בארץ, בימי השופטים, היה הארון נקודת חוסן ועוצמה. גם כשהסתאבה הכהונה בדמות בני עלי, לא זנח העם את העליה לשילה – אהל שכן באדם. בשורת נפילת הארון בשבי פלשתים מוטטה את עלי הכהן והביאה לקץ ימי משכן שילה.

לאחר ימי המקדש הראשון והשני חיפשו אנשים נקודת אחיזה חדשה של גובה אלוקי בעולם החולין. בהעדר ארון קודש איתרו בקרבם אנשי מופת שהקרינו את אותה עוצמה של חוסן אלוקי בעולם מעורער. אנשים חיפשו את הקדוש והטהור בקרב הארץ. כך, לדוגמה, הפכו את רבי יהודה הנשיא (עוד בחייו) לדמות הקרוצה מחומר מלאכי, עליון, שכל מידות של מעלה כלולות בו. קשה לדמיין בכל אורך ההיסטוריה של חכמי ישראל דמות נערצת יותר מרבי יהודה הנשיא. בדרך כלל השוו אותו למשה רבנו. תורה וגדולה במקום אחד. כשגופו החל לבגוד בו ונשמתו בקשה להשתחרר לעולמה נאספו גדודי תלמידיו סביב ביתו ולחמו את מלחמתם האחרונה. בתפילתם ביקשו להכחיש את בגידת הגוף. רק אשה אחת, ארצית מאד – שפחתו של רבי, ראתה את האדם שבתוך הגוף השבור וביקשה להביא מנוחה לאדונה האהוב. נטלה חרס והטילה לתוך חבורת הלומדים, כרומזת: "אדם לחרס דמה". נשתתקו התלמידים לרגע מתפילתם, נסתלק הרב. נעמד בכיר התלמידים, בר קפרא ואמר: "אראלים ומצוקים אוחזים בארון הקודש, נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש". בר קפרא ידע היטב שרבי יהודה הנשיא אינו ארון קודש. הוא היה כמעט היחיד בכל סביבתו של הנשיא שעוד בימי חייו של הנשיא היה מתלוצץ עמו ועליו. אותו בר קפרא ידע היטב שכל מי שמתקרב אל הנשיא חש את קדושת הארון ובשפתם שלהם ביקש להעביר את בשורת הפרידה.

במשך מאות שנים המשיכו אנשים לחפש את האחיזה בקודש, דרך מופעים שונים: בעלי מופתים, צדיקים, ראשי ישיבות – כל אחד בסיגנונו ובעבודת ה' שלו. בראשית דרכם התנהלו אנשי הציונות הדתית כאנשי מעשה דתיים – ללא רועים וללא מנהיגים רוחניים. לכל קבוצה דתית מסביב היה את האדמו"ר שלה, את "ארון הקודש" שלה. והנה נמצא בקרבנו איש אשר רוח בו. איש שכולו נתינה, איש שכולו אהבה. איש המקרין עוצמה של אהבה לכל סביבותיו. אלפי אנשים נרפאו בצילו, שוקמו בזכות מסירות הנפש שלו וחזרו לאהבת ה' בשמיעת קולו. איש "בריח התיכון" המחבר את כל הקצוות מקצה לקצה. הכתרתו כ"אדמו"ר של הציונות הדתית" הייתה מובנת מאליה. לא הייתה תחרות על כס האדמורו"ת הזו. גם אני, כרב בקיבוץ סעד ואחר כך בירושלים, נשאבתי לעוצמת האהבה והאמונה שברב מוטי. עם כל הציניות והביקורת – הוא כבש בעוצמת האנרגיה הרוחנית את כל סביבתו. איני יודע אם היה איזה "בר קפרא" בסביבתו שיתלוצץ עמו ועליו. כעת מתגלה שבתוך פצצת האנרגיה הרוחנית הזו שוכן גוף סוער ומסובך, שמוליך למקומות רעים וקשים. ארון הקודש הזה התנפץ מול עינינו המבוהלות, והכאב גדול.

עוד מוקדם לעכל, אך כבר מותר להסיק מסקנה שאולי מתאימה ליום ההילולא של משה רבנו: אין בקרבנו אנשים שהם ארונות קודש. יש אנשים בעלי עוצמה, בעלי אמונה, בעלי מידות – אך הכל מעורבב בטומאה וטהרה, בחול וקודש, בחומר ורוח. את החיפוש שלנו אחרי הקדושה נאתר מתוכנו ובתוכנו. נשתדל למצוא תורה ורפואה לנפש מכוחם של אנשים גדולים, אך את ההערצה נשמור לאלקות לבדה.

 במסכת סנהדרין (דף ז) מספרת הגמרא על רב שהיה נכנס לבית המדרש ואחריו גדודי תלמידיו הרוקדים ומהללים אותו (בזכות תורתו). בראותו את כל אלה היה אומר פסוק מספר איוב (פרק כ): "אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע - כגללו לנצח יאבד, רואיו יאמרו איו". הידיעה שאני והגללים שלי שווים עושה טוב לאדם. אני חומר אורגני שיש בתוכו נשמת אלוה. השבח שמשבחים לא בא אל האדם אלא לאלוקות שבו. כך אנו מתעוררים בכל בוקר לברכות השחר, בחיבור שבין ברכת "נשמה שנתת בי טהורה" לברכת "אשר יצר". האורגני והנשמתי חובקים אותנו ולא נותנים לנו לשכוח את מוגבלות האדם.

כעת אנחנו צריכים להניח לרב מוטי ולמשפחתו להתלכד ולהתמודד עם המציאות החדשה. אם יש אנשים שנפגעו – הרב יצטרך לתת את הדין. אם יש בעיה פנימית – הוא יצטרך לעבור טיפול. בכל מקרה זוהי התמודדות של אדם עם מגבלותיו האנושיות. איש לא ייקח ממנו את השפע של הטוב שהקרין במשך כל כך הרבה שנים לכל סביבותיו. אך כעת צריך להניח, להרפות. להעריץ את ה' ולהתפלל לשפע של נחמה שיביא עלינו.