איך זה שלא צותה תורה במפורש על התפילה?

ברמב"ם ריש הלכות תפילה:
מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר "ועבדתם, את ה' אלוהיכם" (שמות כג,כה): מפי השמועה למדו שעבודה זו--היא תפילה, ונאמר "ולעובדו, בכל לבבכם" (דברים יא,יג); אמרו חכמים, איזו היא עבודה שבלב, זו תפילה.
הפליאה הטבעית, איך ייתכן שדבר כה יסודי כמו תפילה בו אדם מתחנן, מתפלל ומגיד שבחו של הקב"ה, אינו מפורש בתורה יותר מאשר ברמז דק כל כך. אין הרי ספק שהנאמר ועבדתם ולעובדו הוא כולל כל מעשה ומעשה שאנו מצווים עליו, ואין כאן הוראה מפורשת כלל, ורק שאם אנו מבינים שהתפילה מכלל העבודה הרי שהיא העבודה הקרובה ללב מכולם, אך עדיין אין כאן מקרא מפורש על כך וצ"ע אמאי.

נכספה, תודה, אתה בעצם אומר התורה לא רוצה דיבורים, לב ומעשה זה אשר נדרש מהאדם, דיבורים רק לתוכנית הכל דיבורים או מה שבא טבעי. זהו רעיון ישר בעיניי, ישר כוח.
[;-)

ועל עצם השאלה ניסחתי תשובתי לעיל כך:
ונראה שכל המאמין ומכיר שיש מנהיג לבירה המנהג עולמו ועל כל מעשה ומעשה משגיח הקב"ה ודן את האדם ושומע לו, הרי שהתפילה של "מתחנן" וכן של "מגיד שבחו", הם דבר טבעי וכהכרח שימצא בליבו ודעתו של המאמין. לא יתכן שיהא אדם מכיר בכך שהקב"ה רואה ובוחן כל תנועותיו ולא יודה לו בטובו או יבקש ממנו בעת צרה. ונמצא עיקרה של התפילה היא באמת חלק ממהות ההכרה בד', אשר על זה אין שייך ציווי כלל (וכל דברי הראשונים לדון בזה כמצווה הם רק על החדרת האמונה בו), וא"כ התפילה היא חלק מההכרה בה', שהמכיר בו מתפלל אליו, מתחנן ומגיד שבחו. לכך אין טעם וצורך לפרש את יסוד התפילה כמצווה או הוראה, כשם שאין הוראה מפורשת על ההכרה בד', שהיא התנאי הקודם לכל שמירת התורה.

ועתה, מה שקבעו חכמים ולמדו מדברי התורה לקבוע מצוות תפילה, לדעת רמב"ם בכל יום ולדעת רמב"ן בעת צרה, היינו שמגדר ה"עבודה" להיות האדם חדור וקבוע בתפילה, למען יגביר ויקבע את ההכרה הזאת בד', שהוא היחיד והמיוחד ולו נתנו העלילות ואפס זולתו.

יהוסף,
אני סבור שמצוות החומש שמות את הדגש על כוונה (אהבה יראה דבקות שמיעה בקול ה') ועל מעשים.

יש בתפילה יסודות שונים - להלל, לבקש, להודות, להצהיר, להתוודות, לשוב אל ה'.
ההודיה מצויה בחומש (ואכלת ושבעת וברכת, האמירה בעת הבאת הביכורים), ההתודות מצויה בחומש בענייני חטאים בויקרא (וכן זכור לי ממקום אחר במקרא "והתוודו את חטאת אבותיהם.."), ההצהרה ואולי אף הבקשה מצויות בחומש בעת הבאת הביכורים גם כן. התשובה באמצעות תפילה גם קיימת בחומש (ספר יונה, "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'").
לא מצאתי מצווה להלל - וזה כלל לא מפריע לי. והתפילה היומיומית בזמנים קבועים גם היא לא חסרה לי.
אני חושב שבימינו חשוב להתפלל כחלק מ"שיבה אל ה'" ואף יפה לעשות זאת בזמנים קבועים - אבל אם הייתה זו חובה שמטיל ה', הרי היא לא הייתה משתלבת בתהליך התשובה שצריך לבוא מלב האדם אשר שב אל ה'.
סכנה כזו מוזכרת בחלק הראשון של פסוק 13:
ישעיהו כט](13) וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי , וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה: (14) לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא , וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר:


יכול להיות שאני טועה!

תוקן על ידי - נכספהנפשי - 01/10/2004 14:04:59

רב"צ,

יש לפחות תפילת חובה אחת שאינה קשורה לעבודת המקדש והיא חובת היחיד במקרא - 'ואכלת ושבעת וברכת'. איני יודע מה המשמעות ההיסטורית של ברכה זו, ואולם, די בעצם החובה לברך משהו.

מכל מקום, המקרא (בתפיסה הרבנית...) משקף מציאות של שבטים המאוגדים סביב המשכן, ועל כן אך טבעי הוא שהתפילות תתנקזנה אליו דווקא, אפילו תפילות אישיות - למשל, מקרא ביכורים, שגם הוא סוג של תפילה או וידויים על קרבנות יחיד וכיו"ב.

אני מסכים איתך שביטול הפולחן במקדש הביא ליצירת מערכת יותר מורכבת של תפילות חובה (אם כי אני מניח שסדר התפילה שהמשנה מייחסת למקדש היה קיים לפחות בחלק מימי מקדש שני - והוא הוא הבסיס לנוסח תפילת החובה המאוחרת).

שחרית,

שלמה גוייס על-ידי לצורך זיהוי תפילה כ'תרופה מקראית' מקובלת לצרה, הא ותו לא.

רב"צ, יש רק להדגיש את דבריך ולהזכיר שהמזמורים בבית המקדש, הושרו בפיות הלווים ולא היו חובת כל אחד מישראל. כשם שתפילות מיוחדות כתפילתו של שלמה בעת חניכת ביה"מ אינן יכולות להיחשב פרוטוטיפ של תפילות הקבע והחובה.

ממללא

אני שוב חוזר ומציין שכל המקורות בנוגע ל'תפילת חובה' מופיעים כחלק מהעבודה בבית המקדש דווקא, ושאין מי שחולק על כך שתפילות ומזמורים היו חלק מהעבודה בבית המקדש.

השאלה היא בנוגע לאדם היחיד, כלומר האם היה חיוב על כל אדם להתפלל כל יום, או אפילו בעיתות צרה, לדעתי התשובה על כך הינה שלילית.

אני אבהיר את דברי.

יש להבחין בין שתי שאלות שונות:

1. האם תפילת חובה במשמעות הקיימת כיום (3 פעמים לפי נוסח קבוע, או אפילו פעם ביום בלי נוסח קבוע - כתפילת דאורייתא של הרמב"ם) מקורה בתורה?

2. האם המושג 'תפילת חובה' (כלומר, מה שאנו מכנים כתפילה, שאינו בא מרצון האדם אלא כמצווה) מקורו בתורה?

לגבי השאלה השניה, אני חושב שהתשובה חיובית, בהתאם למקורות שהבאתי לעיל בהם יש חובה לצעוק על מצוקה. אלמנט אחר, הוידוי, מופיע למשל כחובה בעבודת הכה"ג ביום הכיפורים. רוצה לומר, 'תפילה' כמושג קיימת כבר במקרא ואף כחובה.

מאידך, לגבי השאלה השניה דומני שיש תמימות דעים שלא מדובר ברעיון שמופיע במקרא. גם הרמב"ם שכביכול יוצא מהכלל בעניין זה, צע"ג לאור דבריו הפזורים במו"נ.

בכל מקרה, השאלה היא על התלבושת אך לא על מהות המושג, לענ"ד.

ממללא

כפי שציינת בעצמך בצדק, זהו לפי הקריאה הרבנית, היינו דעת הרמבן דווקא, ואינני בטוח שכל שאר הראשונים מסכימים לכך. על כל פנים, מהמקורות התלמודיים לא משמע שיש חיוב להתפלל מהתורה.

באשר לתפילה בבית המקדש, אין מי שחולק על כך שהיו מזמורים דתיים כחלק מעבודת הקרבנות, כפי שאנו רואים למשל גם מספר תהילים (וכפי שאכן היה מקובל במקדשים הקדומים, כפי שניתן ללמוד לדוגמה מכתבים אוגריתיים), אולם השאלה הייתה האם מאז ומתמיד היה חיוב על כל אדם להתפלל, או שמא מדובר על תפיסה מאוחרת יותר.

ר"צ ושחרית, תודה, דבריכם יש בהם יישוב, אך עדיין קשה עלי למה עיקר התפילה לא נכתב, ולו יהי לדעת רמב"ן בעת צרה, או כללי ללא מיסוד התפילה.

ודברים חשבתי בעניין...
כי התפילה חלק מהאמונה, המאמין מבקש ממי שמאמין בו ואין טעם לצוות כפי שאין טעם לצוות על האמונה עצמה.

ומה שלמדו ראשונים מצווה על אמונה אינו מדברי הכתוב אלא מכללם.
כל משמעות האמונה בקל הוא שהוא השולט ואך בידו לשנות והתפילה נגזרת ישירה מזה

ואיני יודע כמה זו תשובה קולעת,לעת עתה זה מיישב דעתי וקשה לי להבחין אם ישרה היא לגמרי.

גם לשיטת הרמב"ן שתפילה מדרבנן, יש חובת תפילה מדאורייתא בעת צרה שבאה על הציבור (כך בהשגתו על מ"ע ה' בסה"מ לרמב"ם). כך שבכל מקרה, המושג תפילת חובה קיים גם במקרא, לפחות לפי הקריאה הרבנית בו, ודווקא בעת צרה ומצוקה.

בדומה לכך בספר מלכים בטקס חנוכת בית המקדש מובע ע"י שלמה הרעיון של תפילה, לפחות כחלק מוכר ומפורש בפולחן בעת צרה, יעו"ש.

ששש... אל תגלה רב צעיר (שמא רבה צעירה?)

שחרית

יופי, עכשיו יגידו שאנחנו איש אחד עם שני ניקים ...

אין בתורה ציווי מפורש על התפילה מן הסיבה הפשוטה שלא התקיימה תפילת חובה בתקופה זו.



יש האומרים שהקשר בין היחיד וא-להיו היה כה טבעי וברור, שאדם יכול היה לשאת עיניו למרום ולשאת תפילתו בלי כל חיוב ומיסוד של הדבר. אכן, התורה מלאה תפילות ספונטניות של אנשים (תפילת יעקב, תפילת משה על מרים וכו').



הפולחן הפורמלי לא היה ברובו מילולי. קנוהל כתב ספר על עבודת בית המקדש, שמו של הספר ("מקדש הדממה") אומר הכל.
היו ניסוחי תפילה אחדים כברכת כהנים וכוידוי ביכורים ואולי יש למנות כאן גם את וידוי כה"ג ביוה"כ, אבל לא היו תפילות קבע.



התורה כן מצווה על אהבת האל, אהבה שבאה לידי ביטוי בכל נימיו של האדם ("בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך") ובכל זמן ושעה ("בלכתך וגו'"), אבל לא מספקת פורמולה מדויקת כיצד יש להגיע לכך.


מאוחר יותר נכנס לבימה העיקרון של ונשלמה פרים שפתינו והתקווה לשמח את הקב"ה בארשת שפתינו ולא בריח הניחוח. עוד בימי הבית הצרו הנביאים על האוטומטיות של עבודת הקרבנות ("שנאתי מאסתי חגיכם ולא אריח בעצרותיכם" וכו).



בקיצור, ידוע שאברהם אבינו הסתובב עם שטריימל בשבת ונסע באוטובוס נפרד (בימי חול, כמובן) ואכל רק הכשר של חתם סופר וכו', ובכל זאת, התפילה היא תולדה מאוחרת יחסית ופרי התפתחות פנים יהודית (הס מלהזכיר).

ראשית כדאי להדגיש שהקושיה היא דווקא לדעת הרמב"ם, שהרי שאר הפוסקים מפרשים את דרשת חז"ל (תענית ב ע"א) כמצווה מדרבנן. ולמעשה זוהי מחלוקת רמבם-רמבן המפורסמת בספר המצוות לגבי תוקף דרשות חזל שלא נאמר עליהן בהדיא אם הן מדאורייתא או לא.

על כל פנים, לי נראה פשוט שהפסוק לא מדבר על תפילה, שהרי "עבודה" במקרא פירושו תמיד עבודה פולחנית, ובעיקר על הקרבת קרבנות (ודוק ותמצא !).

התפילה כשלעצמה כמובן שמופיעה במקרא, אולם תמיד על דרך הרשות, ולא על דרך החובה. זהו חידוש מאוחר יותר בו התפילה התמסדה והפכה לחלק אינטגרלי מ"עבודת השם".

וזכר לדבר מה שאמרו חכמים:


א"ר אבהו מי משלם אותם הפרים שהיינו מקריבים לפניך, שפתינו, בתפילה שאנו מתפללים לפניך". (פרקי דרבי אליעזר מב)

הקדוש ברוך הוא, אדם עובר עבירה בסתר - מתפייס ממנו בדברים, שנאמר (הושע יד) קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה, שנאמר וקח טוב, ולא עוד אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים, שנאמר +הושע יד+ ונשלמה פרים שפתינו. שמא תאמר פרי חובה - תלמוד לומר (הושע יד) ארפא משובתם אהבם נדבה.
(בבלי יומא פו ע"ב).

ועוד.


(וראה ב'דת התבונה ממקורות היהדות' של הרמן כהן, שביאר עניין הפולחן והמוסר בדת הישראלית, והתפתחותו ממתן הדגש על הקרבנות ועד התפילה)