אלול - "אני לדודי" או "אני לאבי"?

"וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיך." [דב' ל, 4 – 6]

המצוה על המילה מכוונת אל האבות, החייבים בה כלפי בניהם. המילה שמבטיח א-להים כי יבצע בישראל, אמנם אינה מילת הבשר, כי אם מילת הלב, אולם מרומזים גם כאן קשרי הורות בין א-להים וישראל. ברית המילה היא הקשר הפיזי שיוצר האב היהודי עם בנו, קשר של בשר, שאינו גנטי. סימן המילה מחבר את האב והבן בדמיון תרבותי, והופכם לבני משפחה אחת, ולחלק משלשלת המסורת היהודית. האב מחבר אליו את בנו בחיבור של דמיון גופני ונפשי. בכך הוא מצרף אותו אל קבוצת ההשתייכות שלו עצמו – העם היהודי (הגברי). בפסוקים מספר דברים, א-להים הוא האב, המבטיח לקיים בבנו – ישראל, את מצות המילה, אשר תגרום לו לאהוב את אביו בכל לבבו ובכל נפשו, אהבה שתתן לו חיים. האהבה של הבן לאב, תהיה מעתה אהבה כּוּלית ואינסופית. המשכיות החיים המובטחת בפסוקים, נראית מתאימה לתחושת הנצחיות המובעת במילת הבשר, ע"י צירוף דור אחר דור אל השלשלת היהודית.
מעניין ומפתיע שרעיונות כמו "חיבור", "מסורת" או "מסירה" ו"שלשלת", באים לידי ביטוי בתרבות היהודית, באמצעות חיתוך סכין.


" 'את לבבך ואת לבב'- ר"ת 'אלול'. לכך נהגו להשכים ולהתפלל סליחות מר"ח אלול ואילך." [בעל הטורים על דברים ל'- 6]

בקישור של השם "אלול" אל הפסוקים מדברים, נרמז כי יש בחודש זה כדי ליצור קרבה מחודשת בין האב ובנו, בין ישראל וא-להים. קרבה זו תיווצר ע"י "מילת לב" שיבצע האב– א-להים בבנו– ישראל. בדומה לברית המילה הגופנית, מבטאת מילת הלב את התקווה להתקשרות בין האב והבן, ואת הצורך של האב ב"ממשיך דרך". גם כאן, כמו בגיל שמונה ימים, הבן אינו שותף פעיל במעשה, כי אם מושא שלו בלבד. האב – אלהים הוא הפועל, והתוצאה – השינוי הפיזי או הנפשי, תתבטא בבן.

בניגוד לברית המילה הגופנית, מבטאת מילת הלב חידוש של קשר אשר ניתק, או התקלקל בין האב ובנו ולא יצירת "יש מאין". מילת הלב אמורה לפתוח את לבו של הבן- ישראל לאהבת אביו- א-להים, באופן שונה מזה בו אהב אותו עד אותו יום. השינוי, יהיה, כנראה, במידת האהבה והיקפה. אהבה חדשה-מחודשת זו תהיה "בכל לב ובכל נפש": מלאה, אבסולוטית, בלא תנאי.

מכאן, שבחודש אלול טמונה תקוה לטיפוח של אהבה חדשה בין ישראל וא-להים, אהבה אשר תבטיח לנו חיים. אולם טיפוח זה אינו יכול להיות יזום ע"י ישראל, ואנחנו איננו אמורים לקחת בו חלק פעיל. זהו תפקידו של אבינו, של א-להים. רק אם ייכשל בכך האב, חובה על בנו למול את עצמו – זו ההלכה.


"אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים." [שיר השירים ו – 3]

גם פסוק זה מרמז, ע"פ המסורת על שמו של חודש אלול. בהקשרו, הוא תשובתה של האוהבת לבנות ירושלים, המבקשות לעזור לה לחפש אחר אהובה. היא יודעת היכן הוא: "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים." [שיה"ש ו – 2] היא אינה זקוקה לעזרת חברותיה, היא תמצא אותו, כאשר תרצה. מודעותה לכוחה ויכולותיה מובעים גם בפסוק שלנו: האוהבת יודעת כי הקשרים בינה ובין אהובה הם קשרי גומלין הדדיים, אשר אין למי מהם כח עדיף על פני האחר/ת, לפחות לא באופן גלוי. היא מתחילה את התיאור בעצמה – "אני לדודי". אם היה זה משפט תנאי, הרי שהיה ברור כי היא מתנה את אהבתו של הגבר אליה, באהבתה שלה אליו. אבל גם בלא תנאי, הרי יש כאן שליטה של האוהבת בגורלה ובאהבתה. שליטה זו אינה באה על חשבונו של האהוב. הוא אינו פאסיבי ואינו נשאר מושא לאהבתה בלבד. הפסוקים הבאים מתארים את האהובה בעיניו של האוהב, ואנו מבינים כי אהבתה שלה אליו, הניחה לו מספיק מרחב לאהוב אותה בחזרה. עצמאותה של האוהבת והיכולת שלה ליזום, לא השתלטו על האהוב או הכניעו אותו. היא אינה קוראת לו לפגום בעצמו (בגופו או בנפשו) בכדי לאפשר לו לאהוב אותה ביתר קלות או באופן עמוק יותר. היא אינה דורשת ממנו אהבת אין קץ "בכל לב ובכל נפש".

שיר השירים מובן ע"י חז"ל כמתאר את היחסים בין א-להים וישראל. באופן מפתיע, ובניגוד לתפיסות רווחות, ישראל- האוהבת, אינה הצד החלש והפסיבי בסיפור האהבה הזה. האוהבת-ישראל היא היוזמת, הפעילה והמודעת לעצמה מבין בני הזוג. האהוב- א-להים פעיל גם הוא אך בעיקר כתגובה ליוזמות אהובתו.

קישורו של הפסוק לחודש אלול מרמז לנו על תפקידה של ישראל-האוהבת בחודש זה. היא יודעת את מקומו של א-להים- האהוב, והיא יודעת כי תמצא אותו אם רק תחל בחיפוש. האחריות על חידוש הקשר ביניהם תלוי רק בה. היא גם מודעת לאהבתו של א-להים אליה, ולצורך שלו בקשרים עמה. יחסיהם הדדיים, ואינם דורשים הפעלת כח או מרות.


שני הפסוקים מהווים שתי הבנות של חודש אלול ושל משמעויותיו. בהקשר רחב יותר הם מבטאים שתי תפיסות עולם תיאולוגיות: האחת רואה בא-להים אב, המחזיק בידיו את הסכין מעל בנו התינוק, והשניה רואה בו אהוב המחזיק בידו פרחים עבור אהובתו. האחת רואה בנו, בני האדם, בנים קטנים הנתונים לחסדי אב חזק וסמכותי, והשניה רואה בנו אשה בשלה, בעלת בטחון עצמי וחיוניות מתפרצת, המחפשת אחר אהובה ומתחמקת ממנו בו-זמנית.

השוני בין יחסי אב-בן לבין היחסים הזוגיים, אינו טמון רק במערכי הכוחות הברורים: יחסים אי-שוויוניים במהותם בין יודע ללא-יודע, בין גדול וקטן בין חזק וחלש, לעומת יחסים מאוזנים (לפחות בפוטנציה). השוני טמון בעיקר ביכולת להשתנות הקיימת בכל אחד מן השותפים במערכת, ובדינמיות של מבנה היחסים כולו. במערכת ההורות הנרמזת בפסוק מדברים, הבן-ישראל יהפוך לאוהב רק אם יפעיל עליו האב- א-להים כח. רק אחד מביניהם הוא בעל היכולת, ובעל הסמכות. מערך כוחות זה נתפס כנצחי ויציב. לעומת זאת, במערכת היחסים המתוארת בשיר השירים, האוהבת-ישראל היא זו שיכולה לגרום לשינוי אצל האהוב- א-להים, לא בעזרת כח אלא באמצעות האהבה עצמה. האהוב- א-להים, הוא זה המחכה לאהובתו בין ערוגות הבשם, ומשלא באה – יורד לעברה ובפיו מילות אהבה. שניהם יכולים לשנות את דרכיהם בכל רגע ולהשפיע על מבנה המערכת כולה.

האם נתפלל אל א-להינו כדבר בן אל אביו, או כדבר אוהבת אל אהובה?
אנחנו, שבידינו שתי האפשרויות, יכולות לבחור ביניהן, באלול ובשאר חודשי השנה.




הדברים מובאים גם כאן:
http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=516

אמשלום ,
אז זהו שלדעתי יכולה להיות הדדיות גם ברגש של רחמים .
הקשר למסחור רגשות ומכירתם להמונים , נמצא בכך שאנו נוטים לרחם רק על מי שחלש שאיתנו , ובמובן מסוים זר לנו,
אבל בחברה בריאה (להבנתי) אדם מרחם גם ואולי עוד יותר על מי שמרחם עליו .
ושאת משום שרק על אדם שאפשר להזדהות איתו ועם מצבו , ניתן לרחם , ולכן רחמים קיומים דהיינו כאלה שעוברים את סף ה"מסכנות" הרגילה והמיידית (אותה הטלויזיה וכד' מאד מחנכת אותנו לחוש כלפי גורמים מסוימים...) , יכולים להתקיים דוקא אצל מי שאתה חש קרבה גדולה אליו , מעבר להיות שניכם בני אדם ברוראים בצלם , כלומר אדם אליו/ה אתה חש אהבה , כך נראה בעיני .

אישציפ,
גם אני הכרתי בעובדה שרחמים ואהבה הינם רגשות של קרבה. השוני בינינו, הוא שאני ראיתי ברחמים רגש שיש בו ביטוי להבדל מעמדי-היררכי, ואשר לא תיתכן בו הדדיות, ובאהבה רגש שיש בו הדדיות ופוטנציאל לחוסר היררכיה ולשוויון.

איני רואה מה הקשר למסחור הרגשות בעולמנו הטלוויזיוני. כל הרגשות סובלים מן העניין, ואין להפלות ביניהם כלל.

מיימוני

דבריך נכוחים למבין.

הערה: שמות החדשים מוזכרים לא רק בזוהר כי אם במשנה ובגמ' במקומות רבים מספור.

לדוגמה:

על ששה חדשים השלוחין יוצאין על ניסן מפני הפסח על אב מפני התענית על אלול מפני ראש השנה על תשרי מפני תקנת המועדות על כסלו מפני חנוכה ועל אדר מפני הפורים וכשהיה בית המקדש קיים יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן:

(משנה ר"ה פרק א' משנה ג')

אמשלום ,
אני חושב שהדברים שלך קצת מוקצנים , רחמים נוצרים בגלל תחושה של קרבה , אם אין יחס מיוחד למישהו/משהו לא מרחמים לפחות מרחמים פחות עליו .
(נכון שברבות ההמונים העכשוית , די מסחרו הן את רגש הרחמים והן רגש האהבה , אבל ביסוד הדברים יש להבנתי קשר הדוק בינהם)

הרשבא ,
יש כמה מחלוקות סביבן אפשר להסביר למה ההזדעקות שלך קצת מגוחכת בעיני .
בכל מקרה מבחינתי די בזה שמגילת אסתר ואנשי כנסת הגדולה (יהו מי שיהו) שעליהם מבוססת כל התורה שבע"פ שהופיעה בימי בית שני עד עצם היום הזה ... אימצו את השם הזה , כדי להורות שלא מדובר ב"אימוץ עיוור" של שמות נכרים , שאפשר לדרוש אותה באופנים כאלו .

להזכירך בית שני הוקם בסיועו של המלך כורש , וענין יפיפותו של יפת באהלי שם , ובכלל היחס בין אומ"ה לישראל היו בו ענין בר מהות . (אפשר לעיין ביתר אריכות בתולדות התקופה ההיא ומשמעותה)
להבדיל מהחודשים הנוצרים דהאידנא שבמוססים על שמות רומיים , שעפ"י חז"ל היו אנטיתיזה לתפיסה היהודית . (כעין מלחמת יעקב ועשו)
עד כאן לעת עתה .
נ.ב. ולפינת הטעות הטכנית : המדרש על טטפת היה של ר"ע , ולא של אביי כפי שנכתב בטעות .

מיימוני,
אני מבינה את הסכנה שברעיון - חשש כבד שיש כאן מדרון חלקלקל (מואדיב, אני מבקשת סליחתך על "שאילת" המושג) אל עבר ה"עבירה לשם שמים" ואולי אף הפראנקיזם וכו', אבל מבחינתי יש כאן משהו שמאפיין את העם היהודי ואת דתו (ואולי הדבר נכון גם לעמים ודתות אחרות). הרצון לשמור על תרבות נפרדת ומוגדרת, בתוך עולם שלם, שהטוב והרע שבו מאיימים לבלוע אותנו בכל רגע ולהעלים את ייחודנו, יכול להתבטא בשתי דרכים מנוגדות:
האחת - לסגור עצמנו מפני כל פגע ומחלה וגם מפני כל טוב שיש בעולם.
השניה - "לגייר" את שפתם ולשונם, מנהגיהם, מאכליהם, ללשוננו שלנו. להשתמש בכלים ה"עולמיים" ולמלא בהם תוכן "יהודי".

אם איני טועה, במהלך ההיסטוריה היהודית, יש דוגמאות אינספור לשימוש בשיטה השניה, שמוכיחה עצמה, כנראה, מבחינה הישרדותית.