"איכה הייתה לזונה קרייה נאמנה"
איכה פרק א
א איכה ישבה בדד, העיר רבתי עם--הייתה, כאלמנה; רבתי בגויים, שרתי במדינות--הייתה, למס. {ס} ב בכה תבכה בלילה, ודמעתה על לחייה--אין-לה מנחם, מכל-אוהביה: כל-ריעיה בגדו בה, היו לה לאויבים. {ס} ג גלתה יהודה מעוני, ומרוב עבודה--היא ישבה בגויים, לא מצאה מנוח; כל-רודפיה השיגוה, בין המצרים. {ס} ד דרכי ציון אבילות, מבלי באי מועד--כל-שעריה שוממין, כוהניה נאנחים; בתולותיה נוגות, והיא מר-לה. {ס} ה היו צריה לראש אויביה שלו, כי-יהוה הוגה על רוב-פשעיה; עולליה הלכו שבי, לפני-צר. {ס} ו וייצא מבת-ציון, כל-הדרה; היו שריה, כאיילים לא-מצאו מרעה, וילכו בלא-כוח, לפני רודף. {ס} ז זכרה ירושלים, ימי עונייה ומרודיה--כול מחמודיה, אשר היו מימי קדם; בנפול עמה ביד-צר, ואין עוזר לה--ראוה צרים, שחקו על משבתיה. {ס} ח חטא חטאה ירושלים, על-כן לנידה הייתה; כל-מכבדיה הזילוה כי-ראו ערוותה, גם-היא נאנחה ותשב אחור. {ס} ט טומאתה בשוליה, לא זכרה אחריתה, ותרד פלאים, אין מנחם לה; ראה יהוה את-עוניי, כי הגדיל אויב. {ס} י ידו פרש צר, על כל-מחמדיה: כי-ראתה גויים, באו מקדשה--אשר ציווית, לא-יבואו בקהל לך. {ס} יא כל-עמה נאנחים מבקשים לחם, נתנו מחמדיהם באוכל להשיב נפש; ראה יהוה והביטה, כי הייתי זוללה. {ס} יב לא אליכם, כל-עוברי דרך--הביטו וראו, אם-יש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי: אשר הוגה יהוה, ביום חרון אפו. {ס} יג ממרום שלח-אש בעצמותיי, וירדנה; פרש רשת לרגליי, השיבני אחור--נתנני שוממה, כל-היום דווה. {ס} יד נשקד עול פשעיי בידו, ישתרגו עלו על-צווארי--הכשיל כוחי; נתנני אדוניי, בידי לא-אוכל קום. {ס} טו סילה כל-אביריי אדוניי בקרבי, קרא עליי מועד לשבור בחוריי; גת דרך אדוניי, לבתולת בת-יהודה. {ס} טז על-אלה אני בוכייה, עיני עיני יורדה מים--כי-רחק ממני מנחם, משיב נפשי; היו בניי שוממים, כי גבר אויב. {ס} יז פירשה ציון בידיה, אין מנחם לה--ציווה יהוה ליעקוב, סביביו צריו; הייתה ירושלים לנידה, ביניהם. {ס} יח צדיק הוא יהוה, כי פיהו מריתי; שמעו-נא כל-העמים, וראו מכאובי--בתולותיי ובחוריי, הלכו בשבי. {ס} יט קראתי למאהביי המה רימוני, כוהניי וזקניי בעיר גוועו: כי-ביקשו אוכל למו, וישיבו את-נפשם. {ס} כ ראה יהוה כי-צר-לי, מעיי חומרמרו--נהפך ליבי בקרבי, כי מרה מריתי; מחוץ שיכלה-חרב, בבית כמוות. {ס} כא שמעו כי נאנחה אני, אין מנחם לי--כל-אויביי שמעו רעתי ששו, כי אתה עשית; הבאת יום-קראת, ויהיו כמוני. {ס} כב תבוא כל-רעתם לפניך ועולל למו, כאשר עוללת לי על כל-פשעיי: כי-רבות אנחותיי, וליבי דווי. {פ}
 |
|
|
