הרב שג"ר מסמל כיום את האגף (בציבור הדל"י) שמנסה לשלב את החסידות לתוך עולם התורה ההלכתי, זאת ההגדרה התורנית לדרכו אבל נכון יותר לנסח את זה כנסיון לשלב את עולם הרגש לתוך העולם הפילוסופי הקר,
מוקדם מדי להעריך האם זו תופעה חולפת או שעתידה היא להתפשט ולתפוס מקום של כבוד בתוך בתי המדרש לאורך זמן אבל בהחלט היא ראויה להגדרה של תופעה.
בשביל לפתוח דיון נרחב בנושא אשמח לקבל עזרה מאלו מחברי הפורום שמכירים בחשיבות הנושא. במידה ותהיה התעניינות בנושא אשתדל גם אני להרחיב ולפתח את הנושא ככל שידי משגת...
נשלח ב-11/6/2018 08:39
מצד_רביעי ייש"כ
נשלח ב-10/6/2018 22:31
סליחה על ההתלבשות על ההקפצה- אבל דבר בעיתו מה טוב- מצ''ב הסרטונים מיום העיום שהתקיים ביארצייט ביום
ה' האחרון- בנושא- הַחֲרֵדִים אֶל דְבָּרו האופק החרדי אל מול האופק הדתי-לאומי
היום היארצייט של הרב שמעון גרשון רוזנברג, הוגה מקורי ופורץ דרך שכבש דרכים רבות עבור תלמידיו. כאן אזכיר מעט מאוד: רק את יחסו המיוחד להתעוררות הרוחנית הנאו-חסידית שהציונות הדתית חוותה ב-25 השנים האחרונות.
הרב שג"ר היה מהראשונים שלימדו חסידות בישיבות ציוניות דתיות, ומהראשונים שעודדו חיפוש רוחני אישי המשתמש ברעיונות ופרקטיקות חסידיות. הוא תלה בעניין הנאו-חסידי תקוות רבות ואף כתב כי הרנסנס הנאו-חסידי "יהיה בעל משמעות ומשקל לא פחות מאשר החסידות הקודמת" - לא פחות.
כבר הספקנו לשכוח אבל בעשורים האחרונים התנהל מאבק חריף נגד ההתעוררות הנאו-חסידית בציונות הדתית. הן מהמעגלים ה"רציונליסטים" של ישיבת 'הר עציון' ותלמידיה (הרבנים עמיטל, ליכטנשטיין ובזק), והן קוקיסטים אדוקים מישיבת 'הר המור' ובנותיה (הרב טאו) הביעו דאגה מרוחניות של חיפוש אישי ומהרצון "להתחבר". תכנים חסידיים בישיבות, כמו גם הנסיעה לאומן, הוכרזו כעניין של פינוק אגואיסטי, המסיח את הדעת מלימוד גמרה, הלכה, ו/או מלאומיות קולקטיביסטית "בריאה".
היום ניתן לקבוע כי המאבק כנגד הנאו-חסידות נחל כישלון חרוץ, ובעצם גווע. מספר הישיבות שמלמדות חסידות הוא גדול וגדל כל הזמן, ובמעגלים רחבים הלגיטימציה לרוחניות אישית כבר מובנת מאליה. אותי זה מעודד, ונדמה לי שגם הרב שג"ר היה יכול להיות מרוצה.
- בקישור שיר שכתב שלמה שוק והלחין Uri Weill שהוא מעין הספד לרב שג"ר.
רב שג"ר . יום הפטירה קרב. האיש שחידש ונגע ברבים כל כך למרות סגנונו המרוכז והמכונס כביכול. ימים רבים התהלכתי ברגש ובדמע עם המילים והלחן בראשי ובלבי. כלי הנשיפ...
החיבור בין הוגים מעולם החול – אקזיסטנציאליסטים או פוסטמודרניסטים – לבין דמויות בהגות היהודית הוא חיבור מרובה סכנות. אי אפשר להפריד את התוכן הרוחני מאורח החיים [וסתירה לכאורה אצל שג"ר בנושא זה]
אכן לכל השקפת עולם שאינה ברירת המחדל צריך עבודה. אבל אני מתנגד גמור לגישה שהפסימיות יותר נכונה או אמיתית בגלל זה מן האופטימית. רק בגלל שזה יותר שחור וקודר, [וממילא נקל יותר לאמץ], לא אומר שזה יותר אמיתי. יש מקום לאופטימיות גדולה בעולם הזה. אין ממה לפחד. רק לצחוק מן הכל, "משחקת בתבל ארצו".
נשלח ב-9/7/2012 08:42
ת"ט
נשלח ב-9/7/2012 08:37
יש לך מושג לכמה גבורה נצרך אדם כדי להגיע לאשליה ידידותית כזו?
נשלח ב-9/7/2012 08:32
יהיאור כתב:
[ויצויין ספרו של הר"ש וולבה "עולם הידידות", והמאמר שבתוכו בשם זה, שבו מנגיד את חיי התומ"צ כחיים בעולם יפה וידידותי, מול הפסימיות והפחד והאקזיסטנלי]
מעניין כמעט בכל מודעת אבל של רב, מצויין שהיה נלחם מלחמת ה' בגבורים.
נשלח ב-9/7/2012 08:30
בע"ב,
וכבר קדמה לכך הערתו הארוכה מאד (למעלה משני עמודים), הרביעית, למסתו הנודעת "איש ההלכה" עיי"ש בשליש האחרון.
נשלח ב-9/7/2012 08:12
ואולי כתגובה לרב וולבה (או יותר מדויק, לשיטת הרב וולבה), כתב הגרי"ד את "איש האמונה הבודד"?
נשלח ב-9/7/2012 07:54
יהי,
אכן כעיין דבריך כותב בעצמו שם בהמשך ..."אז ישכון בו ממקור כל החיים להחיות רוח נדכאים ואז נהפך האנחה שלו והמרה שחורה טבעית לשמחה ועונג רק מצד אלהות ששורה על נפשו ממש"
נשלח ב-9/7/2012 07:46
[ויצויין ספרו של הר"ש וולבה "עולם הידידות", והמאמר שבתוכו בשם זה, שבו מנגיד את חיי התומ"צ כחיים בעולם יפה וידידותי, מול הפסימיות והפחד והאקזיסטנלי]
נשלח ב-9/7/2012 07:44
ספרן יש בדברים אלו חשיבות רבה. [-בעיקר הזיהוי שלו המגיד את המדה שבגמרא עם המ"ש הטבעי ממש. חוץ מהיותם אבחנה מדוייקת למדי של המציאות. רוב האנשים שהשיגו משהו גדול באמת היה להם מידה רבה של ה"לבו דואג" הזה, עד כדי דיכאון ממש.] ובכל זאת, נדמה שיש דרך להפוך את זה גופא לאופטימיות עמוקה מאד, או אולי נכון יותר לכנות זאת צחוק עמוק מאד. [כאשר מבינים שהכל כלום, אפשר לבכות ואפשר לצחוק. אלו שני תגובות שונות לאותה הכרה.] זה לא בהכרח חייב להוביל ל"ימית את עצמו". זה יכול להוביל גם לחיים מלאים יותר. [עכ"פ ברצו"ש]