| נשלח ב-29/8/2004 23:00 |
 |
| |
ענווה - עצתו של מסתברא
בפורום הבן שלנו, "אמונה ומחשבה", פירסם מסתברא את הביקורת שלו על הפורום שלנו.
כמה חבל שהדברים לא פורסמו בעבר. יש כאן הרבה לתת עליו את הדעת. במיוחד - שאלת הענווה. מה ההבדל בין לימוד שהוא מותר לבין לימוד שמפריז על המידה.
וראויים הדברים למי שאמרם.
אני סבור שהדברים מחייבים התבוננות ותגובה. והנה הם:
***
ראשית אני מברך על הפורום שהוא נחוץ מאד, שכן הפורום ההוא אם כי תבונה מסויימת יש שם אך הם נמצאים על מדרון חלקלק על עבר פי פחת.
אם כי איני יודע מהן הגבולות שלך. שלילת הקבלה מיסודה? להשוות קבלה למגיה שחורה? שלילת הזהר כנתון אפריורי? ביקורת המקרא היא הגבול?
עכשיו קצת ביקורת הנקרא
באשכולות שפתחת ציטטת ממקורות שונים. 1)לא כתבת מאיפה הדברים לקוחים ואין זה הוגן. 2)קצת ביקורת והתייחסיות. סתם להעתיק לא יהפוך הפורום למקום של תבונה. כדאי לכתוב דעתך ליצור כאן בסיס לדיאלוג פורה
וכעת אתייחס לדברי קעלמער.
הרי קעלמער גם אינו ישר עם אצמו כפי שמציג. שהרי כפי שכבר טענו בפורום ההוא על ידי בוגי ורציו הרי כל אחד שם מקים לעצמו קיר מאולץ ומלאכותי ששם יעצור המחשבה שלו. הרי מיימוני טוען שקיר ביקורת המקרא לא יעבור ור"צ טוען שקיר קיום המצות אם כי נושלו ממשמעות כגון דרבנן המבוסס על ממצאים שלפי המדע אינם שייכים - לא יעבור והרי אין לך מלאכתיות גדולה מזו.
אלא כך החליטו לפי איזו סיבה אי-רציונלית נפשית.
בכל זאת יצרו לעצמם מסגרת שבתוך מסגרת זו הם רוצים לדון בפתיחות. דא עקא שהמסגרת מאד גדולה ומאיימת להשמיט הבסיס מן היהדות.
פורום זה אינו סותר את עצמו יותא מפורום ההוא. יש מקום נרחב לדון על תופעות חברתיות היסטריות רחבות אופק בלי לחצות הקוים האדומים של האמונה המקובלת.
וגם -וזו נקודה יסודית ועיקרית - הענווה! לדעתי כל שאלה שניתן לשאות מותר לשאול. זוהי מושג של תורה בישראל. שכל דבר ניתן להבנה ולימוד. ואין לימוד בלי קושיות ושאלות. אך שאלה זקוקה לסימני שאלה ולא לסימני קריאה. בפורום ההוא כל שאלה אפילו שהיא חצי אפויה ונובעת מבורות בתחום נהפכה מיד למסקנה מוחלטת וסופית.
יש שם אנשים שבתחום הבינאישי בוודאי ניחונו בעניוות הלל אך בתחום היהדות הם מתנהגים בגסות של בלעם. פורום ההוא מאופיין בחוצפה ויהירות ללא סייג. הסמכות של ענקי הדורות, נביאים חז"ל, ראשונים כמלאכים, (כי הרי לא קיים אצלם מלאכים!!!!!!) אינה מהווה עבורם שום משמעות. לדעתי אבן הבוחן בין יהודי מבפנים ליהודי שכבר חצה הגבול הינו התייחסות שלו לקשיים על גדולי הדורות. יהודי מבפנים לא יסתיר קושיותיו אך יציגם בעניוות, יתלה אי הבנתו בו, יהודי משכילי שחצה הגבול יפריך בצורה מדעית כשם שמדע החדיש הפריך המדע המיושן של אריסטו. היהדות לא בנויה כך ואינו יכולה לשרוד כך.
לא בחינם הצעד הראשון של משה רבינו לקראת מתן תורה הי' בקביעה של נעליך מעל רגליך. המדע המודרני אינו מכיר בקביעה זו, אין שום פרה קדושה ואין שום עץ כולל העץ שאינו אוכל שאין אנו יכולים לטפס עליו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-31/8/2004 22:08 |
|
| |
אודה למסתברא אם יתייחס לשאלתי למעלה.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/8/2004 23:07 |
|
| |
מסתברא
אילו היית רואה את הפרסומים הרשמיים של מיימוני או שאר המלומדיפ דפה , היית רואה את הענווה, ההמשכיות והסוואת הנונקונפורמיזם(וכי יתכן אחרת?)
ו...מי יודע מה היו הגר"א והחזו"א כותבים אילו היתה להם פורום כמו שלנו שבו היו יכולים להתבטא בחופשיות בלי להסתכן(סתאאאאאם )
|
|
|
|
| נשלח ב-30/8/2004 22:59 |
|
| |
לא התכוונתי לתת עצות. לו התכוונתי לכך אכן הייתי כותב מלכתחילה כאן במקום הנכון ולא במקום אחר. רק הגדרתי את ההבדל המהותי בין חשיבה דתית לחשיבה מחקרית עצמאית ובלתי תלויה. כפי שפעם היו מכנים את זה ביטוי שאול מגרמנית "פריידענקין" מחשבה חפשית ללא מעצור.
אני מכיר כל התשובות של הפורום הטוען בעד עצמאית. לכל לראש האמת ללא חת. כל וויתור למען המסורה הינו וויתור על האמת הצרופה. וכי משא פנים יש כאן? ובכל זאת הצצה בעלמא בהיסטוריה היהודית תוכיח שלמרות הטיעונים הטובים, הרי עדיין ההבדל בין ענווה לבין חוצפה הבדיל בין לאו שנותרו במסגרת היהדות לבין אלו שנפלטו. ההבדל בין אלו שקיבלו הסמכות לבין אלו שזלזלו בכל סמכות הוא ההבדל בין אלו שחרגו לבין שהמשיכו.
והרי הי' הגר"א? אך כמובן סגנון הגר"א הינו כה עדין וכה מרומז, וכה עטוף בהמשכיות שרק אם אתה למדן ומתוחכם היודע לקרוא היטב את מפת ההלכה, אתה מודע לכך שהגר"א הי' בעצם מהפכן.
צא ולמד. הגר"א שרצה לחזור לתלמוד ולמחוק את כל המנהגים האשכנזיים של הרמ"א וחתר לחזור ליהדות הטכסטליות של התלמוד. על מה כתב חיבורו? על השולחן ערוך! אותו חיבור של קונצנזס וקונפורמיזם שקידש את כל המנהגים. רק בתיחכום איטי אתה שם לב שבעצם כל ביאורי הגר"א בציוני המקורות לתלמוד, מנסה לרמז לך שרק אם מקורו בתלמוד יש לכך משמעות, ואם לאוו אינך חייב במנהג.
וכמה מתלמידי הגר"א הושפעו מהגר"א? אולי ר' מנשה מאליא שספריו נגנזו ונשרפו בליטא. רק בזמנינו אלו, שיהדות הליטאית היא תוצרת מלאכתית של ישיבות המנותקות כליל מעולם פיזי וריאלי (רוב בני ישיבות אינן עובדות למחייתן, שאלות המצריכות פשרות עם העולם הריאלי לא קיימות. אפשר להקפיד על חדש כשמדובר על פריסת לחם, אך לא כשמדובר בכלכלה המבוססת על יין שרף ובירה כמו בפולין), מצאו להם מנהגי ושיטות הגר"א קן. וכעת הדבר נתתפס כמשהו טבעי ורגיל.
ניקח עוד דוגמא של אישיות שכרך חידוש במעטפת ביטול מוחלט. הלא הוא החזון איש.
מחד, הקורא את החזון-איש הרשמי, המופיע באגרות חזון איש המצונזר, בוודאי יקבל רושם על חובת ציות מוחלטת לראשונים ללא סייג. גדלות גדולי ישראל מובעת שם בחריצות ובצורה חד משמעית. אישיות שמרנית ממדריגה הראשונה.
אך מאידך, בין השיטין בין בתרי כרכי חזון איש היודעים רק לחזונאישניקים, ניכר שהחזון איש לא נרתע לחלוק על ההלכה המקובלת, על הראשונים, על השלחן ערוך. בחשיבתו הוא מסתמך על שכל אישי ועצמאי -בניגוד לבריסק המנסה לסחוט את ההגיון הפנימי של ההלכה עצמה- של סברות הנובעות ממעמקי תודעתו.
במכתבו הידוע ליודעים, אך הגנוז מן ההמון, הוא מדבר שהוא חייב לחלוק על ראשונים.
ענווה גם זקוקה לבירור האמת. לפעמים המנהג הזר והמוזר הסוטה מן ההלכה הנורמיטבית מקפל בתוכו את האמת יותר מן הטיעונים כבדי משקל של חכמים רבים.
יש תחום שדבר זה התברר מעל כל ספק. ניקח תחום מנהגי אשכנז כדגומא. כמה דיו שפכו הראשונים לתרץ מנהגים מוזרים אלו שלא עלו בקנה אחד עם תלמוד בבלי. כדרכו, רבינו תם בכחו המיוחד לפלפול ניסה לעגן המנהג האשכנזי עם תלמוד בבלי.
ידוע למשל שהגר"א לא הסכין למנהג אשכנז לסיים התפלה בעשרת ימי תשובה "עושה השלום" במקום המברך את עמו בשלום, שכן זו סטי' ממטבע שטבעו חכמים. הנה דוגמא, שהגר"א לא נרתע לשנות מנהג אשכנז משום שרצה לנקות את היהדות משכבות מוזרות של מנהגים חורגים.
אולם כעת עם גילוי הגניזה מתברר שרוב מנהגי אשכנז אלו הם שיקפו את דוקא את ההלכה הארצישראלית עתיקת יומין שהיתה ההלכה המקובלת באשכנז לפני השלטת תלמוד בבלי על כל הגולה.
מנהגים אלו אינם שכבות חדשות פולקלוריות, אלא דוקא עתיקת יומין. גם סיום ברכת עושה השלום שיקף נדבך עתיק זה, שכן בסידורי ארץ ישראל, זאת היתה החתימה. מתברר שכאשר הגיעה ההלכה הבבלית, היא דחתה את נוסח הקיים עד שרק בימי עשרת התשובה שרד ממנו קטע אחד שסירב להיעלם. וזאת רצה הגר"א בחתירתו אחרי שורש ומקור ההלכה - לבטל כנטע זר. וההיפוך הוא הנכון.
ויש לי להביא דוגמאות רבות לכך.
תוקן על ידי - מסתברא - 30/08/2004 23:05:58
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/8/2004 19:40 |
|
| |
אני מצרף כאן קטע מתוך דיון שהיה לי באישי.
הכותב הוא חוזר בשאלה ולמרות הדעה הרווחת על תדמיתם כדאי לקרוא:[הקטע שופץ קצת גם להוציא שפה "דקה" וגם לא להסגיר את זהות הכותב]
היום ראיתי את האשכול של מימוני על ענוה ביחס לחז"ל.
אתה כבר עמדת על דעתי ודעותי. אבל דבריו של מימוני הצחיקו אותי. דווקא הוא כאחד ממשתתפי הפורום החרדים שאילו הכרתי אותם אז[הכונה לתקופה בו עזב.קל"מ] יתכן בהחלט שלא הייתי עוזב לחלוטין.
אפילו שאבא שלי[ה...] לא היה מקבל גם פשרה כזאת.
אבל האם האלוהים שלך לא היה נהנה יותר?.....
והאם אין זו הענוה שיוצאת מהפורום פתאום אני קורא אנשים נבונים וחכמים שמסוגלים להתמודד אם השאלות הכי קשות שאותי הרסו.
אותי זה לימד ענוה.
לשאלתי איך זה לימדו ענוה?
הנ"ל:
ביננו, שאני לא הכי חכם ויש עוד דרכים בעולם. אפילו שלי אישית הם לא מתאימים. ומי יודע אולי .... יצליח היכן שאתה נכשלת.
לבקשתי לפרסם דבריו:
ענה.
כן לא כפת לי אדרבא נראה לי שזה יחמיא להם.
לסיום הערה שלי .
"א"ר יוסף ענותנותו של זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל"
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
|
|
|
|
| נשלח ב-30/8/2004 08:17 |
|
| |
מסתברא והענווה
אנסה להבהיר מה הדבר החשוב שמצאתי בדברי מסתברא.
הקטע החשוב בעיני היה זה שבו קרא לענווה. לימוד ועיון - כן. שאלות - אדרבה ואדרבה. אבל הסקת מסקנות, קביעה מה נכון ומה לא נכון, ויותר מכך - חלוקת ציונים לבעלי הדעות, מי צדק ומי לא, מי נהג במניעים נעלים ומי סבל מבעיות שונות - זה מה שהיה פסול בעיניו. עד כמה שהבנתי אותו, כמובן.
זו בסך הכל הצגה של דרכה של תורה כפי שהיא נלמדת בישיבות, עד כמה שהוא מכיר (ועד כמה שאני מכיר). יש רשות וחובה לשאול, כי זו דרך הלימוד. דיאלקטיקה. אבל יש מרחק בין שאלה לתשובה, בין תמיהה לדחיה, בין ספק להחלטה. טענתו, עד כמה שהבנתי, היתה שיש כאן כאלו שממהרים מדי להחליט, לדחות, להכריע.
וזה העדר ענווה. מפני שאלו שאנו לומדים את דבריהם, כלומר במסורת היהודית תורנית, היו גדולים מאיתנו, ודבריהם במקומם עומדים, ומטרתנו היא ללמוד ולא להכריע ביניהם ובוודאי לא לדחות דבריהם גם במקום קושיה.
כך הבנתי.
הדברים עשו עלי רושם גדול, גם בזכות עצמם, וגם בגלל טיבו של האיש - התלמיד חכם והחוקר - שכתב אותם.
ואלו היו מחשבותי:
א. מה חבל שמסתברא כתב את הדברים האלו רק עתה, ועוד במקום אחר, לא אצלנו. הלא אלו הם דברים יסודיים, הראויים לדיון ושמא לאימוץ. יתכן שהם היו ברורים לו כל העת, והוא סבר, לתומו, שכל אחד מאיתנו מבין אותם, ואם אינו נזהר בהם, הרי זה מתוך שהוא מזלזל, חצוף, טועה. ושמא עם אדם כזה – כלומר: כמוני - אין מה לדבר. וחבל. שהרי הדיאלוג הוא אבי אבות הסיכוי לשינוי.
ב. גישתו של מסתברא, שמאפיינת מאד את הישיבות בזמננו, היא ראויה לו, לנו ולכל אחד. אין זה מן הראוי להחפז, וצריך אדם ללמד עצמו לומר: איני יודע. הכלל הראשון, שעה שלומדים נושא נעלם ורחוק (אלא אם כן אתה וטו, והעיקרון היסודי כבר ידוע וברור לך, וגם אצלו - או אצל רבו - אני משער שזה לקח שנים עד שהדברים התעצבו ולבשו צורה מוגמרת ובטוחה), מן הראוי להמתין, להשתדל להבין את הדברים עד הסוף וכיו"ב.
גם אז, כאשר סבורים שמבינים, כאשר חשים שיש כאן קושיות עצומות, מן הראוי להבהיר שהשאלה תלויה בהנחות יסוד, וקיומה של השאלה אינו מבטל את האמון באלו שכלפיהם השאלה מופנית בתור חלק מהמסורת היהודית, תלמידי חכמים שחייבים בכבודם וחייבים לדון אותם לכף זכות - ועל אחת כמה וכמה במישור האינטלקטואלי.
במילה אחת: ענווה.
ג. אם יש לי אי הסכמה עם הדרך הזו, אם איני נוהג בצורה זו אלא סבור שיש בידי גם תשובות והכרעות, אין זה נובע מתוך זלזול חלילה בעיקרון, אלא מתוך העיקרון הנגדי שכפי שצריך לשמור על ענווה, יש להימנע גם מחנופה. תמימות אינה רק היצמדות למסורת, אלא גם מוכנות להתמודד עם שאלות. כל אחד ותמימותו. כפי שהיושר האינטלקטואלי ויראת השמים מחייבים ענווה, כך הם מחייבים גם התבוננות. ואם ישאל השואל כיצד ניתן להסיק מסקנות כאשר שום דבר אינו ודאי בעולמנו, התשובה תהיה שמחובת הזהירות גם שלא להיזהר יותר מדי, כדבריו המפורסמים של בעל "חובת הלבבות".
ד. העיקרון הזה, שאין לשאת פנים בשעת הלימוד, אינו - רק - עיקרון אקדמי פילוסופי, אלא חלק מעולמה של תורה. יתכן שניתן להצביע כאן על הבדלי שיטות וגישות. הגר"א ותלמידיו יאמרו שייקוב הדין את ההר, ואם יש בידינו חבילות ראיות ברורות, ניתן לדחות דברי אחרונים וראשונים. אחרים ייזהרו יותר ויישארו בשלב של ספק, או של ביטויים שמשמעותם ספק בלבד.
כלומר, בעצם סגנון הלימוד שאנו מקבלים בעולם הישיבות מונחים לא רק עיון וענווה אלא גם הכרעה בשעת הצורך.
ה. אני משער שמסתברא לא יחלוק על כל אלו. אבל הוא יסבור שיש גבול ליכולת להכריע. שצריך לדון בדברים מהבטים שונים. ואם התבוננות מהבטים מסויימים מוליכה את המתבונן לביקורת של חלקים גדולים מדי ועיקריים מדי במסורת - כמו הקבלה, המנהג, ואין צריך לומר עד לביקורת המקרא - הרי שזה מעיד על חסרון בגישה ולא על מציאת אמת קשה בחומר הנלמד.
ו. אמנם, זו בדיוק השאלה. הרי מסתברא אינו נגד עיון אינטלקטואלי. אז מה יעשה אדם שסבור שהקיף נושא ויש בידיו לא רק שאלות אלא גם תשובות?
האם התשובה שלו תהיה שאם הגעת למצב שבו יש בידיך תשובות שסותרות את המסורת ויוצאות נגד המקובלים שבה (תרתי משמע, לפחות), זה סימן שיש לחשוד בתשובות, גם אם יש להן לכאורה בסיס מוצק?
בשעתו טענתי, במאמר הראשון שפירסמתי בנושא, באשכול ההבהרה (שהיה שיחזור של מאמר מקיף יותר שנמחק בטעות), שאלו שמסתייגים מעיון למעשה סובלים מחוסר אמון במסורת שלהם. הם אינם מאמינים שהיהדות ניתנת לאימות בכלים מחקריים. שאור השמש מזיק למסורת.
קשה בעיני לחשוד את מסתברא בגישה כזו. מסתבר לי יותר שיש לו חשד בשיטה המחקרית, או במניעי החוקרים, מאשר בחובת העיון האינטלקטואלי (שאמור לא לפסול שום מקורות ידע, גם לא רציונליים).
אני משער שלשיטתו אדם כן ואמיתי צריך להשתמש גם במבחן התוצאה. אם העיון שלו הוביל אותו למסקנות שמנוגדות יותר מדי למסורת - ו"יותר מדי" זה צריך הגדרה, אבל ניתן להבינו גם באופן אינטואיטיבי - אזי זה גופו צריך להיות סימן לטעות אי שם בדרך, בעיון, בהנחות היסוד, במניעים.
האם ניתן להטיל גבולות על העיון והחקירה? לפי גישה זו, כנראה כן.
לפי סיפור מפורסם, אמר רב גדול כי אנו מרשים לעצמנו לשאול "מי כאלקינו" רק לאחר שקבענו והשרשנו כי "אין כאלקינו". כל גישה אחרת פסולה, והיא עלולה - או חייבת - להביא לתוצאות אפיקורסיות.
זו כבר לא רק גישתו של מסתברא, אלא גם גישתו של מתמיד, חברנו, שמצא לנכון לפרוש ולפתוח פורום שבו כנראה "אין כאלקינו" קודם ל"מי כאלקינו".
פירושו של דבר, בהצרנה של טיעונים, כי קודם כל יש לקבל את נאמנותה של המסורת ותכניה, ללא שום הסתייגות. מותר לעיין, מותר לשאול, אך כאשר התשובות יוליכו לכיוון של ביקורת פנימית, היא תהיה מותרת רק עד גבול מסויים (שיתכן שאי אפשר להגדירו מראש, אך ודאי אפשר להגדיר את קצותיו).
יותר מכך, יש כאן חשש שמי שמאמץ את דרך החקירה עלול למצוא את עצמו משתמש בה יתר על המידה. יש סכנה של היסחפות. איני יודע אם ניתן להגדיר אותה במונחים פילוסופיים. מדוע נסיון ללמוד ולהבין יגרור טעויות מתודולוגיות שאפילו הלומד מעוניין להישמר מהן. אבל זה עלול לקרות. יתכן שזו בעיה פסיכולוגית שתוקפת מי שמנסה לברר את האמת. אך היא קיימת – לפחות לדעתם של המבקרים.
ז. האם מסתברא צודק? האם מתמיד צודק? אולי.
מה שחבל לי הוא ששניהם נמנעים מתרומה ענינית, מהשתתפות רציפה בדיאלוג. תרומתם יכלה להיות חשובה ביותר. כפי שכתבתי, הדיאלוג הוא אבי אבות הסיכוי לשינוי.
אבל רשאי אדם, ושמא חייב, לומר שהוא פוחד לנפשו, שאם יפתח את השער, לא יוכל לבנות סכר. שגם מי שניגש לחקור ולבדוק במניעים כשרים, עלול להיסחף בלי להרגיש בכך. האדם אינו רק יצור שכלי, והטעות רובצת לפתח.
ובכן, אני יכול להבין נימוק כזה. אמנם, חבל, חבל לנו על חברנו הגדול מסתברא שכותב רק לעתים נדירות, ומותיר לנו את המלאכה ללמוד על תשובותיו מתוך ניסוח קצר שצריך לעיין בו, כפי שניסיתי לעשות כאן.
והרי אנו עדיין זקוקים למודעי...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/8/2004 03:20 |
|
| |
נכספה
דברי אך למותר ,יבא מסתברא ויצדיק דבריו אם לא יעשה כן אשתדל להבהיר את ה"לשטתו".
[פטור ללא כלום א"א. אתה הרי מאמין בהתגלות האל אל ברואיו, ואולי התגלה להם?]
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
|
|
|
|
| נשלח ב-30/8/2004 02:23 |
|
| |
אתייחס לדברי קעלעמר אך עדיין מצפה אני שמסתברא יסביר לי גם בעצמו את כוונתו.
קעלעמר, לפי מה אפשר לקבוע דבריו של מי מייצגים את דבר האל?
|
|
|
|
| נשלח ב-30/8/2004 02:06 |
|
| |
ובאמת יש להעלות את השאלה החשובה לדיון: האם הפתיחות כוללת הכל?
לענ"ד - כן. כל דעה, ובלבד שהיא מנומקת ונאמרת עניינית (ואני יודע שלא תמיד הגבול הוא חד) יש לשקול אותה ברצינות.
אמנם לא תמיד ניתן לנמק דחייתה של דעה, וזה לגיטימי, שכן האינטואיציה היא סוג שיקול חשוב וראוי. אולם פתיחות מותנה היא בעייתית, מוסרית, אינטלקטואלית ולוגית. לסיכום, לענ"ד אין כל מגבלה לפתיחות לשמוע. מה מאמצים עם או בלי נימוק, הוא להחלטתו של כל אחד.
ובאשר לאיסור ההלכתי לעסוק בדעות כפרניות, זוהי שאלה נכבדה, והיא דורשת עיון נפרד, ואכ"מ. אציין שלענ"ד אין איסור בזה, ולא יכול להיות איסור בזה.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-30/8/2004 01:38 |
|
| |
נכספה
מה שמסתבר שמסתברא התכוון לו זה לא לכבד אותם משום עיניהם היפות. אלא משום שהם מיצגים את דבר האל.
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
|
|
|
|
| נשלח ב-30/8/2004 01:23 |
|
| |
אני מאמין שצריך להיות ענווים כלפי ה'.
יראת ה' קשורה לדעתי בהכרה שהוא נשגב מבינת אנוש.
אבל ענווה כלפי אדם היא עניין בעייתי. במובן שמביא מסתברא, ענווה כלפי חכמים גוררת יחס אוהד ובלתי מתפלמס כלפי דעותיהם.
אבל אם דבריו של מישהו נראים לי לא נכונים, התנהגותו פסולה, או רצונו שגוי - האם עלי להמשיך לתמוך בו מתוך ענווה?
איך קובעים כלפי מי להיות ענווים במובן זה וכלפי מי לא?
יכול להיות שאני טועה!
|
|
|
|
| נשלח ב-30/8/2004 01:04 |
|
| |
מכיון שמימוני הביא את תגובת מסתברא אלי ללא ההקשר אני אביא את תגובתי שעליה נסבו דבריו.
קעלעמר: [ מגיב למייסד פורום הבת , כולל ציטוט מדבריו .]
המאמר שלך סובל מסתירות פנימיות חדות.
מחד אתה כותב:
"מקום שבו למדתי לא להתבסס על דעות קדומות, לא לעצום עיניים למול דילמות ושאלות קשות, כן לקחת אחריות אינטלקטואלית, לשאול את עצמי את השאלות הכי קשות ולענות בהתאם. מקום שבו למדתי לגעת בחשמל בידיים חשופות."
ומאידך:
" אך אם אנו רוצים לדון, לשאול ולענות בשאלות הרי גורל, עלינו לעשות זאת ללא התערבות של אנשים ודעות שבעיננו ובעיני ההלכה הינם דעות פסולות. לכן הקמתי את הפינה הצנועה הזו שמטרתו היא לברור את המוץ מהתבן. להעתיק דיונים שאינם פוגעים בהלכה, בתורה ובמסורה מ"עצור כאן חושבים" למען יוכלו המוני בית ישראל, שמעונינים ללמוד, לחשוב ולדעת. ללא חשיפה פסולה לדעות ותזות שסותרות ופוגעות בקדוש וביקר. וגם ובעיקר לקבץ לבית מדרש זה, אנשים מאמינים וחושבים. שמאמינים שניתן ללמוד עם יושר אינלקטואלי אך גם להאמין בעקרונות התורה, ההלכה והמסורת."
איך ניתן לקיים שניהם? והאם זה לא סימון המטרה אחרי ירית החץ?
האם אתה רוצה להשתעשע .ומידי פעם "לעשות" קולות כאילו אתה שואל שאלה חמורה ,וכמובן התשובה כבר מוכנה בקנה.
אני מתאר לי שלא זו כונתך ,ואם כן חוזרת שאלתי מדוע פורום נפרד?
--------------
ועל כך מגיב מסתברא את המובא לעיל. וכונתו היתה לתקוף אותי שגם אני מציב לעצמי קיר שאותו איני חוצה ואם כן איני כה ישר .
והנה תגובתי לדבריו:
מסתברא 
אבל לא באשר אלי .כי לי אין מסגרת מגבילה לשאלותי ולשכלי.
גם אני מצטרף לרבנו הגדול ממייציץ.
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
תוקן על ידי - קעלעמר - 30/08/2004 1:09:57
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/8/2004 01:03 |
|
| |
"יסוד האמונה השלמה שבלב נובע הוא מתוך מעמק סגולת הנפש שבישראל. לעומתו, מכוון קרבן העומר של השעורים - מאכל בהמה - הנוטה רק לרגש הטבעי. אחריו ועל גביו בא יסוד העילוי השכלי והלימודי.
אמנם חולשת האדם גורמת שבהיותו מוכשר למחקר שכלי יוחלש בו יסוד הנטיה האמונית, ובהיותו שלם באמונה הוא עלול למעט בהשכלה וחכמת לב. אבל תכלית דרך הישרה היא, שכל כח לא ימעט את חבירו, ולא יתמעט על ידו, כ"א יתגלה בכל מלא עזו, כאילו היה הוא השולט לבדו. כח האמונה צריך שיהיה שלם כ"כ כאילו אין לו שום אפשריות של מחקר, ולעומת זה צריך שיהיה כח החכמה כ"כ מעולה ומזורז כמו לא היה כלל כח של אמונה בנפש.
'אדם ובהמה - ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה'.
אכן זאת היא מורשת מיוחדת לישראל, שהאמונה הקיימה היא אצלם טבעית, מצד המורשה הגלויה של גילוי שכינה, 'רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה - הניסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי'.
ולהפך, הכפירה היא אצלם בלתי טבעית, ואפשרית רק ע"י העזה של שכרון, שמתוך עקשות או תאוות. מה שאין כן באומות העולם, שמציאות האמונה אצלם היא דווקא ע"י שכרון, כי לא נגלו להם עניינים מוחשיים גדולים על יסודי אמונותיהם, על כן אין טבעם האנושי גוזר להאמין כי אם ההסכמה המשכרת וההתגברות על הטבעיות. ועל כן טובה מאד לישראל תמימות האמונה בפשטותה, שהיא ג"כ מבוררת כיום בהיר, 'ברה כחמה'.
ולפיכך, מחובר הוא פסח לעצרת ע"י ספירת העומר שבבית המקדש, שהיא מחברת את מנחת השעורים - מאכל בהמה - נטית הרגש הטבעית, אל החיטים - מאכל אדם - העלוי השכלי והרוחני, 'עץ הדעת חטה היה'.
ושני הכחות היסודיים האלה מגלים את כל מלא ערכם ופעולתם, במעמקי הנפש ובמרחבי החיים, בהופיעם כל אחד בצורתו העצמית השלמה, באין שום דבר מעיק לו כלל, ובהתכנסם והתקשרם יחד למערכה אחדותית עליונה"
(ראי"ה קוק, אורות, עמ' קס"ז).
ולעומת זאת:
והנה בענין מצוות תפילין מעור בהמה טהורה, ולא מכסף ומזהב, נוכל להוציא לעצמינו רמז גדול על הדביקות בו יתברך, כי בכדי שנזכה להיות דבוקים בו יתברך באמת, האדם מוכרח לסלק את דעתו וחכמתו לגמרי, ולהיות בעיניו כמו
בהמה ממש, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (חולין ה) על הפסוק (תהלים ל"ו) אדם ובהמה תושיע ה'- אלו בני אדם שערומין בדעת כאדם הראשון, ומשימים עצמם כבהמה, וכמו שאמר רביז"ל (שיחות הר"ן סי' ט"ו) שהוא חכמה ומלאכה גדולה להיות כמו בהמה, ולסלק דעתו לגמרי בשעה שבא לעסוק בעבודת השם יתברך,
ולקיים מצוות התורה בתמימות ופשיטות גמור, ובזה שצוה אותנו הקדוש ברוך הוא לעשות את התפילין, המורה על דביקות, מעור בהמה דייקא, ולא מכסף ומזהב, זה מלמד אותנו שלזכות לדביקות, צריכין להשפיל עצמו לפניו יתברך לגמרי, ולהחזיק עצמו כבהמה ממש, ולא להתגאות ולהתפאר עם עשירות של כסף וזהב וכו', כי העיקר להשפיל עצמו כמו בהמה ממש, ועל ידי זה נזכה להכניס בעצמינו את הדביקות בו יתברך באמת
(מוהרא"ש (כמדומני הרב של ברסלב ביבניאל- ע"פ שיחות הר"ן)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/8/2004 00:53 |
|
| |
אני חושב שמסתברא עושה טעות כאשר הוא מפנה את הביקורת שיש לו כלפי מקצת ממשתתפי הפורום , כלפי הפורום עצמו. לפורום עצמו אין אג'נדה והוא לא מקדם,למיטב ידיעתי, שום אידיאולוגיה. עד כמה שידוע לי, מעולם לא נתנו כאן לאף אחד הרגשה שהוא לא רצוי.
כאשר מישהו מבקר את הפורום על זה שיש כאן כאלה שדעותיהם אינן מתקבלות על דעתו, מה שהוא דורש זה לא שהפורום ישנה את דעתו , שהרי לפורום אין דעה, אלא שהפורום יסנן את הדעות המובעות כאן. זה נכון שאצל כל אחד יש סתירות ואף אחד אינו נאמן לחלוטין לצו הפתיחות , אבל הפורום כפורום כן יכול להיות במה לדיון חופשי ופתוח בין אנשים שכל אחד מהם כשלעצמו אינו באמת פתוח. אם לא יהיה פורום כזה, או שהפורום ישנה את מדיניותו, הדעות השונות לא יחדלו מלהתקיים.
ישנם אניני נפש שדעות מסויימות מזהמות בעצם נוכחותם את האויר הטהור שהם רוצים לנשום. אלה מוזמנים לפתוח לעצמם פורומים שבו הם יגדירו לעצמם מראש מה הם רוצים לשמוע ומה הם לא רוצים לשמוע. אבל אם רוצים פתיחות , אין מה לעשות, חייבים קצת להזדהם.
|
|
|
|
|
