נלענ"ד שהיחס אינו מבוסס על מופשטות אלא על עצם מול צורה. הטעם מתקשר לגוף הדבר ואילו הריח להשלכה חיצונית שלו. לפי"ז התורה היא הדבר עצמו, והמצוות הן הסתעפויות שנגזרות ומושלכות ממנה.
ובזה יתבאר מש"כ בעל נפה"ח בשער ד', שבתורה דווקא יש דין של 'לשמה' (ותליא בגירסאותץ בגמרא לגבי 'לעולם ילמד אדם תורה (ומצוות) שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה', והדברים ברמב"ם (הל' תשובה פ"י ונו"כ) עתיקים בזה.
בכל אופן לגירסא זו, תורה נלמדת 'לשמה', משא"כ במצוות ששם שייכת 'כוונה', ולא 'לשמה'.
אמנם רבים מערבבים בין שני המונחים הללו, אולם אלו שני מונחים שונים. 'כוונה' היא מצב תודעתי שמלווה עשיית מצוה, ולרוב הדעות נדרש כדי לצאת יד"ח. לעומת זאת, 'לשמה' הוא הכנת חפצא למצווה (כמו מצה, ציצית, וכדו'), ובד"כ אינו מופיע עם מעשה המצווה אלא לפניו.
לפי"ז צ"ע מה שייך המושג 'לשמה' לתלמוד תורה? מדוע לא 'כוונה' ככל המצוות.
ונראה לפי הנפה"ח הנ"ל, שבתורה יש עניין ללמוד ללא כל מניע חיצוני (אפילו לא דבקות). זה פירוש 'לשמה', לשם עצמה ולא לשם משהו אחר. וזהו הרא"ש נדרים שהוא מביא בריש פ"ד, שמסביר 'לשמה' - לשם התורה, ע"ש.
אם כן, לימוד תורה נעשה לשם התורה עצמה, ולא בגלל שום מאפיין שלה. זוהי התרכזות בעצם ולא בתכונות או במאפיינים (צורה) שלו. לעומת זאת, מצוות נעשות לתכלית כלשהי (דבקות, יציאה יד"ח, וכדו'), ולכן שם לא שייך 'לשמה' אלא כוונה (לצאת יד"ח).
המורם מכל האמור, שהתורה היא העצם והמצוות הן ההסתעפות החיצונית (הצורה, או ה'פנומנה', במונחים קאנטיאניים).
ובזה א"ש מדוע תורה היא טעם, שהוא בדבר עצמו, והמצוות הן ריח, שהוא הסתעפות חיצונית שנספחת לדבר עצמו.
ראה, למשל, בדיון על החום כעצם או צורה (תכונה) באשכול על אזוטריקה.
עוד יש להזכיר כאן שהתורה היא הטעם למצוות (ע"ש בנפה"ח). ויש לדון בקשר לכל האמור כאן, האם הטעם מצוי בתוך הדברים או מחוצה להם. האם הטעם הוא העיקר או המסתעף? ונוגע לסוגיית טעמא דקרא, ולשורש החמישי של הרמב"ם, ואכ"מ.
ומדי דברי אוסיף פרפרת נאה לחג, שקשורה גם היא לנדון דידן. כתוב בתורה 'והיית אך שמח'. ובפשטות הפירוש הוא שהשמחה בחג צריכה להיות בחג עצמו, ולא במאפיין כלשהו שלו. עלינו להיות 'אך שמח', ולא שמח במשהו אחר (להבדיל משמחת תורה ששמחים בתורה).
ויש לדון לאור זה בדרשות חז"ל על ההלכה שאין לישא נשים במועד. לכאורה שמחת נישואין היא שמחה במשהו אחר, ולכן אינה מפריעה לשמחת החג שהיא שמחה לשם השמחה ('לשמה'). אולם, מאידך, דווקא בגלל זה אם אדם שמח באשתו בחג, הרי הוא עוסק בשמחה בגלל משהו, והוא לא 'אך שמח'.
וקצל"ע מדוע דורשים זאת מ'ושמחת בחגך' ("ולא באשתך"), ולא מ'אך שמח'.
ועוד אוסיף למען שמחת החג, מה ששמעתי להקשות על מש"כ בשו"ע שבפורים (='ימי משתה ושמחה', ולא 'הלל והודאה' כחנוכה) אפשר לשאת אישה, ולא אמרינן שאין מערבין שמחה בשמחה. וביאור הדברים הוא שבפורים זוהי שמחה דרבנן, ובאשה זוהי שמחה דאורייתא, ולכן הן אינן מתערבבות זו עם זו. וכמובן שברקע ישנה תפיסה בריסקאית ש'שמחה' היא יישות בעולם (חפצא של שמחה) ולא רק מצב נפשי, וכידוע שדיני דרבנן הם בגברא ולא בחפצא (כמוש"כ נתיה"מ סי' רל"ד ואתוון דאורייתא ועוד), ולכן אינה מציאות.
אם כן, שמחה היא עצם (חפצא) ולא מאפיין (בגברא). ובזה דמי לתורה, עי' לעיל.
ולפלפולא, לפי כל זה יש לדון האם מותר לשמוח בחג את שמחת פורים (בפורים שחל בתשרי, כמו פורים קזבלנקה וכדו')?
חג שמח
מיכי
 |
|
|
