סילוקו של האל מהר הבית / אבי שגיא
בשיח הפוליטי הישראלי רווחת באחרונה הדרישה להחלת הריבונות הישראלית על הר הבית. דרישה זו מגובה בטענה, כי מרחב זה מקודש ביותר לעם היהודי, בהיותו אבן השתייה של הזיכרון והתודעה היהודיים. לפיכך, לטעמם של המחזיקים בעמדה זו, אי אפשר לוותר על השלטת הריבונות בהר הבית בלי לפגוע ביסודות הקיום הלאומי היהודי. בחינה עמוקה יותר של טיעון זה מגלה, כי הוא מיוסד על אי הבנה ועל טשטוש מושגי: ריבונות וקדושה הן מושגים הלקוחים ממערכות שונות, שצירופן יחד מהווה סתירה.
ריבונות היא ביטוי לשליטתה של המדינה על טריטוריה, המתממשת ביכולתה להפעיל כוח ולחוקק חוקים במרחב גיאוגרפי מסוים, בהתאם להחלטותיה. המדינה היא גוף חילוני, שכן היא משקפת את האוטונומיה של האדם הבוחר בשלטון ואת יכולתו לעצב את חייו ולכוונם כרצונו. השלטת ריבונות על טריטוריה פירושה החלת מערכת חוק וכוח אנושיים חילוניים על מרחב גיאוגרפי מסוים.
חשיבותו המרכזית של הר הבית במסורת היהודית נגזרת מהיותו המרחב המקודש ביותר של העם. קדושתו של מקום זה אינה פגה לעולם, גם משחרב בית המקדש, ומכאן מערכת האיסורים שהמסורת ההלכתית החילה עליו. אבל מרחב מקודש אינו יכול להיות כפוף לריבונות האדם. זה טיבו של מרחב מקודש — הוא נתון לשליטתו המוחלטת של האל.
כידוע, בתורת ישראל מתגלמת שליטת האל על האדם ועל העולם באמצעות ההלכה. לפיכך, שליטת האל על המרחב המקודש עוצבה על ידי המסורת ההלכתית באמצעות מערכת מוצקה של נורמות, שעיקרן איסורים על האדם ברמה הולכת ומתעצמת בהתאם למידת הקדושה המיוחסת למקום: ככל שהמקום קדוש יותר חלים עליו איסורים רבים יותר.
המשנה קובעת את הייררכיית הקדושה במסכת כלים, פרק שישי: "עשר קדושות הן". הקדושה הראשונה מתחילה בארץ ישראל: "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות". ההייררכיה מגיעה לשיאה בקדושות השונות בתוך מרחב הר הבית, המתחלק לתתי מרחבים, שבכל אחד מהם יש תוספת של קדושה.
הקדושות השונות מתממשות במערך נורמטיבי סדור של איסורים ואינן מערכת של מושגים תיאורטיים או אמונות מטפיסיות. למשל, הכניסה להר הבית אסורה על "זבים וזבות, נדות ויולדות". ל"עזרת הכוהנים", מתחם מוגדר יותר בהר הבית, אסורה הכניסה על ישראל והיא מותרת רק לצרכים ריטואליים מיוחדים: "שאין ישראל נכנסים לשם אלא בשעת צרכיהם: לסמיכה, לשחיטה ולתנופה". הכניסה מותרת אפוא רק לצורך הקרבת הקורבנות. יש מרחבים שאליהם אפילו לכוהנים אסור להיכנס. המרחב המקודש ביותר בהר הוא "קודש הקודשים", "שאין נכנס לשם אלא כוהן גדול ביום הכיפורים בשעת העבודה".
הקדושה מתגלמת תמיד במערכת נורמטיבית של איסורים, שמשמעותה הוא צמצום כוחו, חירותו ושליטתו של האדם על מרחבים שונים של חייו. קדושה מכוונת לעיצוב תודעה שלפיה האל הוא הריבון הבלעדי של הקיום. ריבונותו ושליטתו של האל באות לביטוי ביכולתו לסייג את האוטונומיה של האדם. אדם אינו יכול לקבל את מרותו של האל בלי שהוא מכיר בשליטת האל במרחב וביכולתו להסדיר את תנועת האדם במרחבים השונים. ככל שמרחב מקודש יותר, ריבונות האדם מצומצמת יותר. הר הבית הוא המרחב שבו האדם אינו יכול להחיל שום ממד של ריבונות אנושית.
לכאורה, ניתוח זה אמור היה להוביל למסקנה שאין מקום להחלת ריבונות ישראלית על הר הבית, משום שלהר הבית יש משמעות דתית כה עמוקה כמרחב של קדושה, שהאדם חייב להימנע מלהיכנס לשטחו. בימינו אין אדם היכול להיטהר ולעמוד בתנאי הסף של עלייה להר. יתר על כן, אין הוא רשאי להיכנס למרחבים מסוימים, שגם אם היה טהור הכניסה אליהם אסורה.
זאת היתה מאז ומתמיד עמדתם של בעלי הלכה. הם לא ויתרו על הר הבית כמחוז חפץ. היפוכו של דבר, מדי יום ביומו הם חזרו על התפילה המבטאת ציפייה לשובו של האל לציון, ולחידוש העבודה בבית המקדש. אבל בהיותם אנשי הלכה האמונים על הנורמות המסדירות חיי אדם, הם ידעו היטב כי שומה עליהם להימנע מלפרוץ אל ההר פנימה. פריצה זו משמעה ויתור על משמעותו הדתית של ההר והפיכתו לעוד מרחב טריטוריאלי הנתון לשליטת האדם.
כך אפוא נקבע בתודעה היהודית ההיסטורית המתח שבין התקווה לשיבת העבר המדומיין, שבו היה המקדש לבם הפועם של החיים הדתיים, לבין ההכרה באיסור להימנע מפעולה אנושית; יהודי יכול לחיות בציפייה, בערגה ואפילו בכאב, אבל כמאמין אסור לו לנקוט פעולה. מתח זה בדיוק מבטא את מעמדו כמאמין, המוותר על מימוש ציפייתו הדתית בשם חובתו הדתית.
לא רק בעלי הלכה הבינו זאת, אלא גם בנימין זאב הרצל, שהגן בלהט על הטענה שיש להפקיע את האגן הקדוש בירושלים משליטה מדינית, משום שהוא מקודש לשלוש הדתות. הרצל סבר, כי יש להציע הסדר פוליטי שיאפשר לדתות כולן לתת ביטוי לקדושת המקום, בלי להחיל עליו ריבונות של מדינה כלשהי. הכבוד שמחולל התנועה הציונית רחש למרחב המקודש נעלם בימינו.
כיצד התחולל השיבוש? איך הפך המרחב המקודש מכל למקום שבו תוכרע שאלת הריבונות האנושית? התשובה לשאלה זו מצויה ברגע הסמלי שבו הונף דגל ישראל על הר הבית במלחמת ששת הימים. הנפת הדגל ביטאה את המעתק העמוק במעמדו של ההר בתודעה הישראלית: הר הבית הפך לסמל המרומם ביותר של הריבונות והלאומיות הישראליות. במחי יד נמחק מעמדו של הר הבית בתודעה היהודית ההיסטורית כמרחב המקודש ביותר. מעשה סמלי זה הוליד את התהליך שעתה אנו מצויים בשיאו: המרחב המקודש של המסורת היהודית נהפך למרחב המקודש של הריבונות הישראלית. הר הבית היה לעוד אמצעי להמחשת כוחו של הריבון; האל נעלם ואת מקומו תפס האדם כריבון.
המרת המשמעות של המרחב המקודש בהר הבית מגלמת שני תהליכים חמורים. הראשון: אלימות כלפי המסורת היהודית, שתבעה מהאדם ריחוק והימנעות מכניסה להר בעוד ששיח הריבונות תובע שליטה עליו; השני: השתלטות על תודעת הזיכרון היהודית. בתודעה היהודית הקלאסית הר הבית אמור להיות שומם מאדם, או לפחות מיהודי, עד ביאת המשיח. היהודי אמור לזכור את הר הבית בחורבנו ואינו אמור לבצע פעולה כלשהי לשינוי המצב. מבחינה הלכתית הוא אינו יכול לעשות זאת, שכן מאז חורבן הבית אין דרך להיטהר במידה המאפשרת כניסה למרחב הר הבית. שיח הריבונות החדש דוחה ביד גסה תודעה זו.
יתר על כן, שיח זה מבקש לנכס לעצמו את הזיכרון ההיסטורי המעניק מעמד מיוחד להר. הריבון הוא "נאמן הר הבית". אבל הר הבית שהוא נאמן לו אינו הר הבית שנשמר בתודעת העם היהודי מדורי דורות. הר הבית בשיח הישראלי החדש אינו אלא הריבון עצמו, המבקש להרחיב את תחולת שליטתו גם על האלוהי. שיח הריבונות הישראלי עוקר את הזיכרון, התודעה והאמונה היהודית ובורא לעצמו זיכרון ותודעה חדשים ואף תורה חדשה. כך נעקר השיח ממורשת ישראל וכך נעקרת תורת ישראל ממקומה ונעשית לאסקופה הנרמסת בידי מי שמעמיד את האדם מעל האל וההלכה.
תמוה שההגמונים של השיח אינם מבינים את חומרת המעשה, ואינם מודעים לכך שפעולתם בשם הריבונות היא האלהת המדינה ולא שיקומה של המסורת היהודית. האלהת המדינה מניבה רווח פוליטי קלוש, הפוגע בסופו של דבר בריבונות עצמה. אם המדינה מחילה את הריבונות באופן לא הוגן, כוחה הולך ומתערער גם ביחס למרחבים שבהם היא אמורה להחיל את ריבונותה. האם תצליח החברה הישראלית להשיב לריבונות את כוחה המוגבל ולשקם את התודעה ההיסטורית ביחס להר הבית?
פרופ' שגיא מלמד פילוסופיה באוניברסיטת בר־אילן והוא עמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן
