| נשלח ב-28/9/2004 12:50 |
 |
| |
"מתנגדישע קישקעס ברענען"
עם התקרב חג הסוכות ושמחת תורה, ברצוני להביא לפניכם, סיפור מסיפורי "זלמן שניאור", המתאר אח ערב חג שמחת תורה, בעיירת מולדתו "שקלאוו", בביילורוסיה.
הסופר ש"שמו" (שניאור זלמן נלקינד) מעיד עליו, שנולד במשפחה ליובאוויטשאית, נולד במשפחה מיוחסת, ו"התהפך" בגיל צעיר, וכך הוא גם "שמו".
בסיפוריו על העיירה שקלאוו, ("אנשי שקלאוו"), הוא מצייר את חיי המתנגדים והחסידים בעיירתו, שממנה התרחק, הוא מתאר את היחסים שביניהם ואת היחסים שבינם לבין עצמם.
הסיפור שלפנינו הוא מתוך קובץ סיפורי זלמן שניאור, "שקלאווער קינדער דערציילונגען", שנדפס בשנת 1951. במלאת חמישים שנה ליצירותיו הספרותיות
בתחילתו של הסיפור ששמו: "מתנגדישע קישקעס ברענען", (בני מיעיהם של המתנגדים עולים באש"), מתואר מנהגם של ילדי החסידים בשקלאוו, בערב שמחת תורה, מנהג "יפה" שהונהג ע"י "ותיקין",
לאחר כניסת החג, כשתושבי העיירה כבר "נפרדו" מסוכותיהם, היו הילדים עוברים בעיירה ומורידים את הסכך מסוכות אנשי העיירה, את הסכך הם היו מרכזים בחצר בית הכנסת הליובאוויטשי שבעיר, ושם היו הילדים מעלים אותו באש, כשהם צועקים: "מתנגדישע קישקעס ברענען", (בני מיעיהם של המתנגדים עולים באש"), לשמחתם של החסידים המביטים.
הסיפור מתאר את יחסם של תושבי העיירה ה"מעורבת", (חסידים ומתנגדים) למנהג חסידי זה:
החסידים:
לא רק ששמחו בשמחת הילדים, אלא אף סייעו להם להוריד את הסכך מסוכותיהם.
העשירים הקמצנים:
מנעו מהילדים לקחת את הסכך. לא הספיק להם מה שהיה להם, הם היו צריכים גם את הסכך.
המתנגדים:
התנגדו למנהג חסידי זה, וחשבו את שריפת הסכך בחג, למעשה אסור המחלל את השם, ולכן הם הגנו על סככם בכל "קפדנותם המתנגדית".
ואידך זיל וקרא.
*******
במחשבתי אני קורא את מחשבותיהם של כמה מקוראי אשכול זה:
אלה שמקבלים חררה כל פעם שהם רואים את "שמי" עולה על עמוד השער, (בדרך כלל "גרורים" ובעלי תשובה, יאמרו: הנה הוא חזר פעם נוספת להשמיץ את ה"אלטע חסידים", את חב"ד ואת משיחו, הוא מוציא לעז! הדברים מעולם לא היו, המנהג אינו מופיע לא בספר "מנהגי חב"ד של לייבל גרונר", או בספרי מנהגי חב"ד חדשים, המספרים על מנהגי חב"ד חדשים שנוצרו רק בשנים האחרונות, אך הם היו עוד בלובאוויטש, זלמן שניאור זה, אינו אלא שנה ופירש, המלכלך את חב"ד, ונישטאיך מעלה את השמצותיו מתהום שחת.
המתנגדים שביניהם יאמרו: אני מאמין לסיפורו, כל אחד יודע שמנהגי החסידים הם שלא כהלכה.
קצר ולא לענין.
ה"אחרים", ורבים הם בין הקוראים והכותבים, שאינם לא חסידים ולא מתנגדים, שהכתתיות הוציאה אותם מדתם, יאמרו: זהו סיפור יפה, המספר לא התכווין לספר מאורעות היסטוריים "מדוייקים", אלא ניסה לתאר גישות שונות לאותו מעשה, כשהוא מלבישם בדמויות מעברו.
******
יש לי חדשות:
המנהג כבר מופיע בספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות חג הסוכות, ו"זכר ממנו בדרכי משה בסימן תרס"ט בשמו כ"מנהג כמה מקומות", ובו מופיעים כל ה"דמויות" שבסיפורו של זלמן שניאור:
[ח] אמר מהר"י סג"ל מה שנוטלים הנערים רבה ומבעירין אש בשמחת תורה מנהג יפה הוא לשמחת יום טוב, ולית ביה משום סתירת אהל אם סותרין בנין הסוכה דלא מתקרי סתירה לחייב אך הסותר על מנת לבנות, וגם ההבערה אינה אסורה אע"פ דלא לצורך היא דאין בה איסור דאורייתא משום דאנו בקיאים בקביעות ירחא ויו"ט ראשון בלבד דאורייתא, ומנהג אבותינו בידינו לעשות יו"ט שני. ועוד דאין עושין זאת כי אם הקטנים ואין אנו מצווין להפרישן כמו קטן האוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישן. וכן התיר מהר"ם לקטנים לשתות יין של קידוש בבה"כ אע"ג דאין קידוש אלא במקום סעודה. אבל בני מצוה שלא כדין שעושין זאת לסתור ולהבעיר האש וכן אמר שאביו מהר"ם סג"ל היה מוחה בימי בחורותיו בידו שלא יסתור שום סוכה ולא יבעיר האש בשמחת תורה. [ואני - המלקט באומרים - ראיתי אמ"ץ מהר"י סג"ל מאד היה שמח והיה נהנה כשרואה הנערים רצין בשמחת תורה מבית לבית לסתור - לגזול - עצי הסוכה ולהביא עצים ולעשות מדורה, והוא בעצמו הניחם לקחת מסוכתו והסיתם לגזול מהעצרנים שלא רצו לתת להם ברצון].
והרי מספר השוואות:
<"מנהג "יפה" שהונהג ע"י "ותיקין">
"[ח] אמר מהר"י סג"ל מה שנוטלים הנערים רבה ומבעירין אש בשמחת תורה *מנהג יפה* הוא לשמחת יום טוב".
____________
<"וחשבו את שריפת הסכך בחג, למעשה אסור">
"וגם ההבערה אינה אסורה".
____________
<"לשמחתם של החסידים הביטים על מעשי הקטנים">
"ואני - המלקט באומרים - ראיתי אמ"ץ מהר"י סג"ל מאד היה שמח והיה נהנה כשרואה הנערים רצין בשמחת תורה מבית לבית לסתור - לגזול - עצי הסוכה ולהביא עצים ולעשות מדורה".
____________
<"העשירים הקמצנים, מנעו מהילדים לקחת את הסכך. הם היו צריכים אותו לעצמם">.
" והוא בעצמו הניחם לקחת מסוכתו והסיתם לגזול מהעצרנים שלא רצו לתת להם ברצון]".
******
איני יודע איך הגיע מנהגו של המהרי"ל לשקלאוו, ואף איני יודע אם הגיע לשקלאוו, אך לדברי זלמן שניאור הוא הגיע.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/10/2004 14:42 |
|
| |
למואדיב.
צדקת בדבריך, אך סיפורי זלמן שניאור אינם רק עוד "סיפורי שטעטיל" קלאסיים, ברבים מהם הוא קורא את נפשות החסידים והמתנגדים כפי שלא קראם אדם, מאותה סדרת ספרים שהזכרת, זכור לי סיפור שהשאיר עלי רושם, שקשה לי להשתחרר ממנו אפילו היום, שנים לאחר קריאתו, בו הוא מספר על מתנגד שבתו חלתה אנושות, והרופאים התייאשו ממנה, הסיפור מתאר את לבטיו של האב האוהב את בתו אך שונא את החסידים ואת רבם, ולכן הוא מסרב ללכת לרבם של החסידים שהיה ידוע כבעל מופת, אב מתנגד זה מעדיף שבתו תמות, מאשר ללכת לרבי, לבקש ברכה לרפואת בתו.
תוקן על ידי - נישטאיך - 10/10/2004 14:49:30
|
|
|
|
| נשלח ב-9/10/2004 21:33 |
|
| |
.
אני מתנצל אם דיברתי בלשון סתומה.
בהוצאת "דביר" , לפני שנים רבות, הוצאו - בעברית - כתביו של זלמן שניאור, ביניהם - אנשי שקלוב.
אחד מהכרכים נקרא בשם "פנדרי הגיבור" , סיפור חייו של עגלון יהודי 'ז'לוב' , חסון וחזק.
סיפור זה, יותר משסיפר את סיפורו של פנדרי הנ"ל, צילם תמונה של חיי השטעטל והיהודים, כמו גם יחסי היהודים-גויים שבאותו האיזור.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/10/2004 20:36 |
|
| |
נישטאיך יקירי, כבר קבעו חז"ל " כל ליצנותא אסירא חוץ מליצנותא דעבודה זרה". מן הסתם על גמרא זו סמך רבי הלל מפאריטש. מדבריך ניתן להבין כי הגר"א הכיר בדרכי החסידים כדרך בעבודת ה' שאינה זרה. או שמא מה שמחרימים בכלל לא מצחיק....
תוקן על ידי - jebo - 09/10/2004 20:42:20
|
|
|
|
| נשלח ב-8/10/2004 11:37 |
|
| |
תוקן על ידי - נישטאיך - 08/10/2004 11:39:03
|
|
|
|
| נשלח ב-8/10/2004 11:26 |
|
| |
פרח
<"בתור חב"דניק">
אני או אתה או שנינו.
******
למואדיב.
<"אם כבר אנו באנשי שקלוב, אני ממתין בקוצר רוח לדיון שיעסוק בפנדרי הגיבור">
תצטרך לחכות הרבה זמן, ואני מקווה שיש לך נשימה ארוכה.
לא ידעתי שפנדרי הגיבור היה חבד"ניק, אבל ידוע לי מעט על אנשי שקלאב, מסיפורי זלמן שניאור ומהסיפורים של עליית הפרושים לארץ ישראל.
ראה:
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/nisyono-4.htm
תוקן על ידי - נישטאיך - 08/10/2004 11:45:26
|
|
|
|
| נשלח ב-8/10/2004 10:26 |
|
| |
לג'בו,
זכור לי סיפור שהגר"א התנגד לליצנות שנושאה הוא החסידות, האם זה מפני שהגר"א כונה "החסיד?
|
|
|
|
| נשלח ב-29/9/2004 15:38 |
|
| |
ידוע המסופר על רבי הלל מפאריטש שהיה מקובל כצדיק בעל רוח הקודש שהיה נזהר מכל שמץ של ליצנות ומיוחד היה בשמירת הלשון "אולם כיוון שהגיע לשיח על מתנגדים היה מרחיב פיו ולשונו"
להבין גישה זאת יש להבהיר 2 דברים
1. תמיד בביקורת ולעג בקרב החסידים , להשקפות ונוהגי המתנגדים, היו נוהגים להקדים ולומר שאין הכוונה חלילה ל"גברא" אלא ל"חפצא", הווה אומר, לא חלילה האדם היהודי הוא נשוא הבוז אלא המעטה שעליו - "המתנגדיות שבו" - חיצוניות, שיטחיות, קרירות, צימצום, אנוכיות,כפרנות, צביעות, וכו' - שממנה יש להתנער ולהתנקות. ולמעשה רוב רובם של החסידים הראשונים היו מרקע ומבתים מתנגדיים וביקורת היתה לדרך עבודת ה' "המופרכת והמגושמת\מטופשת לדעתם" הקודמת שלהם. מעיין ביקורת עצמית על "המתנגד אשר בקירבך" שיש לעוקרו ולהפטר ממנו.
2. יש לקחת בחשבון שאין להשוות בין חסיד פולני שבקושי ראה מתנגד מול עיניו כל ימי חייו לחסיד רוסי\ליטאי (למשל חב"ד וקרלין) שהיו ב"חזית" וסבלו רדיפות שכללו מאסרים החרמות פגיעה בפרנסה מסירות ועד כדי רצח ממש כידוע. ולכן שם התגובה היתה בהתאם. זה גם ההסבר להתמקדות המתנגדים בחב"ד, שהרי מדובר בעצמם ובשרם, אחים וחתנים, חזית מבית ומול העיניים יום יוםץ להזכירכם בזמן הגר"א 3 מתוך ז' טובי העיר בוילנא נימנו על חסידי חב"ד כמו גם האב"ד רבי שמואל.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/9/2004 10:04 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/9/2004 08:26 |
|
| |
נישטאיך, תודה!
|
|
|
|
| נשלח ב-28/9/2004 17:58 |
|
| |
לאריק.
בטוחני שמסתברא יעשה זאת טוב ממני.
******
למיימוני.
אם תעיין במנהגי "שמחת תורה", תגלה הרבה מנהגים תמוהים, שלא כ"כ מסתדרים עהלכות יו"ט.
רציתי לכתוב על כל אותם מנגים תמוהים שהפכו את שמחת התורה לשמחת השיכורים, עד כדי העברת ברכת הכהנים ממוסף לשחרית בגלל שכרותם של הכהנים.
איני יודע אם השכרות היא גם המקור למנהג הבא, המובא בספר המועדים של ד"ר לוינסקי, כרך ד (סוכות), עמוד 321:
"מנהג מוזר אחד היה נהוג בישיבת וולוז'ין ובבית מדרשו של הגר"א, בשמחת תורה כשהגיעו לתפילת עלינו, פתחו את הארון ובאנחנו כורעים, היו כולם משתחוים ונופלים על פניהם בכריעה והשתחוייה, ממש כבימים הנוראים, וכך נהגו ערבית ושחרית, התחקיתי על שורש הדבר, ואיש לא ידע להראות לי איזה מקור....".
ועלה בדעתי, הייתכן שהמנהג התחיל כאשר בסוף התפילה היו כולם "על הפנים" מרוב שתיה, ובסוף התפילה כבר לא יכלו לעמוד על רגליהם, ואיזה ליצן פתח את ארון הקודש.
כך נולד מנהג חדש בישראל.
מזכרון ילדותי שהיה באווירה חסידית, גם היו "כורעים ומשתחווים" בכורעים, וגם שם היה הארון פתוח.
במקומי נהגו "לעשות הקפות" גם בלילה של ערב שמחת תורה,
כשה"שתיה" כדת ובהידור, החלה לפני ההקפות, ומאחר ותפילת "עלינו", נאמרת לאחר ההקפות, היה נשאר ארון הקודש פתוח בשעת הכריעה
אבל נמנעתי מלעשות זאת,
תוקן על ידי - נישטאיך - 28/09/2004 17:59:55
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/9/2004 17:12 |
|
| |
עורבא פרח
ולא שאני (=שונה) לך בין מעשה בודד לבין קביעות של שנה אחרי שנה?
ולא שאני לך בין פרהסיה לבין לקיחת שני ילדים? (נכון שיש כאן שני מושגי פרהסיה. פירסום הנושא בכלל, או העברת המידע לאדם אחד נוסף. אם נקבל שיש הבדל בין השנים, אזי המעשה של יבמות אינה פרהסיה והמעשה דל"ג בעומר דסוכות הריהו פרהסיה).
ולא שאני לך בין ראיה ושתיקה ועידוד לקחת מן העצרנים, לבין הזמנת שני ילדים בלי לומר להם מה מחפשים, מתוך הנחה שמעצמם ימצאו ויבואו?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-28/9/2004 16:53 |
|
| |
נישטאיך,
אולי תחכימנו בהבדלים בין ליובאוויטש, קאפוסט/בוברויסק ולאדי.
פעם שמעתי שקאפוסט היתה הגדולה מביניהם, לאן נעלמו עקבותיה?
|
|
|
|
| נשלח ב-28/9/2004 16:38 |
|
| |
מיימוני
מאי שנא ממפתחי דביהמ"ד דאירכסו ברה"רואמר ר' פדת זיל דבר טלי וטליא[יבמות קיג:]
|
|
|
|
|
