| נשלח ב-10/10/2004 01:10 |
 |
| |
פרופ' ישראל תא-שמע ז"ל
אבי כצמן ('הארץ') על חוקר ההלכה פרופ' ישראל תא-שמע, שהלך לעולמו לפני מספר ימים.
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.
פרופ´ ישראל תא-שמע, חתן פרס ישראל, הלך לעולמו
בירושלים מת אתמול לאחר מחלה ממושכת פרופ´ ישראל תא-שמע, חתן פרס ישראל ומגדולי החוקרים של תולדות ההלכה בימי הביניים ובראשית הזמן החדש. בן 68 היה במותו.
ישראל משה תא-שמע נולד ב-1936 בתל אביב, למשפחה ציונית דתית. הוא למד בבית הספר היסודי "הסתדרות החרדים", בבית הספר התיכון ישיבת היישוב החדש בתל אביב ובן 21, בתום לימודיו בישיבת חברון בירושלים, הוסמך לרבנות בידי הרב הראשי יצחק הלוי הרצוג. בין 1957 ל-1959 שירת בצה"ל, ולאחר מכן פנה ללימודי תלמוד ולימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית לתואר ראשון ושני. תואר הדוקטור הוענק לו מאוניברסיטת בר אילן ב-1973. אחרי שלימד במחלקה לתלמוד שם, מונה מ-1981 למרצה בכיר בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית ולמנהל המכון לתצלומי כתבי יד עבריים בספרייה הלאומית בגבעת רם. באותן שנים שימש מזכיר מדעי של חברת "מקיצי נרדמים", שקמה לפני כ-200 שנה בידי ראשוני "חוכמת ישראל", ועוסקת בהתנדבות מלאה בהוצאה לאור של כתבי יד עלומים מימי הביניים.
עיסוקיו המחקריים התמקדו בענף של מחשבת ישראל שנחשב לספר החתום. הוא שקד על כתבי יד ששום חוקר לפניו לא הגיע אליהם ופרץ דרכים חדשות במחקר, לצד הבהרת סוגיות נשכחות ותיווכן לציבור המתעניינים בכתיבתו הקולחת.
מחקריו בספרות ההלכה הבתר-גאונית, עסקו בתולדות הספרות הרבנית, בסוגיות הלכה במיסטיקה היהודית וביחס בין ההלכה לאורח החיים בכל מרכזי התורה באירופה ובצפון אפריקה של ימי הביניים, באשכנז, בספרד, בפרובאנס, באיטליה, באנגליה ובביזנטיון. הם כונסו בשבעה ספרים - החשוב שבהם הוא "הנגלה שבנסתר, לחקר שקיעי ההלכה בספר הזוהר" - ובלמעלה מ-150 מאמרים.
ב-1983 היה לפרופסור חבר באוניברסיטה העברית ומ-1991 - פרופסור מן המניין. ב-1999 יצא לגמלאות. מ-1963, כ-18 שנה, היה מעורכי האנציקלופדיה העברית, שם עבד עם הפרופסורים ישעיהו ליבוביץ ואפרים אלימלך אורבך, תחילה כמזכיר המערכת ולאחר מכן כעורך משנה למדעי היהדות. ב-1984 ייסד וערך במשך עשור את כתב העת "עלי ספר" באוניברסיטת בר אילן, העוסק בחקר הספר העברי, כן היה חבר מערכת "תרביץ" ופעיל בכתבי עת אחרים. ב-2002 הוענק לו פרס ביאליק וב-2003 פרס אמ"ת של ראש הממשלה. באותה שנה, תשס"ג, נבחר לחתן פרס ישראל בחקר התלמוד. שופטי הפרס קבעו כי פרופ´ תא-שמע ניחן ב"בקיאות רחבה מאוד בכל תחומי הספרות התלמודית והרבנית שבדפוסים ובכתבי היד, כישרון מבריק ואינטואיציה חריפה ליצירת אינטגרציה בין תחומי דעת שונים ומגוונים ופוריות מחקרית גדולה".
פרופ´ תא-שמע הניח אשה, דבורה, חמישה ילדים ונכדים.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/11/2005 17:00 |
|
| |
אין מנהג שאין לו בית אב
מאת בני לאו ('הארץ')
על ישראל תא-שמע, ששירטט מפה המגדירה לראשונה את המאפיינים של "מנהג אשכנז" כתופעה ייחודית בעולמה של ההלכה. במלאות שנה למותו
ישראל תא-שמע. רגש אמת של ענווה וצניעות
לפני שנים אחדות הוציא הפרופ' ישראל תא-שמע בספר את שיעוריו על הספרות הפרשנית לתלמוד. וכך כתב בהקדמתו ("הספרות הפרשנית לתלמוד", חלק ראשון, ירושלים תש"ס): "בשנים המרובות שבהן עסקתי בחקר הספרות הרבנית של ימי הביניים, מצאתי עצמי בהתמודדות מתמדת עם יצירתם הענפה והכבירה של כמה וכמה מן הדמויות הגדולות ביותר בתולדותינו, כרש"י כרמב"ם, כרבינו תם וכרמב"ן. אי אפשר שלא לחוש רגש אמת של ענווה וצניעות אל מול גדולתם וטוהר נפשם של אישים גדולים אלה. חש אני חובה לומר זאת, משום שכל ניסיון לתאר "מלמעלה" את מפעלם, בסגנון השוואתי, קר, ביקורתי והתפתחותי, יש בו לכאורה משום התנשאות, ולא היא".
בספריו מנסה תא-שמע לתווך בין המקורות הרבניים של ימי הביניים ובין הקורא הישראלי, שבדרך כלל מתקשה מאוד בקריאת חומר זה. הקריאה בספר קלה, ובהעדר צעצועי לשון שפתו פשוטה וישירה, בבחינת "כל הרוצה יבוא וייטול".
אחד התחומים החשובים שבהם קנה לו תא-שמע שם עולמי הוא חקר המנהג האשכנזי, שורשיו ומעמדו. בזכות ידיעותיו חובקות העולם בכל אוצרות הספרים הנדפסים וכתבי היד, הצליח לשרטט מפה המגדירה (לראשונה באופן מקיף) את המאפיינים של "מנהג אשכנז" כתופעה ייחודית בעולמה של ההלכה. לנושא זה הקדיש את ספרו על "מנהג אשכנז הקדמון". הטענה המרכזית שלו היא שמעמד המנהג באשכנז עלה לראש הסולם בהייררכיה ההלכתית עם כניסתו של התלמוד הבבלי לאזור האשכנזי. מסורות עתיקות שעברו מאב לבן נשתמרו, גם אם נגדו את המסורת הבבלית. נוצר עימות מרתק בין עולמו של התלמוד הבבלי, כפי שמשתקף בכל דף מדפיו, לבין המסורת החיה של יהודי אשכנז (שמקורה במקרים רבים במסורת ארץ ישראל-ביזנטיון). תא-שמע מתאר כיצד היטיבו חכמי המאה הי"א לדחוף את המסורת הקדומה כלפי מעלה ולהעלות אותה לדרגת "מנהג".
התמונה העולה מכל פרקי הספר מרתקת: מצד אחד ברור שהתלמוד הבבלי נקלט כספר הלימוד המוביל, וממילא גם המחייב. אך עוצמתו של התלמוד הוגבלה על ידי כוחו של המנהג, שחתר לשמר את מסורות יהדות אשכנז העתיקה. למהלך זה היו השפעות רבות, ואת כולן בחן תא-שמע בקפידה רבה. פרק המבוא של הספר עומד כיצירה עצמאית ומשמש מבוא לכל שיטתו בנושא זה ("הלכה, מנהג ומסורת ביהדות אשכנז במאות הי"א-י"ב", נדפס לראשונה בכתב העת "סידרא" ג, תשמ"ז, עמ' 85-161, ואחר כך הובא כפרק מבוא לספרו "מנהג אשכנז הקדמון", ירושלים תשנ"ב).
תחום צדדי בספר הוא מעמדו של ספר "הזוהר" והקשר בינו לבין מסורת מנהגי אשכנז. לנושא זה הקדיש תא-שמע קובץ נפרד, שבו הוא מסכם את מסקנותיו בשאלת היחס שבין מסורת המנהג האשכנזי על ספר הזוהר ("הנגלה שבנסתר", לחקר שקיעי ההלכה בספר הזוהר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ה). בפתיחת הספר מתנצל המחבר ש"לא איש קבלה אנכי ורזיה נסתרו ממני". נראה שספר זה הוא בבחינת פירות הנושרים ממחקריו הרבים של המחבר בתחומי ההלכה והמנהג, ולא כפי שכתב אבי כצמן ("הארץ", 10.10.2004) שזה הספר החשוב שבספריו.
בהמשך לספרו על "מנהג אשכנז הקדמון" הוציא תא-שמע את ספרו על "הלכה, מנהג ומציאות באשכנז (1100-1350)". אם בספר הראשון עסק בבירור מושג המנהג בקרב יהדות אשכנז, הרי שבספר זה ביקש להטעימנו ביחסי הגומלין שבין ההלכה למציאות המשתנה. היה זה נושא שהעסיקו מאוד ועליו הירבה לכתוב. בספר זה הקדיש פרקים רבים לסוגייה. גם בשאלה זו לא הסתפק בהצגת נושאים בודדים אלא ניסה להתוות קו כללי לשיטתם של חכמי אשכנז: "שאלת הזיקה הקיימת בין דרישות ההלכה שהיא נורמה דתית מטפיסית שמקורה בהתגלות אלוהית - לבין דרישות החיים המשתנים ללא הרף, המייצגים גורם ארצי נטול כל ערך דתי, אולם מהווים תנאי הכרחי לקיומה של מסגרת ריאלית למימושה של ההלכה, היא שאלת היסוד שתעסיק אותנו לאורכו של ספר זה".
כך הוא מציג את השאלה, בפתיחת הפרק העוסק ב"מפעלם של בעלי התוספות והתפתחות ההלכה". הוא פותח בהצגת עמדות של חוקרי הספרות הרבנית שקדמו לו, מתעמת אתם ומציג את גישתו. אחד מגדולי בני הפלוגתא שלו בנושא היה פרופ' יעקב כ"ץ, שתא-שמע העריך מאוד, אך לא בלי ביקורת. כ"ץ הניח את יסודות המחקר החברתי בעולמה של ההלכה, וניסה להסביר תהליכים הלכתיים רבים ממניעי חברה-כלכלה. לשיטתו, הדינמיקה החברתית היתה חזקה דיה להניע מערכות של שינויים בהלכה.
זו בדיוק נקודת התורפה שמצא תא-שמע בשיטתו, אי יכולתו להגדיר תפקיד של ממש למשא ומתן ההלכתי של בעלי התוספות.
תשובתו של תא-שמע לשאלת היחס שבין תנאי המציאות המשתנה ומפעלם של חכמי אשכנז הראשונים מבוססת על ראייה מקיפה של השפעת השינויים התרבותיים על עולם החשיבה הכללי וממילא גם על דרכי החשיבה של חכמי אשכנז. מדובר בשינוי שפרץ את המסגרת של ההסתכלות המקומית הפרשנית על סוגיה לכיוון פרשנות רחבה והרמוניסטית. גישה זו העניקה לחכמים כלים למדניים לחקור את הספרות ההלכתית ולחתור בעזרתם לחקר ההלכה בכנות, דבר שהוליד בהכרח הכרעות חדשניות שהיו גם צורך השעה.
הוויכוח בין תא-שמע לכ"ץ הפך ויכוח עקרוני, הנובע מגישות מתודולוגיות שונות וממידת הנאמנות לשיטה ההיסטורית-הביקורתית: "בעל ההלכה וההיסטוריון עודרים באותו שדה אך כלי מלאכתם שונים" (י' כ"ץ, "פלוגתא בדבר ההפלגה בים ובנהרות", תרביץ ס, תשנ"א, עמ' 672).
דומני שתשובה מסוימת לטענתו של תא-שמע על שיטת כ"ץ ניתן למצוא בדברי הפרופ' חיים סולובייצ'יק. הוא מראה שמאמצם העקבי של בעלי התוספות להתאים בין מקורות התלמוד למנהג הרווח במקומותיהם נבע מתוך ראיית הציבור שעמו חיו כ"קהל קדוש". ראייה זו נתנה מקום של כבוד לכל נוהג שרווח באופן עמוק בציבור. אין מנהג שאין לו בית אב. אם הציבור נוהג בדרך מסוימת צריך הפוסק לתור אחר מקורות התלמוד, ולבדוק ולמצוא את שורש המנהגים בעיון המחודש. אם כן, אין פעולתם של בעלי התוספות מסתכמת ב"אשרור אקדמי" (כלשונו של תא-שמע בביקורתו על כ"ץ), אלא יש בה חשיפה של שורשי המנהגים בספרות התלמוד. מחקריו של סולובייצ'יק עצמו משמשים מודל המדגים דברים אלו. המחלוקת בין תא-שמע לכ"ץ וסולובייצ'יק היא דוגמה למחלוקת שבין האסכולה ההיסטורית, הצופה על הסוגייה מתצפית חיצונית, ללא תלות בהסברי ההלכה את עצמה, לבין האסכולה התלמודית-המשפטית, המבקשת למצוא את התהליכים האימננטיים של התפתחות ההלכה.
אין ימי הביניים בתולדות ישראל
במחקריו המרובים, שכתב במשך למעלה מארבעים שנה (יותר מ-150 מאמרים) הצליח תא-שמע להנחיל לעולם כולו את הידיעה שבתולדות ישראל אין כלל "ימי ביניים", כפי שכתב בעצמו (בהקדמה לאסופה, כרך א): "אין המונח ימי הביניים מתאים אלא לסיפור קורותיהם של עמי אירופה, שהיו שרויים אז בשלב הבינים בין תקופת האופל הממושכת (450-1000 לערך), ובין תקופת הרנסנס באיטליה (המאות הי"ד והט"ז). ואולם בתולדות ישראל לא קדמה שום תקופת אופל לא באירופה ובוודאי לא בבבל של תקופת הגאונים לשנת 1000. אדרבה, בשלוש מאות השנים שעד המאה הי"ד אנו עדים לפריחה תרבותית חסרת תקדים בהיקפה ובאיכותה על אדמת אירופה, לא פחות, ואולי יותר, מהתקופה שאחריה".
הספרים שיצאו השנה מתחת ידו הם חלק מסדרה של חמישה כרכים, המבקשים להקיף את ספרותם של כל הראשונים על פי תפוצתם: אשכנז-צרפת; ספרד, פרובנס, איטליה ויוון ביזנטיון. בהקדמת הכרך הראשון מתאר תא-שמע את תוכנית הסדרה, ובה הוא מביע את תקוותו: "כאשר תוגשם התוכנית במילואה, על מפתחותיה המפורטים, תשמש הסדרה שער כניסה חשוב אל המקצוע כולו, ותמשוך אליו חוקרים צעירים במדעי היהדות שיקדמו את המקצוע, שעדיין רב בו החומר הגנוז והנסתר מן העין, שטרם פורסם, ומועט מאוד העיון ההיסטורי המעמיק במה שכן פורסם".
פיסקה צנועה זו מגלה לקוראים טפח מאחת מסגולותיו המיוחדות של תא-שמע: מידת הנתינה בעין טובה. העניין הרב שגילה בתורה גרמה לו לחפוץ בהגדלת התורה ובהגדלת התלמידים. כשהתחבטתי בבחירת נושא לעבודת הדוקטור הציע לי ארגז מלא תצלומים שאסף למחקר מסוים שלא הצליח להגיע אליו. יש אנשים גדולים שלהיטותם לספרים מפרידה אותם מחברת בני אדם. יש אנשים שחברת בני אדם מקשה על לימודם. אך בפרופ' תא-שמע השתלבו שני הדברים יחד: קשה לדמיין אותו ללא ספר וקשה לדמיין אותו ללא אנשים.
בפתיחת כרך ב' של הסדרה (ספרד) כותב תא-שמע על המשך התוכנית: "הכרכים הבאים של כנסת מחקרים עתידים להופיע בקרוב, ראשון להם כרך המוקדש לחקר התרבות התורנית בביזנטיון ובאיטליה. ואני תפילה שאזכה לסיים מפעל זה בשלמותו". ולא זכה.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=649114&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2004 02:15 |
|
| |
כמדומה שהיו אלה שני מאמריו הראשונים:
"שכר על הפרישה" ו"נשמה יתירה",
שניהם הגיגים אישיים מקוריים במחשבת היהדות,
מסוגם,מיעט לפרסם מאוחר יותר.
פורסמו ב"דעות" בטאון האקדמאים הדתיים.
סיכום יפה על השקפותיו על היהדות,
בקטע "זהות ודת" שבערך "עם ישראל" שב"אנציקלופדיה
עברית"
שח לי רבי דב יפה המשגיח של ישיבת "כפר חסידים"
שלמד עמו בישיבת חברון,שאמרו עליו בישיבה,שהוא
בקיא בספר "קצות החושן" מכריכה לכריכה.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2004 01:00 |
|
| |
זכיתי לקרוא בספרו 'הספרות הפרשנית לתלמוד באירופה וצפון אפריקה'.
נכחתי בכנס מסויים שהתקיים בקיץ האחרון, פרופ' תא שמע הרצה ואף הנחה את הדיון, בטוב טעם ובקיצור אמרים כדרכו. הוא עשה זאת ממקום מושבו, בשל מחלתו הקשה לא היה לו כוח להרצות בעמידה.
בתקופה האחרונה שוחחנו מספר פעמים בטלפון על נושאים המעניינים אותי. סבלנותו וצניעותו היתה מרשימה. נדברנו להיפגש פא"פ, לא זכינו ונטרפה השעה.
זכרונו אך לברכה.
תוקן על ידי - שלויימלע - 07/11/2004 1:02:27
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/11/2004 20:34 |
|
| |
זכיתי לקרוא שניים מספריו:
'מנהג אשכנז הקדמון' ו'הלכה, מנהג ומציאות באשכנז'.
יהי זכרו ברוך.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/11/2004 20:00 |
|
| |
רגש אמת של ענווה וצניעות אל מול גדולתם וטוהר נפשם של אישים דגולים אלה
מאת חננאל מאק
לזכרו של הפרופ' ישראל תא-שמע, שייחד את כנסת מאמריו האחרונה דווקא ליהדות ספרד, ודווקא לתור הזהב ההלכתי שלה
כנסת מחקרים - עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים, ב, ספרד, מאת ישראל מ' תא-שמע, הוצאת מוסד ביאליק, תשס"ד, 352 עמודים ובכללם ביבליוגרפיה ומפתחות
לפני כחמישה שבועות, בגיליון חג הסוכות, סקרתי במדור זה את הראשון מכרכי כנסת המאמרים של פרופ' ישראל מ' תא-שמע, שעניינו הספרות הרבנית בימי הביניים באשכנז ובצרפת. באותה עת הופיע בדפוס הכרך השני באותה סדרה, שהוקדש לספרות הרבנית בספרד וליחסים שבינה לבין אחותה האשכנזית. אולם המחבר לא זכה לראותו בעיניו; הוא נפטר לבית עולמו בחול המועד, לאחר מחלה קשה וממושכת. את מפעל הכינוס של מאמריו הרבים בשדה הספרות והתרבות היהודית של ימי הביניים התחיל תא-שמע לפני שנים, בפרסום קובצי מאמרים שהוקדשו בעיקר להתפתחות התפילה והמנהגים. בכרכי הכנסת הנוכחית קיבץ מאמרים בתחומי הביוגרפיה של חכמים והספרות, והותיר את הכרכים הנוספים בסדרה מיותמים ומצפים להשלמתם. תא-שמע היה חתן פרס ישראל בחקר התרבות היהודית של ימי הביניים וספרותה, ובמחקריו ידיעות מפורטות וחומר ביבליוגרפי רב ערך, ובעיקר היבטים חדשים ובלתי צפויים על התרבות היהודית בימי הביניים - שבעיני רבים עודנה חתומה, עמומה ועלומה.
בכרך שלפנינו כלולים עשרים מאמרים, שעובדו מעט בעריכתם כפרקים בספר. הפרקים הראשונים עוסקים ביצירותיהם הספרותיות של אישים כגון רבי יוסף אבן מיגש, יליד סביליה, שהיה מורהו של ר' מימון אבי הרמב"ם, ונערץ במיוחד בעיני האב והבן (פרק ב), ושל רבי מאיר הלוי (רמ"ה) אבולעפיה איש טולדו, שנודע כמבקר חריף של הרמב"ם עצמו (פרק ג). ביקורת זו התייחסה אל משנתו הפילוסופית של הרמב"ם, ובמאה ה-13 נודעה לה חשיבות חברתית מרובה; היא שהקנתה לרמ"ה את פרסומו לדורות, והיא שטישטשה את זכרו כגדול בתורה והשמיטה את שמו כמי שהרבה לעסוק בשאלות הנוסח הנכון של המקרא. במלים קשות מתאר הרב אבולעפיה את השיבושים הקשים במסירת הנוסח המדויק של התורה (ויתר כתבי הקודש) בימיו: "לבך יהגה אימה. איה סופר, איה שוקל, איה סופר..." (על פי ישעיהו לג, יח). והוא ממשיך: "...ואם באנו לסמוך על הספרים המוגהים אשר בידינו, גם הם נמצאו בהם מחלוקות רבות... וכמעט לא מצא אדם ידיו ורגליו מפני המחלוקות... ואם יאמר אדם לכתוב ספר תורה כהלכתו... ונמצא מגשש כעיוור באפלה...".
אכן דברים כדרבנות, וחבל שדווקא משפטים נוקבים אלה לא הביא תא-שמע בתיאורו המעמיק את מפעלו הגדול של רמ"ה אבולעפיה בעיצוב הנוסח הנכון של המקרא לדורות - מפעל שהשפיע רבות גם על יהודי אשכנז. כבר בדור שלאחריו כונה ר' מאיר בפי הרמב"ן בתואר המקראי "נשיא נשיאי הלוי", והעניין הרב בו וביצירתו לא פסק מעולם. והנה, דווקא בתחום מכריע זה של בירור נוסח המקרא נעזר רמ"ה בספר משנה תורה של הרמב"ם שעליו חלק בעניינים אחרים. ויפה הראה תא-שמע כיצד חש אבולעפיה בשיבושים שחלו בהעתקת ספרי הרמב"ם, וכיצד ניסה לברר בעזרתו של ר' שמואל אבן-תיבון את הנוסח הנכון שלהם (עמ' 94). הנה כי כן, ביקורתו של רמ"ה הלוי על הרמב"ם בתחום אחד של פועלו מנעה אותו מלדבוק ברמב"ם ובכתביו בתחום אחר.
החלק השני של הספר כולל חמישה פרקים שכותרתם המשותפת היא "בין אשכנז לספרד", ושלושה מהפרקים עוסקים בדמויותיהם של חכמים שהיו קשורים הן לאשכנז הן לספרד. הפרק השביעי מוקדש לשניים מראשי המדברים בתחום ההלכה בימי הביניים - אב ובנו, הלא הם ר' אשר בן יחיאל, הידוע בראשי התיבות: הרא"ש, ובנו ר' יעקב בעל הטורים. ארץ מוצאם של השניים היא אשכנז, אולם צוק העתים (ובמיוחד רישומן של פרעות רינדפלייש בגרמניה בשנת 1298) הכריח אותם לבקש מקלט לנפשם בספרד. את שנתו הראשונה בארץ החדשה עשה הרא"ש בברצלונה, במחיצתו של גדול יהודי ספרד בדור ההוא, ר' שלמה בן אדרת (רשב"א), וב-16 שנותיו האחרונות חי האב עם בנו בטולדו. שניהם היו תלמידי חכמים מובהקים ושניהם הצטיינו במיוחד כפוסקי הלכה. אולם בעוד שהאב נודע בעיקר בשל פירושיו לתלמוד ותשובותיו לשואלים בתחום ההלכה שאינן מהוות חיבור מקיף וכולל, נודע הבן בעיקר בשל ארבעת הטורים, שהם חיבורו ההלכתי המרוכז והשיטתי, ובשלהם מכונה ר' יעקב עד היום "בעל הטורים". כיתר חכמי אשכנז נטה הרא"ש להימנע מפסיקה כוללנית, בעוד בנו יעקב כבר הלך בדרכם של חכמי ספרד בעניין זה והדבר התבטא ביצירת "הטורים" - עמודי ההלכה. הבחנה עקרונית זו בין אשכנז לספרד העסיקה את תא-שמע המנוח ימים רבים, והיא נדונה גם בסקירת הכרך הקודם.
והנה, עיון שיטתי בתשובותיו של הרא"ש, וביותר בעזרת חומר שנתגלה בדור האחרון, מעלה כי כתשעים אחוז מתשובות הרא"ש נכתבו בתקופת ספרד שלו, ותשובות אלה ממוענות לפונים ספרדים, אף כי היה הרא"ש כבן 55 בצאתו מארץ מולדתו ואף שנודע שם שנים רבות כפרשן, פוסק ומשיב. על עובדות אלה עמדו חוקרים שקדמו לתא-שמע, ועל טוב ייזכר כאן פרופ' א"א אורבך ז"ל. עם זאת מציין תא-שמע את אופיין האשכנזי הבולט של רוב תשובות הרא"ש, מוכיח זאת בדרכים שונות ומעלה את שתי השאלות המתבקשות: מדוע לא השתמרו רוב תשובותיו של הרא"ש מתקופתו באשכנז, ומדוע טבוע חותמו האשכנזי המובהק של הרא"ש בתשובותיו הספרדיות?
התשובה לשאלה השנייה קלה יחסית, שכן גלוי וידוע שהרא"ש הוסיף לראות עצמו כחכם אשכנזי גולה עד יומו האחרון, והוא מדבר במקומות רבים על אודות ספרד, מנהגיה והליכותיה בזלזול מה, כעל "הארץ הזאת", בעוד שמנהגי ארץ מוצאו ותורתם של רבותיו הרחוקים הם הטובים והנכוחים. תשובה חלקית לשאלה הראשונה היא העובדה שאף עליה עמדו תא-שמע ואחרים: עד ימי מהר"ם מרוטנבורג, רבו המובהק של הרא"ש, כמעט לא נודעו קובצי תשובות מסודרים באשכנז, וליקוטיהן של התשובות לא היה מקובל שם; בניגוד למנהגם של יהודי ספרד וארצות האיסלאם עוד מימיהם של גאוני בבל.
ועכשיו ניגש המחבר לפתרון מלא של שתי השאלות. לדעתו, מלקטי תשובותיו של הרא"ש היו תלמידיו ומעריציו הרבים על אדמת ספרד. כדרכם של הספרדים מצאו חכמים אלה עניין בילקוט התשובות ובשימורן, ומטבע הדברים הורכב האוסף העיקרי של התשובות מאותן שנכתבו בספרד ונשלחו אל אנשיה. חלק גדול מהתשובות המלוקטות נועדו מלכתחילה לבנו יעקב, ולדברי תא-שמע "טביעת אצבעותיו (המטאפוריות) של רבי יעקב מצויות עדיין בכרך" (עמ' 175). ואמנם, דווקא ר' יעקב, ה"ספרדי" שבבני הרא"ש, הוא שניגש למלאכת הליקוט ולא, למשל, אחיו ר' יהודה, ששמר על מורשת משפחתו האשכנזית כאביו.
לשם מה טרח ר' יעקב בליקוט תשובותיו של אביו? אפשר לפטור שאלה זו בציון זהותו הספרדית המתגבשת של הבן; אפשר להציג את המעשה כמילוי מצוות כיבוד אב. אולם תשובתו של תא-שמע לשאלה אופיינית לאיש. לדעתו, "ר' יעקב הוא שהכין כרך מיוחד זה של שו"ת כצעד אחד מני רבים בהנחת התשתית ליצירתו המונומנטלית, ספר ארבעה טורים, וכבסיס הלכתי מרכזי לה" (שם). אגב כל אלה חוזר תא-שמע אל הנושא החביב עליו ומפרש את הימנעותם של חכמי אשכנז עד השליש האחרון של המאה ה-13 מקיבוץ תשובותיהם לאותו קו אופייני השולל פסיקה כוללת, מרוכזת ומחייבת. שלא כחכמי ספרד, "הם לא התכוונו לפסוק בתשובותיהם מעבר למקרה המסוים הנדון" (עמ' 179).
בשניים מפרקי הספר מתפלמס המחבר עם ההיסטוריון הגדול יצחק בער ז"ל, שהרבה לעסוק גם ביהודי ספרד הנוצרית. רוב החוקרים את עולמם הרוחני של יהודי ספרד מרבים לעסוק ביצירה היהודית-הספרדית בתחומי הספרות והשירה, הלשון והאמנות, הפילוסופיה והקבלה וכיוצא באלה, ואינם נותנים דעתם על כך שגדולי ספרד היהודית היו קודם כל תלמידי חכמים שעיסוקם העיקרי היה בהלכה ובפרשנות התלמוד. דברים ברוח זו השמיע תא-שמע לא פעם בשיחות בעל פה, והם שעומדים ביסוד ביקורתו על ספרו של בער "תולדות היהודים בספרד הנוצרית". לדברי תא-שמע, בער "ויתר לחלוטין על כל תחום היצירה התורנית בספרד, כאילו אינו חלק מתולדות היהודים שם. חכמים גדולים וחשובים... נזכרים בספרו אך ורק בזכות חלקם בפולמוס הרמב"ם או לרגל השימוש בספריהם כמקור היסטורי... הזרם העיקרי בחשיבותו בספרד של המאות הי"ג-הט"ו אינו נזכר כלל בספר, אינו מתואר ואינו נדון בו וכך חסר בו העיקר" (עמ' 262-261). אולם ויכוח זה אינו עיקר הפרק, הקרוי "לידיעת מצב לימוד התורה בספרד במאה הט"ו" - היא המאה האחרונה לקיומה של יהדות ספרד על אותה אדמה. ואף כי מהבחינה הכרונולוגית יכול היה המחבר לסיים את ספרו בנקודה זו, בחר הוא לחזור בפרקים האחרונים כמה מאות שנים לאחור.
החלק החמישי והאחרון של הספר מכיל ארבעה פרקים על "ענייני הרמב"ם". כידוע חי הרמב"ם שנים רבות במצרים ובה יצר את רוב חיבוריו. אף על פי כן דן בו המחבר בהרחבה בכרך זה, ובדין, שהרי הרמב"ם נולד בספרד ורובי תורתו נשענים על מורשת ספרד וצפון אפריקה, וחלק מכתביו אף נוצרו בארצות אלה. הפרק ה-18 בספר קרוי "פירוש הרמב"ם לתלמוד - חידה ודרך פתרונה". מהותה של החידה היא אי-התאמה בין דברי הרמב"ם בהקדמתו לחיבורו הגדול משנה תורה לבין מעשהו בפרשנות התלמוד. כיום ידוע שהרמב"ם פירש שלושה מששת סדרי התלמוד, וכאן המקום להביא את דברי תא-שמע כי "מציאותו בעבר של פירוש זה... היא ודאית ומעבר לכל ספק" (עמ' 309). אבל מציאותו של הפירוש מהווה בעיה, שכן בהקדמתו ל"חיבור" מסביר הרמב"ם את מהותו של משנה תורה, שאותו הוא רואה כמעין תחליף לתלמוד. ובלשונו: "כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל, אלא יהא חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה... שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבע"פ כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם...". לפי זה אין עוד צורך בתלמוד כספר לימוד לרבים. מדוע יטרח איפוא הרמב"ם לפרש את התלמוד?
פתרון החידה אופייני לדרכו של תא-שמע בעבודתו, ורק ביבליוגרף מומחה כמוהו יכול היה לאסוף ולעבד את הנתונים שהובילוהו אל הפתרון. בדרכיו הוכיח תא-שמע כי כל המשתמשים בפירושי הרמב"ם לתלמוד היו בני ביתו, קרוביו ומקורביו של הרב: בניו, חתניו, רואי פניו ותלמידיו הישירים. גם כתבי היד המאוחרים של הפירוש יצאו מאותו חוג מקורבים וממשיכיו. לפי זה קובע תא-שמע כי פירוש זה שונה מכל יתר הפירושים לתלמוד המוכרים לנו בגלל אופיו הפרטי, כטיוטה, ועקב העובדה שמעולם לא יצא מתחת יד מחברו לרשות הרבים" (עמ' 312). ובהמשך: "מובן מאליו שהרמב"ם לא שלל את לימוד התלמוד במסגרת ישיבתית רצינית ובחברת תלמידי חכמים... שהרי לימד בעצמו תלמוד בביתו... אלא שסבר שאין עניינו של רוב המון העם בזה והם יעמדו על העיקר מתוך העיון במשנה תורה...".
נחתום את הסקירה הזאת, המוקדשת לספרו של תא-שמע ולזכרו, בדבריו במקום אחר על חכמי ישראל בני ימי הביניים, שבהם עסק ואשר זכרם ומורשתם היו כה יקרים בעיניו: "אי אפשר שלא לחוש רגש אמת של ענווה וצניעות אל מול גדולתם וטוהר נפשם של אישים דגולים אלה". אמת, ענווה וצניעות הם ערכים ראויים להיפרד בהם מהחוקר, המורה והחבר ישראל תא-שמע.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=496731&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0
|
|
|
|
|
|
