פמיניזם אורתודוכסי

.


יהודית באומל: סקירת ספרה החדש של תמר רוס, במוסף הספרים של הארץ, היום.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=471182&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0

==========================================

עץ חיים היא למחזיקות בה

יהודית באומל

Orthodoxy and Feminism Expanding the Palace of Torah

29.95$,.Tamar Ross. Brandeis UP, 324pp

קביעת גבולות היא אחת מסימני ההיכר של כל מערכת חברתית ותרבותית. הגבולות תוחמים את המסגרת להתנהגות הנורמטיווית בתוך החברה, שומרים על המשך קיומה התקין ומאפשרים לעצב את צביונה. בענייני גבולות יש לכל אחד תפקיד. השמירה הקפדנית עליהם היא באופן מסורתי נחלתם של השמרנים, בעוד שעקירתם היא לרוב דפוס הפעילות המקובל של המהפכנים. בין לבין, רוב הציבור מנסה לנווט את חייו בתוך הגבולות הקיימים, וכשהוא מבקש לחרוג מהם הוא רק מקווה "שלא ייתפס בידי השוטר בפינה".

ויש גם קבוצה רביעית, שהיא אולי הבעייתית מכולם: אלה המנסים להרחיב בהתמדה את הגבולות תוך כדי המשך הקיום בתוכם. הבעייתיות אינה בעצם הרחבת הגבולות, מעשה שיכול להתפרש כמהפכנות זוטא, אלא בעובדה שחלק גדול ממרחיבי הגבולות הללו מבקשים לקבל הכרה ואף לזכות בברכה על פעילותם מידי בכירי החברה ומנהיגיה. לקבוצה כזאת מוקדש ספרה של תמר רוס, "להרחיב את אוהלה (באנגלית "ארמונה") של תורה: אורתודוקסיה ופמיניזם".

לפני שנים מספר הפכה רוס, מרצה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן, לדמות מפתח בפולמוס שהחל בעקבות מפגש רבנים בכירים בניו יורק, כשהציגה לפניהם תיאולוגיה פמיניסטית אורתודוקסית. רוב המשתתפים הזדעזעו מקביעותיה בדבר מקור ההלכה וגמישותה, וטענו שדבריה פוגעים בעיקרון המקודש של "תורה משמים". הספר שלפנינו צמח מתוך המאמר שהכינה לצורך אותו מפגש, ושראה אור באכסניה אחרת עקב החלטת המארגנים שלא לפרסם את דברי הכינוס, לדבריה של רוס בשל המבוכה שעוררו קביעותיה החדשניות.

הספר שלפנינו עוסק בעיקר בהיבט התיאולוגי של הפמיניזם האורתודוקסי, ולצדו מייחדת רוס חלק מהדיון לפרקסיס ובעיותיו. שלוש החטיבות הראשונות מקבילות להתפתחות הפמיניזם בהקשרו היהודי. הראשונה מוקדשת להכרת הבעיה ועוסקת במקומה של האשה בהייררכיה ההלכתית ובהתפתחות הפמיניזם היהודי. החטיבה השנייה מתמקדת במה שרוס מכנה "השלב השני של הפמיניזם היהודי": ניסיונותיהן של נשים דתיות לפעול בתוך גבולות ההלכה כדי לשפר את מעמדן. בחטיבה זו נדונה ה"תיאוריה המטא-הלכתית", המתייחסת להלכה כאל דבר נתון משמים - קונצפציה תיאולוגית בסיסית ביהדות, שרוס עוסקת בה בהמשך. ההיבט המעשי הנדון בחטיבה זו הוא התייחסות הרבנים לשני חידושים של נשים אורתודוקסיות בדור האחרון: לימוד טקסטים תורניים וניהול קבוצות תפילה על טהרת המין הנשי, המכונות "מנייני נשים".

החטיבה השלישית עוסקת בשלב השלישי של הפמיניזם היהודי: אלה הטוענות שאין די בפעולה במסגרת ההלכה ובחיפוש פתרונות אד הוק לבעיות שמתעוררות במה שנוגע לנשים, אלא יש לחפש פתרון רדיקלי יותר, הנעוץ באבחון הביסוס הגברי בהלכה כפי שהיא קיימת היום. נשים אלה אינן מבקשות להפר את השיטה ההלכתית, אלא לאתר תקדימים היסטוריים לדרישותיהן הפמיניסטיות בתוך העבר היהודי. הפרקים בחטיבה זו בוחנים היבטים שונים של אותה תיאוריה רדיקלית, ובתוכה גם הגישה התיאורטית הפוסט-מודרניסטית המקובלת היום בארה"ב, הדורשת הכנסת שינויים פרו-אקטיוויים בתחום ההלכה למען זכויות דתיות לנשים.

רוס שוללת, למעשה, גישה זו, ובחטיבה הרביעית מציגה את גישתה לבעיית האורתודוקסיה והפמיניזם, המבוססת על ראיית ההלכה כשיטה דינמית ומתפתחת והבנת מכניזם ההתגלות כמעשה אלוקי חי, ששלב התפתחותו הנוכחי הוא הפמיניזם. לשיטתה, אין לראות בטענות הפמיניסטיות נגד היהדות קריאת תיגר על הקיים וחילול המסורת היהודית. אדרבה, יש לראות בהן שלב חדש בהתגלות וסוג של עבודת קודש מן המדרגה הראשונה. כאן טמון הלוז התיאולוגי של הספר, שבשלו ניתך זעמם של הרבנים על ראש המחברת באותו כנס בניו יורק באמצע שנות התשעים. החטיבה החמישית והאחרונה של הספר היא אפילוג המוקדש לפרוגנוזה של ההתפתחויות העתידיות בתחום הפמיניזם האורתודוקסי, ותרומתן לחיים היהודיים.

"הרחבת אוהלה של תורה" הוא ספר חשוב וייחודי, ולא רק בגלל היותו הספר הראשון שמייחד דיון מרחיב ומעמיק להיבט התיאולוגי של פמיניזם אורתודוקסי. גם סגנונו וצורתו מייחדים אותו מהספרות התיאולוגית הקיימת, ואף מזו העוסקת בהיבטים אחרים של פמיניזם ויהדות. בשונה מספרי תיאולוגיה רבים, המצטיינים בכובדם, תרתי משמע, מדובר בספר בן 250 עמודי טקסט, מעניינים וקריאים אף לאלה שאינם רגילים לשחות בים ההלכה, עם או בלי גלגל הצלה, ושאינם בקיאים בכל רזי הפילוסופיה היהודית והדתית. רוס אמנם משתמשת תדיר במינוח מקצועי מתחום הפילוסופיה וההלכה, אך לרוב מסבירה אותו מיד כדי לאפשר לקורא האינטליגנטי להבין את דבריה. חלוקת הפרקים לנקודות ולנושאי משנה מקלה אף היא על הקריאה, ומאפשרת לעצור לרגע ולהרהר בסוגיה זו או אחרת בלי לאבד את החוט המקשר בתוך כל פרק.

ואכן, בעת הקריאה מצאתי את עצמי מהרהרת בכמה מאותן סוגיות, חלקן מובאות אגב אורחא, אך כולן קשורות בקו התפר המתמיד שבין התיאולוגיה - קרי התיאוריה - לפרקסיס. ספרה של רוס אינו ספר היסטוריה, ועל כן היא ממעטת בחלק גדול מהמקרים להביא פרטים ביוגרפיים נרחבים לגבי אותם רבנים ומורי הלכה שדבריהם מצוטטים בטקסט. ואולם המתבונן בשאלת התיאולוגיה והפרקסיס דרך הפריזמה ההיסטורית-תרבותית יכול לגלות לעתים קשר מעניין - ואולי אף ברור וצפוי - בין רקעו האישי של הרב, חינוכו ומקום פעילותו לבין קביעותיו ההלכתיות ביחס לנשים והשתתפותן בפרקסיס הדתי. דוגמה לכך היא הרב יחיאל יעקב וינברג, מחבר ספר השו"תים "שרידי אש", שפעל כרב ומורה הלכה בעשורים הראשונים של המאה העשרים. רוס מביאה אותו כדוגמה למי שהתיר שירת זמירות בפי נשים ליד שולחן השבת כדי לא לפגוע ברגשותיהן או להרחיקן מהציבור היהודי (עמ' 56), וכמי שהתיר חגיגות "בת מצווה" לבנות למרות הקירבה הרעיונית לטקס הקונפירמציה הנוצרית, משום שאיסורן היה פוגע בכבוד האדם של הצעירות (עמ' 81).

כדי להבין את הדברים במלואם אין לחפש את ההסבר בתחום ההלכה גרידא, אלא יש להתבונן בהם גם דרך הפריזמה ההיסטורית. וינברג היה רב אדוק שפעל בקרב קהילת יהודים אורתודוקסים ומשכילים בגרמניה לפני השואה, אשר דגלו בשיטת "תורה עם דרך ארץ". משום כך הבין היטב את השפעת הסביבה המשכילה הנוצרית על בני קהילתו, והיה ער לצורך להתחשב הן בדימוים העצמי האנושי (ולא רק היהודי) והן בסימביוזה התרבותית שנוצרה בינם לבין סביבתם. האם ניתן לדבר על הצדקה הלכתית לפרקסיס המבוססת על עיקרון תיאולוגי בלתי משתנה? קשה לדמיין שמקבילו של הרב וינברג באותה עת באחת מעיירות מזרח אירופה, שבה לא הורגשו אותן השפעות תרבותיות, היה מתיר דבר דומה. מכאן נובע שהסביבה התרבותית יכולה גם להכתיב אינטרפרטציה הלכתית.

לאור עיקרון היסטורי זה, כל שימוש בביטוי "הלכה אבסולוטית" ביחס לפמיניזם מתחיל להיראות בלתי רלוונטי ואף אבסורדי. את רוצה פסק הלכה מתאים להשקפותיך הפמיניסטיות? חפשי לך רב מרקע מתאים. נזכרתי באמרה שהיתה נפוצה בצעירותי בקרב בחורי ישיבה בניו יורק, שביקשו היתר הלכתי ללמוד באוניברסיטה. "לך תבקש פסק (הלכה) מהרב נורמן לאם" (ששימש אז נשיא "ישיבה יוניברסיטי"), הם נהגו לומר.

סוגיה שנייה שעולה מתוך הספר הוא הקושי של נשים דתיות להתמודד עם הקרע שנוצר בין זהותן הדתית לזו המגדרית, בעקבות הצורך להזדהות עם דמות אלוהית המוצגת תמיד כזכר. יש בוודאי נשים שמרגישות כך ומבקשות לשנות את לשון התפילה ואף את הביסוס התיאולוגי שעומד מאחורי אותה קונצפציה אלוהית גברית שהן חשות כי היא מפלה אותן לרעה. ואולם, נראה לי שהצגת דברים זו מתעלמת מהעובדה שנשים לא מעטות מעולם לא קיבלו את המוניזם הרעיוני בדבר מהותו ודרך פעולתו של ריבונו של עולם, בין אם בתחום המגדר ובין אם בכל תחום אחר. תחת זאת הן יצרו לעצמן אינטרפרטציות מקוריות ביחס למהותו של האל, שהתאימו יותר לצורכיהן ולחייהן מאשר לכל תיאולוגיה גברית.

לא מזמן שוחחתי עם חבר קרוב והסברתי לו שזה שנים רבות יש לי הסכם עם מלך מלכי המלכים, שבמסגרתו כל אחד מאתנו מקבל את השני כפי שהוא. הוא מאוד מושלם, אני מאוד לא. ומשום כך הוא רחום וחנון, ומתייחס למעשי בסלחנות ובאהבה, כי הוא מבין את צרכי. "אבל את יוצרת לך דת משלך!", הגיב אותו חבר בתדהמה. השבתי לו בפשטות, "כן, בהחלט, אבל נכון שהדת שלי הרבה יותר נעימה מאותו אל נקמות היסטורי שממנו אתה תמיד ירא כל כך?"

נושא שלישי ואחרון שעולה לא מעט בספר הוא מקומה של האשה במסגרת מוסד הנישואים ובזוגיות. הדיון בנושא זה, הן בהיבטיו התיאולוגיים והן באלה המעשיים, שזור בפרקים רבים. ודווקא באמצעות נושא גרעיני זה מתייחסת רוס לפוטנציאל הטמון בנשים דתיות כקולקטיב. הדוגמה שהיא מציינת היא עצומה שעליה חתמו מאות נשים דתיות בכנס "קולך" שנערך בירושלים בקיץ 1999, ובה הכריזו שהן אינן מזדהות עם הקביעה במסכת יבמות, שנשים מעדיפות להינשא לכל גבר רק כדי לא להיות לבד.

לכאורה נעשה הדבר כצעד נגד בתי הדין הרבניים, הנוהגים להסתמך על קביעה זו כדי להפעיל לחץ על נשים להישאר בנישואים לא רצויים. ואולם במקביל היתה זו גם הכרזה מסוג אחר, המעידה על הדרכים שבהן מעיזות היום נשים דתיות להגיע לאושר ולשלמות, גם אלה שאינן מכריזות על עצמן כעל פמיניסטיות מובהקות. או כפי שאמרה אחת מהן, "זוגיות אמיתית יכולה להיווצר רק כשאדם פוגש את החצי השני של נשמתו ולא בשום צורה אחרת, וכל מי שיוותר ויתפשר מסיבות של 'הגיע הזמן' או קביעות רבנים לעולם לא יידע שלמות אמיתית מהי".

דבריה של אותה אשה, שנגעו לשני המינים, רומזים אולי שההרחבה השלמה של אוהלה של תורה לא יכולה להיעשות בידי נשים בלבד, אלא רק באמצעות מאמציהם העתידיים של גברים ונשים אורתודוקסיים שיפעלו בצוותא.

פרופ' יהודית באומל עומדת בראש התוכנית הבין-תחומית ביהדות זמננו בפקולטה למדעי היהדות אוניברסיטת בר אילן




תוקן על ידי - מואדיב - 01/09/2004 10:33:38

מה לעשות ואפרים צודק

פמיניזם אורתודוכסי =כפור חם.
דידי שור כותבת שטויות ויש כאלה שעוד מפלפלים על דבריה. 

וסתם בשביל החיוך מה שקראתי היום-רב פסק: מי שיש לו סלולרי לא יכול לברך שלא עשני עבד, מי שיש לו אייפון לא יכול לברך שלא עשני גוי, ומי שיש לו תכנית לשיחות ללא הגבלה לא יכול לברך שלא עשני אשה

[בע"ב,

אני נשואה לרב ולא ידעתי?! 

(תודה)]

ספרן

הגמרא מספרת על פמיניסטית גדולה אשתו של רבי אלעזר אחות רבן גמליאל. שניהלה את סדר היום של בעלה ביד רמה. ואם שלום שמה בישראל.

כבוד הרבנית

[ירוחם,

באחד הדיונים הראשונים בהם השתתפתי בפורום, הייתי היחידה שהביאה מקורות, סטטיסטיקות ומחקרים לתמיכה בטענותיה, וגם היחידה שהופנתה כלפיה הטענה שהיא "מדברת מתוך רגש ולא על בסיס רציונלי" (או דברים כגון דא).
הטענות האלה הן מעגל סגור שקשה ביותר לצאת ממנו (ורוב הטוענים גם לא ממש מעוניינים בכך). כל טיעון שתעלה אישה (יהא הגיוני, רציונלי ומבוסס ככל שיהיה), ייפסל על הסף כי הוא "רגשני". כל תגובה מתרעמת על טיעון אידיוטי או פוגעני ככל שיהיה, תוצג כ"היסטריה". טיעונים ותגובות זהות מפי גברים יוגדרו כ"התלהבות" או "אמונה בצדקת הדרך" או ביטוי ללמדנות" וכו'.  
זו המציאות שחוות נשים רבות (שלא לומר כולן) בדרך כזו או אחרת. הרבה מאוד גברים בכלל לא רואים/שומעים את הבעיה ולכן חושבים שנשים ממציאות אותה, מה שמאשש את הדעות הקדומות שלהם ממילא - שנשים הן "רגשניות", "היסטריות" וכו'. וחוזר חלילה.

(זה גם לא קשור לאינטיליגנציה או להשכלה בהכרח. למשל, פרויד טיפל בנשים רבות עם פגיעות נפשיות, ורבות מהן התלוננו על התעללות מינית כזו או אחרת שעברו בילדותן. המסקנה שלו? ברור שאבות/דודים וכו' לא עושים דברים כאלה, אז בהכרח ילדות/נשים מפנטזות (קרי: משקרות לגבי פגיעות מיניות)...]

מילא בימים עברו , כשהאשה היתה מדוכאת באמת וחסרת זכויות היה מקום לפמיזינם הזה וזה לדיון נפרד, שכשהוא יערך, ימצא שדווקא חז"ל המותקפים על ידי הפמיזם דאגו לאשה כנגד מנהג העולם שנהג אז.

   אבל להלחם למשל על הזכות של אשה לשרת בכל תפקיד בצבא, כשכולם יודעים שהיא לא מתאימה ומורידים את מבחני המאמץ עבורה ? זה נקרא להתערב בחיים על פי מה שה' ברא ואיך שהם צריכים להראות בשכל הישר, רק כדי שאיזה מפקד לא יביע דעה וימנע מאישה לשרת בתפקיד שלא מתאים לה. 

אם שלום 

התשובה היא כן. יש הבדל בביצועים בין גבר ואשה. ולו רק כי מספר ימים בחודש האשה יש לה אורח כנשים. ואשה כאמור פועלת יותר מהרגש מאשר מהשכל.
הויכוח הזה ביננו אינו ניתן להוכח כאן בפורום. אבל הביני לא בכדי אשה הרויחה פחות מגבר באותו תפקיד-
ואני אומר זאת כאוהב -את אשתי- מעריך ומעריץ את היכולות של הנשים אבל כפי שאולי את יודעת אני פעלתי רבות בתחום התעשיה והכלכלה והייתי חבר בהרבה דירקטריונים ראיתי הרבה נשים בפעולות. אני כאמור לא מדבר מרגש ודעות קדומות. אבל כמובן שהרבה נשים יגידו שאני טועה כמובן