הרב שג"ר מול שאר העולם

הרב שג"ר מסמל כיום את האגף (בציבור הדל"י) שמנסה לשלב את החסידות לתוך עולם התורה ההלכתי, זאת ההגדרה התורנית לדרכו אבל נכון יותר לנסח את זה כנסיון לשלב את עולם הרגש לתוך העולם הפילוסופי הקר,

מוקדם מדי להעריך האם זו תופעה חולפת או שעתידה היא להתפשט ולתפוס מקום של כבוד בתוך בתי המדרש לאורך זמן אבל בהחלט היא ראויה להגדרה של תופעה.

בשביל לפתוח דיון נרחב בנושא אשמח לקבל עזרה מאלו מחברי הפורום שמכירים בחשיבות הנושא. במידה ותהיה התעניינות בנושא אשתדל גם אני להרחיב ולפתח את הנושא ככל שידי משגת...

בע"ב,

וכבר קדמה לכך הערתו הארוכה מאד (למעלה משני עמודים), הרביעית, למסתו הנודעת "איש ההלכה" עיי"ש בשליש האחרון.

ואולי כתגובה לרב וולבה (או יותר מדויק, לשיטת הרב וולבה), כתב הגרי"ד את "איש האמונה הבודד"?

יהי,

אכן כעיין דבריך כותב בעצמו שם בהמשך ..."אז ישכון בו ממקור כל החיים להחיות רוח נדכאים ואז נהפך האנחה שלו והמרה שחורה טבעית לשמחה ועונג רק מצד אלהות ששורה על נפשו ממש"

[ויצויין ספרו של הר"ש וולבה "עולם הידידות", והמאמר שבתוכו בשם זה, שבו מנגיד את חיי התומ"צ כחיים בעולם יפה וידידותי, מול הפסימיות והפחד והאקזיסטנלי]

ספרן
יש בדברים אלו חשיבות רבה. [-בעיקר הזיהוי שלו המגיד את המדה שבגמרא עם המ"ש הטבעי ממש. חוץ מהיותם אבחנה מדוייקת למדי של המציאות. רוב האנשים שהשיגו משהו גדול באמת היה להם מידה רבה של ה"לבו דואג" הזה, עד כדי דיכאון ממש.]
ובכל זאת, נדמה שיש דרך להפוך את זה גופא לאופטימיות עמוקה מאד, או אולי נכון יותר לכנות זאת צחוק עמוק מאד. [כאשר מבינים שהכל כלום, אפשר לבכות ואפשר לצחוק. אלו שני תגובות שונות לאותה הכרה.] זה לא בהכרח חייב להוביל ל"ימית את עצמו". זה יכול להוביל גם לחיים מלאים יותר. [עכ"פ ברצו"ש]