| נשלח ב-26/9/2004 03:05 |
 |
| |
פשט ודרש אצל הרב שוואב (על קו התפר)
הקדמה שאפשר לדלג עליה
המאמר הראשון בסדרה הציג שתי דמויות: את הרב מרצבך, תלמיד חכם ומלומד, ואת היריב שלו מבחינה אינטלקטואלית ודתית, פרופסור פליקס, חוקר למדן מאוניברסיטת בר אילן. הרב מרצבך ניהל פולמוס עם פליקס בגלל העזתו של זה להציע פרשנויות שונות משל הראשונים או המקובל בעם ישראל. פרשנויות אלו הסתמכו על ידע מדעי, אך, מנגד, הן יכלו לפגוע במעמדם של ראשונים, לדעת הרב מרצבך, או להביא לשינוי בהלכה, כגון זהותו של המרור לפסח, או זיהוי חמשת מיני דגן.
עם זאת, הרב מרצבך עצמו לא שלל עקרונית שימוש בכלי חקירה מדעיים, ואף עשה בהם שימוש בעצמו באופן מרשים.
חיבורו של המאמר הראשון עורר אותי להמשיך באותו קו – שנראה לי עקרוני וחשוב עבור כולנו, כלומר כל באי פורום זה, ואולי כל האורתודוכסים בני דורנו. בכוונתי, בעז"ה, לסקור דמויות והתמודדויות עם האתגר שמציב המחקר המדעי. כמובן, איני נוטל לעצמי את הזכות הבלעדית לכתוב בנושא זה. יבואו אחרים ויוסיפו, לתועלת כולנו.
הדמות
המאמר הזה, השני בסדרה, יסקור דמות שונה לגמרי. הרב שמעון שוואב, רב קהילת "עדת ישורון" בניו יורק (נוא יורק). לצערי, לא ידוע לי עליו הרבה. אמנם עיקר המטרה כאן היא לבחון טכסטים כדי לזהות דרכי התמודדות עם המודרנה, בין דת ומדע. למרות שהטיעונים שלי אינם זקוקים לשירטוט הביוגרפיה, אשמח על תוספת מידע.
ספרו של הרב שוואב נקרא "מעון בית השואבה". כמקובל בבחירת שם לספר, וכפי שהוא עצמו מסביר בהקדמה, הספר מרמז על שם משפחתו וגם נועד לציין הסתייגות: מי יודע אם זכה לכוון לאמת. כמדומה שלשון ההקדמה מראה שהמחבר באמת נחן במידת הענווה, וזו לא רק הסתייגות שנועדה לצאת ידי חובה.
הספר יצא בהוצאת ארטסקרול, מה שמעיד על ציפיותיה הגבוהות של ההוצאה מסיכויי המכירה של הספר. ואכן, הספר יצא עד שנת אלפיים בשש הדפסות.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/9/2004 04:01 |
|
| |
הרב שמעון שוואב הוא דודי.
אכן לא פחד להתמודד אם כל מיני בעיות ולנסות לתת להם פתרונות שמתאימים גם לחז"ל וגם למדע.
הנסיון המפורסם ביותר שלו הוא על ה 200 שנה החסרים במנין סדר עולם. לבסוף הודה שנכשל בפתרון שלו.
עוד ידוע שכתב מאמר על תורה עם דרך ארץ בשם אלו ואלו. מאמר זה כמעט ולא התפרסם.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/9/2004 03:08 |
|
| |
סיכום
עקב קוצר יכולתו וזמנו של הכותב, איני יכול להביא עוד מדברי הרב שוואב. אולם אני סבור ששתי דוגמאות קצרצרות אלו יכולות, למרות הכל, להעיד על הסגנון והתוכן.
הרב שוואב קורא את המקרא לאור המדרשים והמפרשים הקלאסיים, כמו רש"י והרמב"ן. לפיכך, הוא מחוייב להם ולמדרשים. אך בה במידה הוא ער לידע המודרני, והוא מודע לקשיים שיש גם מבחינה מחקרית – התיאור הבלתי אפשרי של תנועת גורמי השמים – ומבחינה ערכית – ביאת אדם על החיות.
כדי למצוא פתרון, משתמש הרב שוואב בחומר שהינו חלק מהמסורת הקלאסית. מדרשים ופרשנויות אחרות. כמו החילוק בין עולם המחשבה לעולם המעשה. לפעמים הוא מרשה לעצמו להציע השערה חדשה, על פי השכל הישר (הקומון סנס), כגון הנחת קיומם של יצורי בינים – אמנם השערה שמתבססת על הביולוגיה הקלאסית הלקוחה מימי הבינים.
הפתרונות, יש לשים לב, מכירים – למרות שאינם מציינים זאת במפורש – בתמונת העולם שלנו, המדעית. לכן הם מניחים את דעתו של המחבר, והוא כנראה סבור שהם יניחו גם את דעתו של האורתודוכסי או החרדי המודרני. העובדה שהוצאת ארטסקרול השקיעה בהוצאת הספר, ומספר המהדורות הגדול שלו, יכולים להעיד כי הציבור כנראה שבע רצון גם מעצם ההתמודדות וגם מהפתרונות ומהמתודולוגיה שלהם
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/9/2004 03:07 |
|
| |
הנחש המופלא
כל קריאה בסיפור גן העדן מעוררת תמיהה עצומה. מה היה טיבו של הנחש? איך הוא דיבר? מה הוא היה מסוגל לעשות? האם זהו הנחש שלנו, שהשתנה בעקבות הקללה, או שמדובר במשהו אחר?
הרב שוואב מתמודד עם השאלה הזו, אך הוא מגיע אליה דרך ניתוח של דרשה של חז"ל, שאף היא אינה יכולה להתקבל על דעתו של קורא מודרני.
רש"י על החומש (בראשית ב כג) מביא מדברי רבי אלעזר: מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה.
איך ניתן להבין את הדרשה הזו? הרב שוואב אינו חושש להתבטא גלויות:
"ופליאה דעת מלהבין דברי חז"ל אלו, וכי יתכן לומר שבא על פילים (במקור: פולים) וחמורים!
כדי לתרץ את השאלות האלו מאמץ הרב שוואב הסבר פסאודו-היסטורי. "...אבל חיות השדה הם ברואים שהם קרוב למין האנושי במראיהם והם פקחים יותר משאר החיות והבהמות, אבל אין בהם נשמה ואין בהם בגדר אדם".
הרב שוואב עומד על המאפיינים של יצורים אלו. מצד אחד, הם נראים כאדם, ומסוגלים, למשל, "לחרוש ולזרוע השדה כמו בני אדם", אך "חיותם ככח החיוני של בהמה".
כרגיל, האיפיון של יצורים אלו מתבסס על הביולוגיה הבינימית, שמקורה מן הסתם אריסטוטלי. על כל פנים, ביולוגיה – ותורת נפש – זו זכתה לקדושת הזמן והדפוס, ולכן היא משמשת אותו.
על פי ההנחה של קיומם של יצורים כאלו, יכול הרב שוואב להרוויח ביאור של סוגיות מוזרות אחרות, כגון זו שעוסקת ב"אדני השדה", שיש לו צורת אדם אך הוא גדל כנראה מן האדמה.
ואחד מהבריות האלו, כותב הרב שוואב, היה הנחש הקדמוני. היו לו רגלים, והוא הלך בקומה זקופה, והוא היה בר דעת ומדבר. לכן נאמר עליו שהיה ערום מכל חית השדה. הרי חיות השדה הם הם המין הנוסף הזה, שנעלם ואיננו. הרב שוואב אינו מסביר מה קרה למין הזה ומדוע הוא נעלם...
במאמר מוסגר אעיר שיתכן מאד שפירושו של הרב שוואב קולע להנחה היסודית של קריאה פשטנית של סיפור גן העדן במקרא. כלומר, איני יכול שלא להכיר כי הוא עונה על קשיים רבים בסיפור, ולכן הוא עשוי להיות הנחת יסוד של הסיפור הזה.
אמנם, אי אפשר לומר שהתירוץ הזה עונה על כל הקושיות. ראשית, אם לנחש היתה רק חיוניות בהמית, מהיכן כוח הדיבור – והמחשבה? שנית, כפי שציינתי לעיל, אותו נחש קולל והפך לנחש שלנו. אך מה קרה לשאר חיות השדה?
ראוי לציין שבסוף הפירוש שלו מציע הרב שוואב פירוש נוסף. לפי פירוש זה, הקביעה שאדם בא על החיות באה לציין רק הבנה שכלית של מהותן, וכן ביאת הנחש על חווה פירושה שהוא הטיל בה "זומה של היצר הרע אל פנימיות נפשה".
זה ביאור מסוג אחר לגמרי, ויש לתהות מדוע הוא מופיע רק בשולי הדברים. האם באמת הוסיפו הרב שוואב כלאחר יד, או שפחד מפני שיש כאן פרשנות חריגה: פירוש של דברי חז"ל שלא כפשוטם?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/9/2004 03:07 |
|
| |
המחיר של התירוץ
ניתן למצוא תירוץ לכל שאלה, אך לכל תירוץ יש מחיר. תירוציו של הרב שוואב עולים ביוקר, מבחינה תיאולוגית. אמנם, הרב שוואב אינו דן במסקנות הנוספות שמתחייבות מן התירוצים שלו, וכך הוא נמנע מהתמודדות עם המחיר הזה.
א. חכמי אומות העולם צדקו, ולא חכמי ישראל! כאשר מתארים את העולם שלנו, העולם הפיזי, חכמי ישראל טעו. כדי להימלט מייחוס טעות לחכמי ישראל, הרב שוואב מעביר את הנידון לעולם אחר. זו היתה טעות לחשוב שחכמי ישראל וחכמי אומות העולם דיברו על אותו ענין.
כמובן, לא זהו התירוץ שמביא רבי עקיבא איגר. אך זה המחיר שנאלץ הרב שוואב לשלם כדי להסתדר עם המציאות הפיזיקלית שלנו, בלי לפגוע במעמדם של חז"ל לפי התפיסה המקובלת היום. הם עדיין נמנעי טעות, כי בשעה שמה שאמרו לא מסתדר עם המציאות שלנו, סימן שמדובר על מציאות אחרת...
ב. המחיר התיאולוגי לדעתי הוא כבד, אך אני סבור שהרב שוואב לא היה מודע לו. הוא מפרש את המונח "עולם המחשבה", שיש לו היסטוריה ארוכה, כמתייחס אל המחשבה של הקב"ה. הכיצד תיתכן מחשבה אצל הקב"ה? אני משער ששאלה זו לא היתה מטרידה אותו כלל. לדעתי – בצדק. הלא עלינו להשתמש בשפה אנושית בשעה שאנו מדברים על הקב"ה, ולכן הכל הוא בבחינת "כביכול". כביכול אפשר לדבר אצל ה' על מחשבה ומעשה, כאילו היה זה אדם.
הרב שוואב מקפיד להוסיף את התואר "ית'" במקומות איסטרטגיים במהלך ההסבר שלו, כדי להדגיש את הנקודה הזו.
העובדה שהרב שוואב מרשה לעצמו להשתמש בגישה כזו מעידה לדעתי על שני שינויים: יש כאן נטישה של ההגות ההיסטורית שהתפתחה סביב המונח – גם הקבלית. ומנגד – הכתיבה מאמצת מחדש את הסגנון של חז"ל. מי שירצה, יוכל להאשים את הרב שוואב בכתיבה אנתרופומורפית שמכירה בפסיכולוגיה של האל. כיון שאיני חושד בכך את חז"ל, או את המקרא, איני חושד בכך גם את הרב שוואב. יש חירות ביטוי של מי שאינו חושב שעליו לעסוק בביאור פילוסופי של כל מה שהוא אומר וכותב. חירות זו איפיינה את הכתיבה בדורות עברו, לפני הופעת הפילוסופיה בעם ישראל, והיא מופיעה מחדש גם היום.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/9/2004 03:06 |
|
| |
וכך הוא עושה זאת:
ראשית, הוא מביא את תירוצו של רעק"א לתמיהה הראשונה. התירוץ מובא בשם השיטה מקובצת. לדברי המפרש שם (לא בדקתי בפנים), חכמי אומות העולם ניצחו את חכמי ישראל, אך "היינו נצחון בטענות, אבל האמת היא כחכמי ישראל".
אני מתקשה להבין למה הכוונה כאן. האם הכוונה היא שמה שאמר רבי בא להראות שלחכמי אומות העולם יש הוכחה, אבל ההוכחה היא מוטעית, והאמת היא כחכמי ישראל?
כנראה כן.
אני מבקש להזכיר שברקע מסתתרת שאלה נוספת. איך יתכן בימינו לקבל את הקביעה שהשמש חולפת מעל לרקיע או מתחת לקרקע? אני גם תוהה איך ניתן לפרש את מה שידוע לנו היום לפי מערכת מושגים זו. כאשר כדור הארץ מסתובב סביב השמש, אזי באופן יחסי השמש מקיפה אותו גם כן. לפיכך, צריך לומר שהיא באמת חולפת מתחת לארץ, אם כי לא באופן שיכול לחמם את המעיינות...
הדברים, כותב הרב שוואב, "צריכים ביאור".
כדרך הדרשנים, מציע הרב שוואב ביאור של מחלוקת נוספת שישמש לביאור הסוגיה שלנו. רבי אליעזר ורבי יהושע נחלקו מתי נברא העולם. כלומר, מה היה התאריך מבחינת לוח חודשי השנה העברי בששת ימי בראשית. רבי אליעזר אומר שזה היה בתשרי, ורבי יהושע אומר שזה היה בניסן. נפקא מינה למנין תקופות החמה ומולדות הלבנה, שבהן אנו סופרים כרבי יהושע, וממילא לגבי ברכת החמה הנאמרת אחת ל-56 שנה. אך לשון התפילה בראש השנה, "זה היום תחילת מעשיך", מורה שכאן מתבססים על דברי רבי אליעזר. התוספות הקשו את הקושיה הזו, ותירצו, "אלו ואלו דברי אלקים חיים. ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות, ולא נברא עד ניסן". (הציטוטים מובאים מתוך ספרו של הרב שוואב).
ראשית, מבאר המחבר את דברי התוספות. כך:
"על פי מה שאנו אומרים בראש השנה, 'היום הרת עולם'. לשון הריון. שלא היתה הלידה עד ניסן. והיינו כמו שהעיבור, אחר מ' יום, הוא באמת אדם שלם... והוא בריה גמורה הנסתרת בתוך רחם האם, כמו כן כשעלה במחשבתו ית' לברוא העולם, נברא הכל בבחינת מחשבה, אלא שגזרה חכמתו ית' שעוד לא הגיע זמן "לידה" בפועל עד ניסן. ובאמת היה הכל בעולם המחשבה, ושם המציא הקב"ה כל מה שנברא קודם בריאת העולם..."
החילוק הוא בין מה שהיינו מכנים תיכנון מוקדם לבין הביצוע. רבי אליעזר מדבר על התיכנון. רבי יהושע מדבר על הביצוע בפועל.
המחיר התיאולוגי המביך הוא שיש לדבר על תיכנון אצל הקב"ה, על "המחשבה" שלו. בעיה פחות חמורה, אך קיימת, היא להסביר מדוע נדחו הדברים, והסיבה היחידה שניתן להציע היא "חכמתו ית' ". השאלה איך היתה ספירת זמנים קודם לכן אינה נידונה כלל. למרבה הצער, התירוץ הפשוט האפשרי שההתלבטות של הקב"ה היתה בין שני תאריכים, כלומר אם לקרוא לתחילת הזמן תשרי או ניסן – אינו אפשרי. מדובר בהחלט בשתי בריאות. בריאה במחשבה שארעה בתשרי ובריאה בפועל שארעה בניסן.
אחזור לנקודה מהותית זו בהמשך.
סיום התירוץ הוא שהמחלוקת בין חכמי אומות העולם לבין חכמי ישראל היא מדומה. חכמי אומות העולם מדברים על העולם כפי שהוא עכשו. חכמי ישראל דיברו על העולם כפי שהיה בשלב הטרומי, של הבריאה במחשבה. "שלא הרי ראיית חז"ל כראיית עיני בשר".
יש אם כן סדר בריאה של חכמי אומות העולם, שחופף למציאות, אך יש גם סדר בריאה של המחשבה, שבו החמה שוקעת במערב כדי לתת שלום לקונה, ועוברת דרך עובי הרקיע דרך החלונות, וכו'. הרב שוואב מצטט כמה סוגיות שאינן הולמות את המציאות המוכרת לנו וטוען שכולן מתבארות לפי תיאור של העולם כפי שהיה בשעה שנברא בחינת המחשבה.
יש להדגיש שהוא אינו מזכיר כלל שבכך מוצאת תירוץ השאלה העצומה על תיאורי מציאות שלא ייתכנו. האם לא היה מודע לה? או שביקש לעקוף אותה בזהירות? ניתן אפילו לתהות האם ההחלטה לכתוב את הדברים כך היתה שלו או של עורך בארטסקרול...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/9/2004 03:06 |
|
| |
דוגמאות על קו התפר
אציג כאן שתי דוגמאות מראשית הספר.
נדודיה של השמש
על קטע הפסוק "ויתן אותם אלקים ברקיע השמים" (עמ' ב-ג) מתייחס הרב שוואב למחלוקת מפורסמת במסכת פסחים. המחלוקת, לדברי הגמרא, היא בין חכמי ישראל לבין חכמי אומות העולם. מה עושה החמה בלילה? לפי חכמי ישראל, ביום החמה מהלכת מתחת לרקיע, וכך אנו רואים אותה, ובלילה היא שבה למקומה, כהכנה לקראת הבוקר, במסלול שעובר מעל הרקיע, ולכן אין אנו רואים אותה. לפי חכמי אומות העולם, בלילה היא מהלכת מתחת לפני הקרקע.
נראה ברור למדי שאחת מהנחות היסוד של הסוגיה היא שהארץ היא משטח, לא כדור. השאלה היא אם השמש עוברת מעל לרקיע, שהוא כנראה המשטח התכול שנראה לעינינו, מה שנקרא גם "כיפת השמים" – או שהיא עוברת מתחת לאדמה. לא ברור מקביעה זו כמה עמוק מתחת לאדמה, אך מן הראיה שמובאת על ידי רבי בגמרא לדברי חכמי אומות העולם, נראה שההנחה היא שהארץ היא משטח. זאת מפני שהשמש בעברה מתחת למשטח זה מחממת את המים הנובעים מן האדמה (ומכאן בא החיוב להשתמש רק במים שלנו – שהיו בלינה מחוץ לקרקע – לצורך אפית מצות פסח). ולדעת רבי, "נראים דבריהן מדברינו".
לימוד הסוגיה מעורר לפחות שתי שאלות שאמורות להציק לכל בר דעת מודרני אורתודוכסי.
א. כיצד ניתן להשלים עם תמונת העולם שמהווה בסיס לסוגיה?
ב. כיצד ניתן להשלים עם העובדה שחכמי אומות העולם ניצחו את חכמי ישראל?
השאלה השניה מתעוררת בהכרח על פי אופן החשיבה המקובל היום, לפיו חכמי הגמרא היו נמנעי טעות, ולפיכך לא יכול להיות שחכמי אומות העולם צדקו מהם.
המשימה שהרב שוואב נטל על עצמו, אם גם לא בצורה מודעת ומפורשת כפי שמתואר כאן, היא למצוא הסבר לסוגיה שמיישב את הקשיים הללו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/9/2004 03:05 |
|
| |
הספר
הספר מכיל אוסף של ביאורים ורעיונות על סדר פרשיות השבוע ומקצת פרקים בתנ"ך. ניכר שהמחבר למד את התנ"ך עם רש"י, רמב"ן ומדרשים ופירושים נוספים. הוא מנסה לפרש את הדברים בסגנון לימוד הגמרא. לימוד הפסוק או המדרש כלימוד סוגיה. קושיה, תירוץ, אימוץ חילוקים מסוגיות אחרות כדי לבאר את הסוגיה המקומית. אבל המתודולוגיה הזו נועדה להקיף – בין השאר - מרחב שונה מתחום הלימוד הישיבתי הרגיל.
ניתן לזהות, לדעתי, שני מאפיינים מעניינים בספר, שהופכים אותו לראוי להיכלל בסדרת סקירות זו. ראשית, המחבר מודע היטב לקושיות המתעוררות מקריאת החומש או לימוד המפרשים והמדרשים. יש דברים שמעוררים את תמיהתו של כל אדם, במיוחד מי שמכיר את הנחות היסוד המודרניות. הן בתחום המדע, והן בתחום הערכים. הרב שוואב מכיר את הקושיות, אינו מנסה להתחמק מהן, וגם מציע להן תשובות.
אשר לתשובות, הן אופייניות לגישה הרבנית של מאתיים השנים האחרונות. יש בהן נימה מוסרית, והבנה יוצאת מן הכלל בפסיכולוגיה האנושית. מצד שני, הן מנסות להישאר אך ורק בתוך גבולות עולם המחשבה האורתודוכסי, וזה מוביל למסקנות שנראות בעינינו תמוהות, לפעמים אפילו מגוחכות משהו.
(איני יודע אם מישהו ניסה להתוות את גבולותיו של עולם זה, ואת הנחות היסוד שלו והמתודות שלו. זה יכול להיות נושא לדוקטורט עבור חוקרי חרדים, שאולי גם הם מגיעים הלום. אני משתמש באיפיון זה בלי להגדירו, וסומך על ההבנה האינטואיטיבית של הקוראים).
כאמור, אחד הדברים הבולטים בספר הוא יושרו של המחבר. מצד שני, הוא מנסה להישאר במסגרת אמונות היסוד המקובלות. הדבר יוצר מתיחות שאמנם אינה באה לידי ביטוי מפורש, לא בחלקים שעברתי עליהם, אך דומה שהמחבר פעמים רבות הרחיק לכת עד כמה שניתן. לדעתי – רק באופן בלתי מודע. אם הוא יקרא את מה שאני כותב כאן, הוא יתמה תמיהה רבתי איך ניתן לייחס לו דעות שכאלו...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
|
