הפילוסוף ז'ק דרידה

שזו מתן הערכה לטקסט מעבר המגיע לו.
לעתים אשכולות ישנים מבולבלים עד שמקפיצים אותם (לא מבין מדוע). אולם אם הטקסט הוא ממילא מה שאני קורא בו מה משנה באיזה סדר נכתבו ההודעות?

_________________

מה היה אמר דרידה על 'הוקפץ לצורך עיון'?

הוקפץ לצורך עיון.

תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 11/09/2008 17:45:21

מופע,
אם אנחנו מוכנים לקבל תזה כמו: 'אני פתרתי את בעיית המעגל ההרמנויטי' ללא הצדקה והסבר, כפילוסופיה בעלת ערך, כי אז גם אני (כמו כולנו) פילוסוף אדיר וחדשני.
אני ארחיק עדותי, ואומר: "אני פתרתי את מכלול בעיות היקום". אמנם אינני יכול להסביר מדוע דבריי פותרים אותן, ומהו הפתרון, אבל בכל זאת...
מה, רק לדרידה מותר?


מיכי

מיכי
כוונת המחבר אינה אילוץ, אלא מודעת ואפילו הכוונה הבלתי מודעת אינה בבחינת אילוץ אלא חלק מן המבנה של האישיות (סטוקטורליזם), כאן הכוונה לפצח אף מגבלות אלו.

לגבי תהייתך השנייה זוהי, תהיית התהייות, אשר אכן מעמידה בספק את מפעלו של דרידה.

אין לי תשובה כיצד מצליח דרידה או ממשיכיו להגדיר את כללי הקריאה, הנקודה העקרונית כאן היא האמון בכך שניתן למצוא כללים אלו והם אכן יהיו פוריים בהנהרת מימדים רחבים יותר של המציאות, דרך הטקסט.

הבעייה היותר יסודית היא שלא ניתן להצדיק, ולא להציע דרך אשר באמצעותה ניתן להצדיק כללים אלו, אלא הם הופכים להיות הנחות יסוד (היפותזות).

אמנם בניגוד למבנה המקובל בו הנחות היסוד הם חלק מתאור היש, הרי כאן הנחות היסוד אינם קשורות ביש עצמו אלא במיתודה להבהירו.

מופע,
כעת אני כבר ממש לא מבין.
פיצוחה של אותה חומה הוא חזרה ל'נאיביות' של כוונת המחבר. אז זה אפילו לא סטרוקטורליזם? עוד יותר ישן.
מעבר לכך, לא ברור לי מהיכן שואב דרידה את אותם כללי-על אבסולוטיים שכל פרשני העולם מעת היווסדו ועד ימינו מחפשים אחריהם. לשון אחר: איך דרידה מתגבר על בעיית המעגל ההרמנויטי?
אני מרגיש שבדיון זה אנחנו נעים במעגל, ונעצרים בכל פעם על גישה קלאסית אחרת בהרמנויטיקה, ומייד עוברים בצעד הבא לתחנה אחרת על 'המעגל ההרמנויטי' (במשמעות מושאלת) הזה.
האמת היא שלא נראה לי שישנן אפשרויות נוספות. קשה לי לראות כיצד תהיה תפארתו של דרידה על הדרך הזו.



מיכי

לאחר ההנחה שהכותב מאולץ, נותרה השאלה כיצד להתייחס לאילוץ זה, בהשלמה או כחומה אותה יש לפצח כדי לחשוף משהו עמוק יותר המשוחרר מאילוץ זה.

כידוע גם כדי לפרוץ חומה ביעילות יש צורך בכללים, אף שאין הפורץ יודע מה יתגלה לו מאחורי החומה. לפיכך אין הוא סטרוקטורוליסט.

בעיניי זה בסדר גמור, ואכן זה לא ניהליסטי. אלא שזהו בדיוק סטרוקטורליזם (התפיסה שהסטרוקטורות שבתוכן הכותב חי כופות את עצמן על הטכסט שלו, ולכן יש משמעות לטכסט גם מעבר לכוונת הכותב). אפשרות זו עלתה בדבריי למעלה, ואני מרגיש שיש משהו ממנה אצל דרידה. אבל לכן שאלתי שם מה החידוש של דרידה בזה? ומעבר לכך, הוא נחשב כמי שלחם נגד הסטרוקטורליזם המאובן והדטרמיניסטי הזה.

מיכי

לא צריך להניח שהכותב כתב לפי כללים, אלא מספיק להניח שהיה מאולץ על ידם.

הוא לא ניהיליסטי רק בגלל שהנחתך היא שהכותב כתב לפי כללים אלו, ואתה מניח שיש סיכוי שתמצא את משמעותו של הטכסט בצורה כזו. אולם אם אין בסיס להנחה זו, או לתחליף הולם (למשל, שהטכסט עצמו, או כוונת הכותב, מתפענחים בכללים אלו), כי אז אתה עושה מה שבא לך, ובמקרה זה מה שבא לך הוא לקרוא לפי כללי העברית. זה לא אמור להניב מאומה מעבר למציאות מקריות.
למיטב הבנתי זהו בדיוק ניהליזם.

מהי קריאה ניהיליסטית לפי שיטתך (אם יש כזו)? בעיניי זוהי קריאה שלא כפופה לשום כללים, ולא מחפשת מאומה, פרט למה שאני רוצה לעשות עם הטכסט. גם אם מה שאני רוצה לעשות עם הטכסט מנוסח כאלגוריתם קפדני ומדויק, אין לכך כל משמעות.


מיכי

מיכי
מצאתי דף נייר הכתוב בעברית, אין לי שום מושג מה תוכנו, החלטתי לקראו לפי כללי הדקדוק והתחביר של שפה זו, יתכן שאמצא בו משהו ויתכן שלא.
האם זהו חיפוש ניהילסטי?
אם כן, הרי מחלוקתנו היא סביב הגדרת המושג ניהיליזם.

מופע,
אני חולק עליך בזה.
חיפוש לפי כללים, ללא מטרה מוגדגרת מראש הוא ניהיליזם סמוי (בעצם לא כל כך סמוי). איך אפשר לחפש בלי שמחליטים מה רוצים לצוא.
ושוב, אין כוונתי להגדיר מראש מה תהיה התוצאה (האם העמדה המבעת בספר היא A או B), אלא את מה מחפשים (את עמדת הכותב, או הטכסט עצמו, וכדו').
משל למה הדבר דומה, למישהו שיצא לחיפוש מדוקדק ל]פי כללים קפדניים אולם אין אף אחד שאבד בשטח, ולכן אין לו את מה לחפש. אול במקר הוא ימצא אוצרות, אולם זהו ניהיליזם גמור במובן הפילוסופי.
על כן לענ"ד לא נימלט מהגדרת מטרת החיפוש, והמסקנה לדעתי היא שלדרידה כנראה לא היתה כזו (פרט לנחת שלו, או לסיפוק צורך כלשהו. וזהו ממש הניהליזם הפרשני שעליו אני מדבר).


מיכי

מיכי
באיחור מה...
ניתן להגדיר מיתודת חיפוש ללא הגדרת התוצאות מראש, והרי לך אופציה לא ניהיליסטית של חיפוש פתוח.

אמנם אנחנו קצת מתחילים לגלוש מדרידה להרמן כהן, אבל בכל זאת כמה הערות (ואולי אף ראוי לפתוח אשכול נפרד לנושא זה):

א) לא הבנתי מדוע המתנגדים להרמן כהן (ויש לא מעט כאלה), טוענים שהוא לא "פילוסוף יהודי", מפני שהוא משתמש בפילוסופיה הקאנטיאנית. לפי גישה זו גם הרמב"ם אינו פילוסוף יהודי משום שהוא משתמש בפילוסופיה האריסטוטלית, כנ"ל לגבי רס"ג והפילוסופיה הכאלאמית, פילון והפילוסופיה האפלאטונית, הרב סולובייציק והפילוסופיה האקזיסטנציאלית מבית מדרשו של קירקגור ועוד.

אם כל מי שמשתמש בפילוסופיה כללית אינו מתקבל למועדון ה"פילוסופים היהודיים", יוצא מכך שמעולם לא היה אף פילוסוף יהודי.

יתירה מזו, חשוב לציין שכהן לא הלך כעיוור אחרי קאנט, אלא הפילוסופיה (הכללית) שלו היא שידרוג של קאנט, והוא הרי מייסדה של אסכולת מרבורג.

ב) בכלל קשה להגדיר מהי פילוסופיה יהודית ומהי לא, אני אישית סבור שאין כזה דבר "פילוסופיה יהודית", אלא אם כבר "פילוסופים יהודיים" (כפרפרזה על האימרה המפורסמת שבתאטרון אין תפקידים קטנים, יש רק שחקנים קטנים).

ג) אם כבר משווים בין כהן לבובר, ברור שדווקא כהן הוא זה שינק ממקורות היהדות, והיה הרבה יותר "אותנטי" מאשר בובר. כהן בהחלט נשען גם על המקורות החז"ליים, ובעיקר: הוא מכיר באופי ההלכתי פרקטי של היהדות.

בובר, לעומת זאת, מבסס את כל הפילוסופיה הדתית שלו על הרגש והחוויה, בעוד שאופיה הממוסד של היהדות זר לו מכל וכל. כל מה שהוא שאב מהיהדות נוגע לתחום ה"אמונה", ולכן הוא התעסק דווקא בתנ"ך ובחסידות, ולכן מבחינה היסטורית אין ספק שכהן היה הרבה יותר קרוב ליהדות כפי שהיא התגלמה בהיסטוריה (יש אפילו סיפור עליו שפעם הוזמן להרצות בבית כנסת אחד, והוא התעקש לבוא לשם רק אחרי שהסתיימה התפילה בציבור מפני שהוא התנגד באופן עקרוני לתפילת קבע - גם אם הסיפור אינו אמיתי, הוא בהחלט משקף את גישתו הדתית)


תוקן על ידי - רב_צעיר - 27/10/2004 8:46:00

מיכי

א. אין לנו עסק בכוונות המחבר, אלא בטכסט והגלום בו. הטכסט הוא 'תופעה' בהיותו מופיע בחלל ובזמן ונקרא על ידי הקורא ומעובד בתודעתו. החיפוש הוא אחרי הטכסט כשהוא לעצמו.
ב. הבעיה חריפה יותר מבעיית הפער בין הכותב ובין הקורא. גם הכותב עצמו מצוי מעבר למסך. הכוחות הפועלים עליו גורמים לכך שאף הוא ביושבו מול הדף הכתוב יושב מול התופעה ולא מול הדבר.
ג. א-ב מכילות טענות ולא הבעת רגש. את הטענות האלה אפשר לקבל, או לדחות ולטעון שאין מסכים או שיש דרך לעבור אותם מבלי לפגוע בטכסט.
ד. אני מסכים שאת טיעוניו של קאנט לא קל לדחות. האם את המקבילה – הטיעונים ביחס לטכסט קל לדחות?
ה. הבעיה היא בעיית ההגעה לטכסט כשהוא לעצמו. אפשר לטעון שהיא בלתי פתירה, כלומר – אי אפשר להגיע אליו, ואפשר לטעון כי יש דרך להגיע אליו.
ו. החלק המפרק מפרק את התופעה, כלומר את הטכסט המופיע לפנינו. כפירוק שמפרק כל מדרש את הפסוק הנדרש. מאחר והטכסט פורק פורקו עמו גם המסכים. [לדוגמה: אם סיפור מגדל בבל מופיע מבעד למסך שהוא האימה מפני היצירה האנושית, אז פירוק הסיפור – והשארת הנקודה: המושג 'בבל' - מפרקת ממילא גם את המסך – את מגמת מזעור האדם שבסיפור].
ז. הנקודה שנותרת היא שיירים של הסיפור [לדוגמה – המושג 'בבל' מסיפור מגדל בבל]. כל שאני יודע הוא שזו נקודה שייר מטכסט הראשון, ושהיא טהורה מהמסכים ששוברו.
ח. הבנייה היא בדרך של יצירה חופשית. אם תרצה אפשר לאסוף כללים. ראה לדוגמה בספרו של היינמן 'דרכי האגדה'. החשוב הוא לבנות בניין חדש מהנקודה הנותרת.
ט. הקריטריון הוא פשוט: מקור א' מכיל את המקור כולו בתוספת המסכים המבדילים בין הקורא למקור כשהוא לעצמו. מקור ב' מכיל נקודה מהמקור ללא המסכים. מכאן שמקור ב' קרוב למקור כשהוא לעצמו ממקור א'.
י. לעניות דעתי המבנה עומד במבחן הבהירות, אם כי אפשר לחלוק על מרכיבים ממנו.


עכנאי

אינני מסכים אתך שמבנה דיאלקטי מורה על הפנמת החשיבה התלמודית. אך גם אם נקבל את ההנחה הזו, עיקר תורתו הדיאלקטית של בובר יסודה במנת כהן שקדם לו. כך לגבי אני אתה [כהן מבחין בין יחס Mitmensch ליחס Nebenmesch, או בתרגום העברי – יחס ריע ליחס עמית שהוא הוא יחס אני לז מול יחס אני אתה של בובר. ישנן עוד תופעות דיאלקטיות אצל כהן – כגון ההחנה בין אלוהים של האתיקה לאלוהים של הדת. לדעתי כהן לא רק מניח מקורות בספרו, אלא כל הפרוייקט שלו – דת התבונה ממקורות היהדות – תלוי במקורות ובשיטה ייחודית לפרשם.

מיכי – ביחס לתגובתך לעכנאי.
כהן שיה פילוסוף כללי רקם במשנתו הפילוסופית יסודות מהמקורות היהודיים. לדעתי הדוגמאות שהזכרתי [המשיחיות באתיקה, התשובה בדת] דיים להגדיר אותו כהוגה יהודי.
גם במבחן ההמשכיות היהודית הוא עומד, למרות שהיא שונה וזרה למי שממשיך מסורת יהודית מזרח אירופאית או מזרחית.
שליטתו של כהן אומנם לא היתה כשליטה של ראש ישיבה, אך יש לנו עדויות על לימודיו הן עם אביו והן בבית המדרש לרבנים. [אפשר לעיין במאמר שכתבתי על הביוגראפיה האינטלקטואלית שלו שהופיע ב'דעת'].
לדעתי, יש היודע את התורה כולה ואינו מבין את משמעויותיה הפילוסופיות, ויש הטועם אך יכולותיו הפילוסופיות מאפשרות לו לעמוד על המשמעות ההגותית שלהם. מבחינה זו כהן יתר על בובר, ובבוודאי על מרבית ראשי הישיבה הבקיאים בתורה כולה.
אגב, מחוייבותו של כהן לתורה וליהדות היתה עמוקה – גם אם שונה משלך ומשלי. הוא שילם עליה מחירים שלא אתה ולא אני שלמנו, בעומדו על זהותו היהודית מול החברה האינטלקטואלית אנטישמית בזמנו.