לאור חשיבותו של הנושא, במיוחד כיון שאחד מבכירי כותבינו אימץ את שיטתם של בוגי את וטו, מגיע לו אשכול עצמאי.
אז כך:
מיכי כתב באשכול על לייבוביץ:
אני אמנם לא רב, אולם למיטב הבנתי אני אורתודוכסי, והישיבה בה אני מלמד נכנסת לקטגוריות שמנית לעיל.
אם מישהו ייכנס אליי לישיבה וישאל אותי (לא צריך, אני כאן) האם 'עין תחת עין' הוא חידוש מאוחר, או שמא ירד מסיני, אומר לו שזוהי שאלה היסטורית מעניינת, ויש לה השלכות תורניות מעניינות, אולם היא לא ממש חשובה מבחינה דתית, ובודאי אינה קשורה לאפיקורסות כלשהי.
בהחלט ייתכן שהחידוש המרענן הזה ש'עין תחת עין' ממון, התחדש במהלך ההיסטוריה, ולא ירד מסיני. ואף ייתכן שלא נהגו כך בשלב זה או אחר בהיסטוריה (למשל, האווירה בתנ"ך, משום מה, לא נראית לי מתאימה לתפיסה נאורה שכזאת).
זוהי דרשה, ועל הדרשות הרמב"ם כותב דברים ברורים בתחילת הלכות ממרים (פ"א-ב), בהקדמות ובשורש השני. כל בי"ד בכל דור, ללא כל דרישה על היותו גדול בחכמה או במניין, יכול לפרש את התורה בי"ג מידות ולדרוש אותה כהבנתו, ולחלוק על כל קודמיו גם יחד. עקרונית בי"ד יכול להחליט שיש 3 אבות מלאכה בשבת, ולא 39.
כל זה הוא פרט לדברים שירדו מסיני ונמסרו במסורת שעליהם לא נחלק אדם מעולם (וראה חוו"י סי' ק"צ?, והדברים עתיקים). למעשה הדברים שבמסורת אינם שייכים לתושבע"פ, אלא רק במובן הפורמלי שהם לא שייכים לתושב"כ. אולם הדרשות היוצרות (אלו שקדמו להלכות שעלו מהן, בניגוד לדרשות הסומכות להלכות ידועות) לא ניתנו מסיני, והן יכולות לתהחדש בכל דור.
על כן אין לי הקטן שום בעיה עם אמירה ש'עין תחת עין' הוא חידוש מאוחר, ולמי שיש בעיה עם זה יש בעיה עם הרמב"ם וגם עם חז"ל. הוא רפורמי אמיתי (וזו זכותו!).
אמנם עדיין החידוש צריך להיעשות מתוך מודעות שהחכם הדורש הוא פרשן ולא מהפכן. הוא עצמו חייב להיות במצב שהוא רואה בטכסט עצמו את הפירוש/הדרש שלו (ואין כוונתי שהדרש הוא הפשט, ואכ"מ).
ישנם כללי דרש, שבאמצעותם (בתוספת סברות אישיות, שבהחלט תלויות בקונטכסט ובהשקפות של הפרשן) מחלצים הלכות מן התורה. בשורש השני הרמב"ם נחלק עם הרמב"ן האם הלכות אלו מצויות בתוך הכתוב או שהן הרחבה שלו (כענפים היוצאים מן השורשים). אולם ברור שהן אינן יכולות סתם להפוך אותו ממניעים מוסריים, שאם לא כן אין לתורה כל משמעות. יכולנו להסתפק בציווי: עשה מה שאתה מאמין בו. היושר האינטלקטואלי של החכם הוא תנאי לתוקף הדרשה. ההלכה הנדרשת, גם אם המוטיבציה ליצירתה היא מוסרית (וזה בהחלט יכול להיות), צריכה להיות מצויה בכתוב, או לבטא הרחבה שלו (ולא סתם זריקה שלו) על פי כללי הדרש (שחלק גדול מהם אינו ידוע לנו ממש, ולכן נראה לנו שיש כאן ברירה חופשית בין פסיקות, ו'הברגה' דה-פקטו, מפוקפקת למדיי, שלהן לתוך הכתוב).
נו, כשאני למדתי את המונח 'הברגה' (עוד מעט אתחיל עם 'נוכלות אינטלקטואלית') אז כבר באמת שורר בעולם שלנו 'שלום הדעות' באופן היותר עליון וניצוצי. ווטו ובוגי, הפיסקה הזו מוקדשת לכם ולכל בית ישראל.
בברכת גח"ט, לרב"צ, וגם לצאן מרעיתו הזקן.
מיכי
***
ועל זה הקשיתי:
הגם מיכי במבריגים?
ביתר רצינות, כי זה נושא רציני מאד.
מיכי, אתה מוזמן לענות לשאלון הקצר הבא:
מה הם התנאים ההכרחיים והמספיקים על מנת שפרשן יציע פירוש שמשנה או עוקר דבר תורה מפשטותו, כגון להפוך עין תחת עין לממון? ואם אוסיף דוגמא מאשכולו של מסתברא, לומר ששוגג חייב קרבן חטאת, אבל לא מתעסק?
נקודות לבירור:
א. האם הפרשן מודע לכך שהוא יוצר שינוי?
ב. איך הוא מבאר זאת לעצמו? (השיטה הסוקרטית, לשאול אותו מה הוא עונה לעצמו ולנו).
ג. האם יש חופש דרשות מוחלט? כלומר, האם ניתן לומר שתפילין הן רק מטאפורה? (זה בהחלט עלול להיות פשט החומש...).
ובסופו של דבר, איך אתה משתית את המטא-כללים האלו שלך במסורת התלמודית? על ידי הברגה או על ידי פשט? . זו שאלה רצינית גם כן, למרות החיוך. הכוונה שלי היא כיצד אנו מעגנים פרשנות כה מרחיקת לכת בגמרא - לא שזה בלתי אפשרי, אולי זה באמת הפשט, אבל מנלן?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-28/9/2004 02:14
ממללא,
מה פה לא ברור? אמשלום ודאי מתכוונת לכך שנוער הגבעות וגוש אמונים הן תופעות קלסיות שליוו את היהדות המסורתית מאז ומעולם, ועל כן אין בהם כל חדש. לכן ברור מאליו שאין כל חדשנות בהתייחסות הדתית לפוליטיקה. הרי כבר החפץ חיים דדיבר על ייסוד מדינה ליהודים ועל חשיבות ההחזקה בכל שטחי הארץ ואיסור על מסירת שטח ממנה לידי עם אחר. כל זה אינו חדש כלל וכלל.
או שמא חדשנות היא רק בכיוון שמתקרב למה שנראה רצוי בעיני מי שמבחוץ, כמקובל במחוזותינו.
שלא לדבר על החדשנות ההלכתית והאחרת שמתגלה באופן כה נועז ומרשים בכל פלחי האוכלוסייה האחרים.
נקודה זו מובילה אותי להברגה התרבותית והאמנותית, שהוזכרה בדברי אמשלום, שעדיין לא הצלחתי להבין מה פירושה. אשמח לדוגמאות.
מיכי
נשלח ב-27/9/2004 19:10
אמשלום,
לא ברור לי בדיוק למה כוונתך, ואשמח לשמוע אותה ולהתייחס.
באופן כללי, אני לא מזהה בעיות ב'מישור הפוליטי' שנובעות מהעדר חדשנות הלכתית.
אגב, חדשנות הלכתית עלולה להוליד גם בריות משונות, וזה מחירה של כל חדשנות שאינה מסוגלת להיות ערבה לתוצאותיה מראש. האלטרנטיבה, מבחינת היהודי ההלכתי, היא להימנע מכל ניסיון של חדשנות.
נשלח ב-27/9/2004 08:08
מיכי,
א. אני מסכימה שמי שנזקק לארגז הכלים הוא רק מי שמחוייב, וכבר אמרתי זאת קודם. מי שמחוייב להלכה, עומדים בפניו מברגי ההלכה, ומי שמחוייב לתרבות, לספרות ולעם, עומדים בפניו מברגים אחרים. מי שאינו מחוייב כלל, אינו נזקק לאף אחד מאלה.
ב. הברגה, מבחינתי, אינה שוות ערך לחוסר יושר, להפך, וכבר קיבלתי (פחות או יותר) את הגדרתך לגבי המוּדעות. אני מאמינה שחכמי התלמוד והמשנה היו אמיצים יותר ממרבית המנהיגים האורתודוכסים בימינו. אולי זה בגלל חוסר המודעות, אולי בשל המחוייבות הגבוהה יותר שנסכה בהם ביטחון, ואולי פשוט בגלל האומץ.
ג. אם תהיה מוכן ללמוד שנה בקורס גיור, להצטרף לקהילה, לעבור ראיונות ומבחן ולערוך מילה וטבילה, כשאר המתגיירים בקהילתי - אגייר אותך בשמחה!
ממללא,
דבריך נכונים בעניין החידושים ההלכתיים - ייתכן שציפיותי גבוהות מדי (ואיני מתכוונת להנמיכן, אלא להמשיך ולאתגר את המסגרת). מעניין שלא הזכרת את היצירתיות ההלכתית בנושאים הפוליטיים הבוערים של השנים האחרונות.
נשלח ב-27/9/2004 01:57
ישנן כמה נקודות שאני חייב עליהן תשובה.
1. מואדיב,
אני לחלוטין לא מסכים. כל ארגז הכלים צריך להיות ישר (פרשנית, לא מוסרית. כמובן שכפי שהערתי המוסר הוא חלק מהפרשנות הבלתי מודעת). פרוזבול כ' התוס' בגיטין ל"ו שכבר יש לו מקור בתורה. וגם אם לא היה לו מקור, זה נעשה רק בשביעית בזמה"ז דרבנן, וגם זה יכול להיעשות כתקנה, שהיא כלי לגיטימי לתקן בעיות פורמליסטיות.
2. זה מביא אותי לנקודה שנייה. כשרוצים לתקן עיוות שיש בתורה (וכאן אני מסכים לכמה מדעות הכותבים, שזה יכול להתרחש), אזי הדרך ההלכתית היחידה לעשות זאת היא באמצעות תקנות (ר' גרשום הוא דוגמא יפה להליך כזה, גם לאחר התלמוד).
פרשנות ודרש אינם כלי עבודה להברגה רפורמית, לפחות לא ביהדות הלכתית. ביהדות אחרת אינני רואה כל צורך בארגז כלים בכלל.
3. ממללא, על כל הודעותיך כאן , למעט נקודה אחת: למה צריך להביא ראיות ומקורות לדבריי? אני לא מצליח להבין איך מישהו יכול לטעון אחרת. האם מישהו, מתחילת האשכול ועד עתה, טען שכל ההלכות ירדו מסיני? מסתברא שטען זאת בתחילה, משום מה אינו חוזר אלינו עם המקורות המבוקשים. ייתכן שהיתה לנו אי הבנה שם. כל ההלכה כולה אינה אלא ראיה גדולה אחת לדבריי, ותו לא מידי.
4. אמשלום, באשר ליצירתיות של יהדות ההלכה, אני חלוק עלייך מכל וכל. לענ"ד ישנה יצירתיות בעיקר ביהדות ההלכה. ישנה ביקורת שזה לא מספיק, אולם אני לא מאמין ביצירתיות ללא כללי ז'אנר. כשאין צירים מוסכמים ומגבילים, אין משמעות ליצירתיות. אשמח לצרף לך פרק אחר מספרי הבלתי נגמר (השלישי) בנושא זה.
אני לא מקבל את הגדרתך ל'דרש' כהברגה. אני חושב שחכמינו היו ישרים אינטלקטואלית, ולא עבדו עלינו ולא על הקב"ה ולא על עצמם. לדרש יש כללים משלו (רמז ישנו בדברי מיימוני בדעת חכמים דר"א), וחלקם אבדו מאיתנו לצערי, ולכן זה נראה לנו כהברגה. אם ישנן כאן הברגות אז אני עכשיו הופך לרפורמי (את מוכנה לגייר אותי?). מעבר לכך, אינני רואה טעם בהברגות, אם בין כה וכה אין מחוייבות לתורה. אז תגיד שאתהפוסק נגד הכתוב בתורה, ודי. זה כמו אוקימתא למשנה, ואכ"מ.
5. מיימוני, אם אתה חושב שזוהי כוונתו של נותן התורה כפי שבאה לידי ביטוי בתורה, אזי אתהמכוחותינו. אולם אם אתה חושב כך ועוקף את הכתוב בתורה, אזי קי"ל ש'לא בשמים היא', אלא רק בתורה שניתנה לנו בסיני (+פרשנותנו) וקו"ח לא מחוץ לתורה ועל הארץ. בזה תלוי הכל.
דברי הרמב"ם סופ"ח מהל מלכים על גר תושב שמקיים את המצוות לא מפני שהקב"ה ציווה עליהן ידועים (נדמה לי שאפילו דיברנו עליהם פעם). אולם ישנה כאן נקודה מעניינת נוספת. יש שהעירו לי שאטלי הרמב"ם מדבר רק על גר תושב ולא על יהודי.
ראשית, עיין במפתח לפרנקל ותראה שהאחרונים לא למדו כך, ומסברא ברור שזה לא כך. אולם כעת יש לדון אז מדוע הוא ממקם את ההלכות הללו דווקא שם? מדוע הוא לא אומר זאת על יהודי.
אפשר היה לומר שזה מפני שלא חשב שאצל יהודי זה יכול לקרות. אולם לענ"ד נראה יותר שזה מפני שהמצוות של גר תושב הן ז' מצוות של בני נוח, שכולן מוסריות-שכליות (אולי למעט אבר מן החי, וגם בזה יש לדון). אם כן, חידושו הוא שגם במצוות כאלה אין ערך דתי (להבדיל מערך אנושי) אם מקיימן לא מפני ציווי בתורה מסיני.
ובזה תשובה לאשכול הסמוך (של כי-שרית?) לגבי קיום מצוות ללא אמונה.
התשובה היא: חסר כל ערך דתי. נקודה (ואין להקשות משמונה פרקים, לגבי 'אפשי ואפשי' במצוות השכליות, שאינו נוגע לכאן אפילו כמלוא נימה).
לענ"ד המסקנה לנדון דידן מתבקשת. הפרשנות שלך ל'עין תחת עין' צריכה להתבסס על הבנתך בכוונת התורה. אם זה לא משם, אזי אתה עובד את עצמך ולא את הקב"ה.
6.מסקנה: אם ר"א צודק, אזי עלינו לכוף את עצמנו, ואת מוסריותנו (כמו בעקידה שעקד אברהם אבינו את בנו), ולעשות את מה שצווינו. אתה עצמך הבאת שלחכמים יש מקור מהתורה לדבריהם ולא ויכוח מוסרי ישיר (יכול להיות ויכוח מוסרי מובלע שגורם להם לקרוא כך את התורה).
7. המניע שלי אינו עניין לכאן. מותר שיהיה מניע מוסרי, אולם הפרשנות צריכה להיות ישרה אינטלקטואלית. כפי שכבר עלה באשכול אחר (לגבי הצלת גוי בשבת), כשנמצא היתר להצילו נשמתי לרווחה. אולם אם הוא לא היה נמצא, אזי הייתי חייב להימנע מכך (ולא בטוח שהייתי עומד בכך).
8. לסיום, אין לי שום ויכוח עם הרמב"ם בנושא 'עין תחת עין'. מבחינתי זו היתה דוגמא בלבד, ואם לרמב"ם ישנה ראיה שזה כן ירד מסיני, לחיי! כפי שכבר ציינתי הטענה היא עקרונית ולא על דוגמא כזו או אחרת.
מיכי
נשלח ב-25/9/2004 23:59
אמשלום,
אני מניח שההבדל בינינו הוא בנקודת המוצא. אני בוחן את ההלכה כיום לפי מה שהיא הייתה לפני כמה עשרות שנים, ולא לפי העולם שאינו עולם ההלכה.
היהודי ההלכתי של סוף המאה הקודמת:
א. לא הכיר את אחיו החילוני כתינוק שנשבה (אלא לאחר הרב קוק והחזו"א).
ב. לאשתו היה אסור ללמוד תורה (אלא לאחר החפץ חיים, בתהליך שהולך ומתעצם עד ימינו), ולבחור למוסדות ציבור (עד החזו"א).
ג. היה אסור לו להציל גוי בשבת.
ד. לא היה לא מושג בדבר ניהול צבא מודרני שבעה ימים בשבוע לרבות יום כיפור (עד פיתוח הלכות 'עד רדתה' בספרות ההלכה וצבא).
ה. הוא לא היה מעלה על דעתו ניתוחי מתים או השתלות איברים כמעשים מותרים ואף כמצוות (וחבל שלא נעשה ניסיון מצד הממסד הרפואי להיענות לדרישות המינימליות שהוצבו ע"י הרבנות בעניין).
אלו מספר תמורות משמועותיות ביותר, ודאי לא כולן, ביהדות ההלכתית בעשרות השנים האחרונות, ולא ניתן להתעלם מהן. אני מסופק אם ניתן להצביע על תקופה עם תמורות כה רבות לאחר חז"ל.
נשלח ב-25/9/2004 23:27
ממלא,
אוסיף לרשימת המקורות שספרן הביא גם את 'הלכה עוקרת מקרא'- מדברי הגאון -קצות החושן על סמכותה של תושב"ע- דברי הגאון על יחס התושב"ע לתושב"כ - מתוך פרשת משפטים - שיחות על פרשות שבוע.
ושוב, גם בציטוט שספרן הביא, הוא משאיר לתושב"כ מקום, באומרו עיקרה רובה וכמעט כולה..ודו"ק
נשלח ב-25/9/2004 23:23
ממללא,
א. אני האחרונה שאטען שאין הבדל בין הרפורמה והאורתודוכסיה, וכבר אמרתי שאני נוטה לקבל את עמדת מיכי בהגדרת ההבדל.
ב. אם אתה טוען שהתרבו המברגים, מדוע יש (ולא רק לי) תחושה שהיצירתיות (בגבולות ההלכה) כמעט ונעלמה כליל?!
נשלח ב-25/9/2004 23:19
מיכי,
דומני שניתן לעגן את שיטתך בגמרא מפורשת במסכת שבת בסוגית 'מתן תורה' (פז ע"א ואילך), מובאת בין היתר הברייתא הגורסת כי "שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו: הוסיף יום אחד מדעתו (לפרישה שלפני מתן תורה - וזאת בניגוד לכתוב המפורש "היו נכונים ליום השלישי!"), ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות".
והגמרא שם דנה - 'מאי דריש?' ומציעה הסברים לכל אחד מהחידושים: הראשון - מעין היקש, ושני האחרונים - ק"ו, יעו"ש.
רוצה לומר, שהגמרא הבינה דרישת הלכות כהוספה של משה על דברי הקב"ה.
ולא בכדי התקשו בכך הראשונים שם (תוס', רמב"ן ועוד) מדוע הברייתא נוקטת בלשון 'מדעתו' היכא שמשה דורש במידות שהתורה נדרשת בהן, ומתרצים לשיטתם שלא מדובר ממש בדרישה. ומכל מקום, יתכן ויש בכך ראיה אף מהגמרא (אם כי לדעתי מוכח כשיטתך כבר מ'תנורו של עכנאי').
ספרן,
תודה על ההפניות. אני אבדוק זאת במקור. אגב, שמעתי פעם מאסא כשר שסיפר שבמהלך סימפוזיון בו השתתף הוא טען שליבוביץ' למעשה גורס שהתורה היא מעשה ידי אדם, ומיד לאחר מכן הוא זכה לשיחת טלפון צוננת מליבוביץ' שהכחיש את מסקנת כשר.
נשלח ב-25/9/2004 23:17
ספרן,
תודה, פטרת אותי!
נשלח ב-25/9/2004 23:03
ממללא,
בעבר גם סברתי בשיטת לייבוביץ כדבריך,אולם בשנים
האחרונות עם הופעתם של ספרים נוספים מפרי עטו
וממה שרשמו תלמידיו מפיו,מתברר שהתמונה אינה מדויקת,
ב"שיחות על מסילת ישרים" עמ'228 הוא מדבר על מתן סמכות
לחכמים מסיני[בנקודה זו יש הרחבה בשיחותיו ל"פרקי אבות"]
ובעמ'234 הוא מציין שמן השמיים "ניתנו כללים",
ב"שיחות על תורת הנבואה של הרמב"ם" עמ'447 הוא אומר
ש"המתדולוגיה של ההלכה מאושרת מן השמיים ובעמ'448
"שתורתנו שבעל פה אשר עיקרה,רובה וכמעט כולה מעשה ידי
אדם בשר ודם היא היא התורה האלוקית" ובעמ'460,מצטט
ממש כדבריו מספר נצחון של ר' יו"ט ליפמן מילהאוזן.
עכ"פ אין כמעט הבדל בין דברי לייבוביץ לדברי מיכי
ולשיטת הרמב"ם אותה הצגת נאמנה.
נשלח ב-25/9/2004 22:55
אמשלום,
איני חלוק על דבריך בהודעתך הקודמת. אני אף מזדהה עם הלך הרוח החז"לי (אליבא דהלברטל ודעימיה) לפיו הקריאה ה'מוסרית' של המקרא היא קריאה 'נכונה' (קצת קשה לי למצוא בטויים מדוייקים), ואני חושב שהיא לא מופרכת גם מהבחינה ההלכתית הפורמליסטית, שהרי מצינו עקרונות-גג פורמליים כגון 'ועשית הישר והטוב' או 'דרכיה דרכי נועם' שנעשה בהם שימוש ע"י הפוסקים ביצירת נורמות הלכתיות.
לגבי שאלתך המופנית למואדיב, הרי שלדעתי בעשרות השנים האחרונות התגברו המברגים ולא להיפך.
כמו כן אני עדיין סבור שיש קו מפריד מסויים בין האורתדוכסיה לרפורמה. גם האורתדוכסיה הליברלית ביותר עדיין רואה עצמה מחוייבת למסגרת הלכתית. אני לא שומע את המחוייבות הזו בהגות הרפורמית. אדרבה, אני שומע קול הפוך של 'אצלנו כל אחד יכול למצוא את מקומו' (וזו בהחלט דרך שאני מכבד, אך אישית אני סבור שהיא אינה המשך של יהדות ההלכה). לגבי ההגות הקונסרבטיבית - הרי שלדעתי היא יותר קרובה למה שסיווגתי כדרך אורתודוכסית.
נשלח ב-25/9/2004 22:05
מואדיב
עכשיו יש לשאול, האם אנחנו משתמשים מספיק בסט הכלים שלנו, ושמא לא איבדנו (בכוונה?) כמה מברגים בעשרות השנים האחרונות?!
נשלח ב-25/9/2004 21:32
.
פצ'אאיל אלהברגה
(שבחי ההברגה)
קאל אלמואדיב:
תתי לה לאמנות ההברגה, שבלעדיה, הדוגמטיות המוקצנת היתה מביאה אותנו להכחדות רעיונית.
כל מערכת חקיקה, נדונה להתנגש מול סלעי המציאות המשתנה. אם המערכת מכילה בתוכה מנגנוני התגמשות מסויימים, היא יכולה להתאים את עצמה למצב שהשתנה, ולמצוא פתרון בתוך המערכת. אם אין במערכת יכולת כזו, דינה להתנפץ, ולהיות מוחלפת על ידי מערכת אחרת.
כלל זה תקף לגבי מערכת משפטית-אזרחית, כמו גם לגבי מערכת משפטית-דתית. בין אם מקור הסמכות הוא רצון המלך, פרלמנט נבחר או התגלות אלוקית, ברגע בו מונחת בפני האנשים מערכת חוקית, מתחיל החול בשעון לזלוג למטה – העימות בין החוק לבין המציאות מתקרב לקראת הפיצוץ הבלתי-נמנע.
ארחיק את דוגמתי הראשונה:
על פי החוק הרומי העתיק, צוואה הוגדרה כגילוי רצונו האחרון של האזרח הרומי. אם נמצא כי בשעת גילוי רצונו האחרון לא היה המצווה אזרח רומי, הרי שלא היה יכול לצוות כדת וכדין. על פי החוק הרומי העתיק, אזרח שנפל בשבי, לא הוכר כאזרח כל זמן ששהה בשבי.
מכאן נבע כי כל צוואה של אזרח רומי שמת בשביו, לא היתה תקפה. צרכי החיים דרשו שינוי המצב. הדעה לא היתה יכולה לסבול מצב בו אזרח רומי מכובד יצא למלחמה בשליחותה של רומי, נפל בשבי ומת בשביו – וצאצאיו-יורשיו ינושלו מנחלתו משום שצוואתו אינה צוואה של אזרח רומי כחוק.
לתיקון מצב זה יצא המחוקק הרומי בחוק שנודע בשם Corneliae Lex , וקבע פיקציה משפטית - Fictio Legis Corneliae . על פי הפיקציה המשפטית הזו, נחשב השבוי כאילו מת בשעה שנשבה, ומכאן, היה אזרח רומי בעת מותו, צוואתו תקפה, וגו' .
זה לא סתם בורג, זה בורג פיליפס.
אל נא נחשוב כי הפיקציה המשפטית היא נחלתו של המשפט המערבי היונק מהמשפט הרומי בלבד. הפיקציות המשפטיות שלנו אף קדמו. בבלי, שבת קכ. , איך מוציאים בגדים מבית שנפלה בו דליקה אל רה"ר, או אותו ואת בנו שנפלו לבור ביו"ט (ביצה לז. ) (בשני המקרים, מדובר ב"הערמה" ) .
אם ה"הערמה" איננה סוג של 'הברגה' , אני יכול לזרוק מארגז כלי העבודה שלי את כל סט המברגים שלי.
יחד עם הפרוזבול.
נשלח ב-25/9/2004 21:18
ממללא,
אם איני טועה, הלברטל מנסה להראות בספרו, שמה שנראה לו, כחוקר המביט מן הצד, כהשפעות ערכיות חיצוניות, נראה לדרשנים החז"ליים עצמם, כקריאה הנכונה ואולי אף "המקורית". שוב אנו נוגעים כאן בשאלת המודעות ו/או ההכרזה עליה (ולא תמיד הן הולכות יחד).
נשלח ב-25/9/2004 21:03
שבוע טוב לכל חכמי הפורום,
כאשר מייחסים חלק מהתושב"ע ל'יצירה אנושית', יש להבחין בין שתי הבחנות שונות:
א. ההבחנה שעמה מסכים מיכי, ולענ"ד היא אכן הבחנת הרמב"ם ורבים וטובים אחרים: בסיני ניתנה התושב"כ וכן חלק מהתושב"ע לרבות המידות שהתורה נדרשת בהם. מטבע הדברים התחדשו ע"י בני אדם הלכות בדורות מאוחרים יותר באמצעות אותן מידות, וחלק זה הוא אנושי. ע"פ זה, יתכן שגם 'עין תחת עין ממון' הוא חידוש ולא הלכה מסיני.
ב. ה"הבחנה" של ליבוביץ': ליבוביץ' למעשה רצה לנטרל את שאלת 'תורה מן השמים'. לצורך כך, הוא הסתייע במקורות אורתודוכסיים המצדדים בשיטה א, אך ניסה לטעון בצורה גורפת שכל התושב"ע היא אנושית בלי להותיר שום חלק ממנה למתן התורה. בתהליך זה, קבר ליבוביץ' את אקט נתינת התורה מן השמים. ברי לכל שהגר"א, הקצות או הרב קופרמן לא התכוונו לכך, ואכן מדובר בחידוש של ליבוביץ' (אם כי כמובן לא ליבוביץ' יצר את התובנה של 'תורה אל השמים' ולא 'מן השמים').
נחזור לגישה א'. איני מבין את ההתנגדות לה. הן הרמב"ם בעצמו מחלק בין פירוש התורה וההלכות למשה מסיני שאין בהם מחלוקת - אשר ניתנו בסיני, לבין הלכות שמתחדשות בי"ג מידות ואשר יש עליהם מחלוקת (יעויין בהקדמה לפירוש המשניות). גם מבלי להיכנס לשאלת 'עין תחת עין' במו"נ שצריכה עיון, הרי שגם לפי הפירוש הכי שמרני ברמב"ם יש לגרוס כרבינו מיכי.
למעשה, המחלוקת בין מיכי לגישה הקלאסית של הרמב"פ בפיה"מ היא לגבי 'עין תחת עין' אך לא לגבי העיקרון הכולל.
וכעין זה ראיתי למשל בהקדמה לאגרות-משה בעניין הכרעה לפי רוב חכמים:
"...ושיהיה מחלוקת יעשו כפי הבנת רוב חכמי התורה אף שאפשר שלא נתכוונו להאמת ולא היה דעת הקב"ה כן, דהקב"ה נתן את התורה לישראל שיעשו כפי שיבינו את הכתוב ואת המסור בע"פ בסיני לפי הבנתם ויותר לא יפרש ולא יכריע השי"ת בדיני התורה שלא בשמים היא..."
________________
איני מבין את ההתמקדות בממזרות כמעין תחום יוצא מן הכלל שחז"ל ניסו למעטו. האם לא ניתן לומר זאת על עונשי מיתה ועונשים בכלל?
אדרבה, המדובר בפרט אחד מתוך מה שנראה כמכלול שלם של דרישה 'מוסרית' יותר של מצוות התורה - זאת, אם יוצאים מנקודת הנחה שכל דרשנות בי"ג מידות היא יצירה אנושית חדשה (והרחיב בכך מ' הלברטל בספרו 'מהפכות פרשניות בהלכה'). ואולם, למי שיוצא מנקודת הנחה שלפחות חלק מהלכה מקורו א-להי, אין כל סיבה מכרעת, לענ"ד, לסבור כך.
. זו שאלה רצינית גם כן, למרות החיוך. הכוונה שלי היא כיצד אנו מעגנים פרשנות כה מרחיקת לכת בגמרא - לא שזה בלתי אפשרי, אולי זה באמת הפשט, אבל מנלן?
, למעט נקודה אחת: למה צריך להביא ראיות ומקורות לדבריי? אני לא מצליח להבין איך מישהו יכול לטעון אחרת. האם מישהו, מתחילת האשכול ועד עתה, טען שכל ההלכות ירדו מסיני? מסתברא שטען זאת בתחילה, משום מה אינו חוזר אלינו עם המקורות המבוקשים. ייתכן שהיתה לנו אי הבנה שם. כל ההלכה כולה אינה אלא ראיה גדולה אחת לדבריי, ותו לא מידי.
