| נשלח ב-10/10/2004 18:41 |
 |
| |
מה היה שם?
תלמוד ירושלמי ברכות פרק ה ה"א:
"אמרין עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה עומד ומתפלל ובא חברבר והכישו ולא הפסיק את תפילתו והלכו ומצאו אותו חברבר מת מוטל על פי חורו אמרו לו תלמידיו רבי לא הרגשת אמ' להן יבא עלי ממה שהיה לבי מתכוין בתפילה אם הרגשתי ".
תלמוד בבלי ברכות דף לג עמוד א:
"תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא".
תוספתא ברכות פרק ג הלכה כ:
"אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל ונשכו ערוד ולא הפסיק הלכו תלמידיו ומצאוהו מת על פי חורו אמרו אילו לאדם שנשכו ערוד אילו לערוד שנשכו לבן דוסא".
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וארא סימן ד:
"מעשה ברבי חנינ' בן דוסא שהיה עומד ומתפלל בא ערוד ונשכו וברחו התלמידים, אחר שעה באו ומצאו אותו ערוד מת מושלך ע"פ חורו, אמרו ווי לו לאדם שנשכו ערוד ויי לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא".
מה היה הסיפור?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-13/10/2004 11:14 |
|
| |
לגם וגם
<"מאמר נוסף של ספראי על החסידים ניתן למצוא בספר המחקרים לזכרו של פרופ' מנחם שטרן, אלא שאיני זוכר את כותרת המאמר">
נוסף? ייתכן שהוא אחד משני המאמרים שהזכרתי, ושנאספו לתוך קובץ מאמריו.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2004 19:35 |
|
| |
גו"ג,
בירושלמי תרומות, סוף פרק ח', מופיע הסיפור שציטטת בתוך שרשרת סיפורים, שיש בה גם כדי לעמת בין עמדות ר' יוחנן ור"ש בן לקיש ביחס לעניין ההסגרה: ריש לקיש מוצג כמי שיסכן עצמו בכדי להציל אחר, ועמדה זו מובאת כמשלימה/תואמת לעמדתו בעניין הסייגים להסגרה; ר' יוחנן מתיר הסגרה גם ללא הסייג של "חייב מיתה", ובסיפורים מוצג כמי שלא יתאמץ כדי להציל את עצמו, ועל אחת כמה וכמה אחרים.
עריכת הסיפורים שם, מדגישה עוד יותר את בעייתיות מעשהו של ריב"ל, והיא מציגה התנהלות מרתקת של חז"ל - ביקורת וסיוג ערכי ומוסרי של דברי ההלכה שלהם עצמם.
לגבי החסידים -
אני יודעת שקיימת עבודת דוקטורט בנושא החסידים הראשונים, מבחינה היסטורית ורעיונית, של ד"ר מנחם בן-שלום, מטעם אונ' תל אביב. עמדותיו (ככל הידוע לי) יוצאות דופן, גם בנושא זה.
תוקן על ידי - אמשלום - 12/10/2004 19:41:16
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2004 11:41 |
|
| |
יתכן שיתכן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2004 11:39 |
|
| |
יתכן.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2004 11:36 |
|
| |
לאיש ציפור.
ייתכן שהתגדות חז"ל לחסידים היו בשאלות שנגעו לפיקוח נפש בשבת, בגלל כתות יהודיות שהיו באותה עת, ושהחמירו בשאלות פיקוח נפש אם יש צורך בחילול שבת, וראה לדוגמה את דברי הרמב"ם בהלכות שבת פרק ב הלכה ג:
"כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י גוים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר (ויקרא י"ח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו *המינים* שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר (יחזקאל כ') וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם".
מי היו מינים אלו?
יהודה שיפמן, כותב בספרו "הלכה הליכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה", (מרכז זלמן שזר 1993), עמוד 130:
"ייתכן אף שהתקיים קשר היסטורי או ספרותי בין הקראים והכיתות היהודיות הקדומות כולל כת קומראן, וייתכן, לכן שאפיקורסים אלו שימרו הלכה קדומה, המתנגדת לחילול שבת לצורכי פיקוח נפש".
וייתכן שלכן גם היתה התנגדות החכמים לחסידים, שהחמירו בחילול שבת לצורך ספק פיקוח נפש בשבת.
תוקן על ידי - נישטאיך - 12/10/2004 11:43:03
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2004 11:30 |
|
| |
מקור מעניין אחר ליחסם של חסידים לפיקוח נפש:
תני סיעה של בני אדם שאמרו להם גוים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו אנו הורגים אתכם יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו להן כשבע בן בכרי נותנין ואל יהרגו כולם, אר"י בד"א בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ אבל הוא מבפנים והן מבפנים הואיל והוא נהרג והן נהרגים יתנו להם ואל יהרגו כולם, כגון שהוא אומר (שם /שמואל ב'/ כ) ותבא האשה אל כל העם הואיל והוא נהרג ואתם נהרגים תנוהו להם ואל תהרגו כלכם, ר"ש אומר כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה, עולא בן קישר תבעתיה מלכותא קם וערק לגבי רבי יהושע בן לוי ללוד שדר פרדיסקי בתריה, איטפל ליה רבי יהושע בן לוי ופייסיה ואמר ליה מוטל /מוטב/ דלקטיל ההוא גברא ולא ליענשי ציבורא על ידיה, איפייס ליה ויהבי ניהליה, הוה קא משתעי אליהו בהדיה כיון דעביד הכי לא אתא לגביה צם עלוי תלתין יומין ואתחזי ליה, אמר ליה מ"ט אפגר מר, א"ל וכי חבר אני למוסרת א"ל ולא מתניתא היא סיע /סיעה/ של בני אדם וכו' אמר וכי משנת חסידים היא מיבעי להאי מלתא מתעבדא על ידי אחריני ולא על ידך. (בראשית רבה (וילנא) פרשה צד ד"ה ט כל הנפש)
במחקר מקובלת ההנחה (גם על סמך מקרים אחרים) שריב"ל היה מקורב לחוגי החסידים.
נישטאיך - מאמר נוסף של ספראי על החסידים ניתן למצוא בספר המחקרים לזכרו של פרופ' מנחם שטרן, אלא שאיני זוכר את כותרת המאמר.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2004 11:05 |
|
| |
לי נראה שחכמים הכניסו את הענין הזה למשנה ואח"כ גם לתלמוד , כדי לתת לנו מקום מסוים לגישה החסידית הזו, בתוך המסגרת ההלכתית ריאלית הרגילה.
נראה שהמקום המתאים הוא תפילה ותענית, בה על האדם לחזק את ההכרה לו בכך שהקב"ה "נוכח" ומשמעותי בחיים שלו על כל מרכיביהם, לשם כך הביאו את הדוגמאות של האישים המיוחדים האלו, שכפי הנראה חיו את כל חייהם מתוך תודעה כזו, להורות לנו שבקשר לתפילה ולתענית עלינו לחזק תודעה כזו בקרבינו.
המחלוקת בין החכמים ובין אותם חסידים ראשונים, נמצאת במקום בו יש נפקא מינה בעייתית ו/או מסוכנת (במובן של פיקוח נפש)בלבחור בדרכם של החסידים הלכה למעשה. (לפי"ז נראה שדוגמת הנחש אינה כזו, ויש להבין)
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2004 10:34 |
|
| |
למיימוני.
<"לגבי המחלוקת אם מותר לאדם לסכן עצמו, שהבנתי מדבריך שהיא מחלוקת עתיקה, הרי היא התגלגלה הלאה, עד לרמב"ם ועד ימינו. שהרי הרמב"ם פוסק שאסור לאדם לסכן עצמו אלא רק בשלוש עבירות החמורות, ואם מת בשל מסירות נפשו חייב! ואילו הסמ"ג ואחרים חלקו על זה וסברו שאין איסור למסור עצמו אך רשאי לעשות כן. (לא שאתה צריך שאזכירך על כך, אלא שכתבתי כן להרחבת היריעה">
צדקת.
אלא שבאגרת השמד הוא כתב את ההיפך ממה שכתב במשנה תורה, שהנהרג במקום שנאמר יעבור ואל יהרג ונהרג, ה"ה מתחייב בנפשו, באגרת זו הוא כתב, שאין חובה ליהרג אלא על שלושת העבירות ה"חמורות", ואילו על שאר העבירות מי שנהרג עליהם, הוא בדרגת הרוגי המלכות שאין איש יכול לעמוד במחיצתן.
<"רק זאת אוסיף בנוגע למחלוקת בין חכמים לחסידים, שגם בבבלי מצאנו ברייתא או צמד ברייתות. לאחר שנאמר שמותר להרוג נחשים ועקרבים בשבת, נאמר שאין רוח חסידים נוחה מזה, ועל זה נאמר עוד שאין רוח חכמים נוחה מן החסידים הללו...">
גם כאן צדקת.
גם המחלוקת בין החכמים לחסידים, בענין הריגת הנחשים והעקרבים בשבת, (ספק פיקוח נפש, שהרי לא מדובר בנחש שנושך, אלא בנחש שעלול לנשוך), היא בדברי ספראי שם, מחלוקת זו היא לדברי ספראי אחת מראיותיו ל"מסורת הלכה שונה" שהיתה לחסידים, ישנה גם מחלוקת נוספת בענין קיום קיום מצוות עונה בשבת, ראה: תלמוד בבלי, נדה דף לח עמוד א:
"הוא דאמר כחסידים הראשונים, דתניא: חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת, שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת:" וברש"י: "לידי חילול שבת - שלא תלד בשבת ויצטרך לחלל עליה את השבת".
ועוד חזון למועד ואי"ה אכתוב עליהם באשכול אחר, הדברים אצלי בכתובים, ועלי להתאימם לפורום.
******
לשלמה.
<"כביטוי לאופי של החיים הדתיים בשתי התקופות והמקומות.
בא"י המלחמה בכוחות הרע (יצר הרע?) נעשית באופן טבעי, מאליה. ר' חנינא בכלל לא מודע למקרה הניסי שהוא הגיבור שלו">
ייתכן, וכך הוא בסיפורו של חוני המעגל, שכשהסיפור מופיע בבבלי הוא הרבה יותר מורחב:
בתלמוד הירושלמי, תענית פרק ג ה"ט:
"אמר רבי יודן גיריא הדין חוני המעגל בר בריה דחוני המעגל הוה סמיך לחרבן בית מוקדשא נפק לטורא לגבי פעליי עד דו תמן נחת מיטרא עאל ליה למערתא מן יתיב נס ודמך ליה ועבד שקיע בשינתיה שובעין שנין עד דחרב בית מוקדשא ואיתבני זמן תיניינות לסוף שובעין שנין איתער מן שינתיה נפק ליה מן מערתא וחמא עלמא מחלף זוויי דהוות כרמין עבידא זייתין זוויי דהוות זייתין עבידא זרעו שאל ליה למדינתא אמר לון מה קלא בעלמא אמרון ליה ולית את ידע מה קלא בעלמ' אמר לון לא אמרין ליה מאן את אמר לון חוני המעגל אמרון ליה שמענן דהוה עליל לעזרה והיא מנהרה עאל ואנהרת וקרא על גרמיה בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".
בתלמוד הבבלי, תענית דף כג עמוד א:
"אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". אמר: מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא? יומא חד הוה אזל באורחא, חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא, אמר ליה: האי, עד כמה שנין טעין? - אמר ליה: עד שבעין שנין. - אמר ליה: פשיטא לך דחיית שבעין שנין? - אמר ליה: האי [גברא] עלמא בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלי לי אבהתי - שתלי נמי לבראי. יתיב, קא כריך ריפתא, אתא ליה שינתא, נים. אהדרא ליה משוניתא, איכסי מעינא, ונים שבעין שנין. כי קם חזייה לההוא גברא דהוא קא מלקט מינייהו. אמר ליה: את הוא דשתלתיה? - אמר ליה: בר בריה אנא. אמר ליה: שמע מינה דניימי שבעין שנין. חזא לחמריה דאתיילידא ליה רמכי רמכי. אזל לביתיה, אמר להו: בריה דחוני המעגל מי קיים? - אמרו ליה: בריה ליתא, בר בריה איתא. אמר להו: אנא חוני המעגל. לא הימנוהו. אזל לבית המדרש, שמעינהו לרבנן דקאמרי: נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל, דכי הוי עייל לבית מדרשא, כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו. אמר להו: אנא ניהו, ולא הימנוהו, ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה, חלש דעתיה, בעי רחמי ומית. אמר רבא, היינו דאמרי אינשי: או חברותא או מיתותא".
וכבר ציינתי בהודעתי הקודמת, לדברי פרופסור ספראי, שההבדל בין סיפור הבבלי והירושלמי בענין ערודו של רבי חנינא בן דוסא, מסמל את ההבדל ביניהם ביחס שהיה למחברי התלמודים לסיכונים שלקחו עליהם ה"חסידים".
גם מעניין לראות עד כמה מלאים סיפורי אגדה "תמימים" במסרים פוליטיים.
מהמדרש תנחומא שהבאתי לעיל, הובא רק החלק הנוגע ישירות לרבי חנינא בן דוסא, ולפניך המאמר במלואו:
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וארא סימן ד, (קטעי מדרשים מהגניזה (מאן) יג. ממדרש ילמדנו:
"כי ידבר אליכם פרעה לאמר, *ילמדנו רבינו מי שעמד להתפלל ובא הנחש ונשכו מהו שיפסיק, כך שנו רבותינו העומד בתפלה אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, מעשה ברבי חנינ' בן דוסא שהיה עומד ומתפלל בא ערוד ונשכו וברחו התלמידים, אחר שעה באו ומצאו אותו ערוד מת מושלך ע"פ חורו, אמרו ווי לו לאדם שנשכו ערוד ויי לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא*, ומה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר יהושע בן פזי דכתי' (ירמ' מו) קולה כנחש ילך כי בחיל ילכו וקרדומות באו לה כחוטבי עצים מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת את האדם, הוא נתון בבית האסורין מלחש עליו והורגו, ד"א מה ראו להקיש מלכות מצרים לנחש מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכים לפיכך אמר הקב"ה למשה כשם שהנחש מעוקם כך פרעה הרשע מעוקם וכשיבוא להתעקם ואמרת אל אהרן קח את מטך יתלה את המטה כנגדו כלומר מזה את לוקה, מגיד מראשית אחרית (ישע' מו) עד שמשה בסנה הראה לו הקב"ה האיך פרעה עתיד להתעקם, לפיכך עשה מקלו נחש כלומר שפרעה הרשע כשם שהנחש מעוקם כך פרעה יתעקם".
במאמר זה, השאלה היא האם מותר לאדם שהוכש ע"י נחש להפסיק את תפילתו ולבקש עזרה, שלכאורה התשובה עליה היא פשוטה: לא רק שמותר, אלא אף חייבים, אך בתשובת המדרש מובא הסיפור של רבי חנינא בן דוסא, שהוכש בעת תפילתו אולם הוא לא הפסיק את תפילתו, והנחש שהכישו מת.
המדרש מצרף לסיפור "הלכתי" זה, מסר פוליטי: "ומה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר יהושע בן פזי ... מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת את האדם, הוא נתון בבית האסורין מלחש עליו והורגו, ד"א ... מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכים ... כשם שהנחש מעוקם כך פרעה יתעקם".
המאמר ללא סיפורו של רבי חנינא בן דוסא, מופיע גם ב שמות רבה (וילנא) פרשה ט ד"ה ג: "והשלך לפני פרעה יהי לתנין, תנן העומד להתפלל אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק, מה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר שמעון בן פזי דכתיב (ירמיה מו) קולה כנחש ילך, מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת כי הוא נותן בבית האסורים ומלחש עליו להורגו, ד"א מה ראה הקב"ה להקיש מלכות מצרים לנחש, מה הנחש מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכיה, לפיכך אמר הקב"ה למשה כשם שהנחש מעוקם אף פרעה מעוקם, כשיבא להתעקם אמור לאהרן ויתלה את המטה כנגדו כלומר מזה אתה לוקה".
******
האם רבי חנינא בן דוסא מסמל את עם ישראל, והנחש-מלכות מצרים את המלכות הרשעה השולטת על עם ישראל, וכי אין לעם ישראל ממה לפחד מהם, אם תהיה להם אמונה, ועל עם ישראל לדעת מלחשת והורגת את האדם, הוא נתון בבית האסורין מלחש עליו והורגו, ד"א מה ראו להקיש מלכות מצרים לנחש מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכים לפיכך אמר הקב"ה למשה כשם שהנחש מעוקם כך פרעה הרשע מעוקם וכשיבוא להתעקם ואמרת אל אהרן קח את מטך יתלה את המטה כנגדו כלומר מזה את לוקה, מגיד מראשית אחרית (ישע' מו) עד שמשה בסנה הראה לו הקב"ה האיך פרעה עתיד להתעקם, לפיכך עשה מקלו נחש כלומר שפרעה הרשע כשם שהנחש מעוקם כך פרעה יתעקם".
במאמר זה, השאלה היא האם מותר לאדם שהוכש ע"י נחש להפסיק את תפילתו ולבקש עזרה, שלכאורה התשובה עליה היא פשוטה: לא רק שמותר, אלא אף חייבים, אך בתשובת המדרש מובא הסיפור של רבי חנינא בן דוסא, שהוכש בעת תפילתו אולם הוא לא הפסיק את תפילתו, והנחש שהכישו מת.
המדרש מצרף לסיפור "הלכתי" תמים זה, מסר פוליטי: "ומה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר יהושע בן פזי ... מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת את האדם, הוא נתון בבית האסורין מלחש עליו והורגו, ד"א ... מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכים ... כשם שהנחש מעוקם כך פרעה יתעקם".
המאמר ללא סיפורו של רבי חנינא בן דוסא, מופיע גם ב שמות רבה (וילנא) פרשה ט ד"ה ג: "והשלך לפני פרעה יהי לתנין, תנן העומד להתפלל אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק, מה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר שמעון בן פזי דכתיב (ירמיה מו) קולה כנחש ילך, מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת כי הוא נותן בבית האסורים ומלחש עליו להורגו, ד"א מה ראה הקב"ה להקיש מלכות מצרים לנחש, מה הנחש מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכיה, לפיכך אמר הקב"ה למשה כשם שהנחש מעוקם אף פרעה מעוקם, כשיבא להתעקם אמור לאהרן ויתלה את המטה כנגדו כלומר מזה אתה לוקה".
******
האם רבי חנינא בן דוסא מסמל את עם ישראל, והנחש-מלכות מצרים, את המלכות הרשעה השולטת על עם ישראל, וכי אין לעם ישראל ממה לפחד מהמלכות, ועל עם ישראל לדעת "כי ידבר אליכם פרעה לאמר, ילמדנו רבינו מי שעמד להתפלל ובא הנחש ונשכו מהו שיפסיק, כך שנו רבותינו העומד בתפלה אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, מעשה ברבי חנינ' בן דוסא שהיה עומד ומתפלל בא ערוד ונשכו וברחו התלמיד', אחר שעה באו ומצאו אותו ערוד מת מושלך ע"פ חורו, אמרו ווי לו לאדם שנשכו ערוד ויי לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא, ומה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר יהושע בן פזי דכתי' (ירמ' מו) קולה כנחש ילך כי בחיל ילכו וקרדומות באו לה כחוטבי עצים מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת את האדם, הוא נתון בבית האסורין מלחש עליו והורגו, ד"א מה ראו להקיש מלכות מצרים לנחש מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכים לפיכך אמר הקב"ה למשה כשם שהנחש מעוקם כך פרעה הרשע מעוקם וכשיבוא להתעקם ואמרת אל אהרן קח את מטך יתלה את המטה כנגדו כלומר מזה את לוקה, מגיד מראשית אחרית (ישע' מו) עד שמשה בסנה הראה לו הקב"ה האיך פרעה עתיד להתעקם, לפיכך עשה מקלו נחש כלומר שפרעה הרשע כשם שהנחש מעוקם כך פרעה יתעקם".
במאמר זה, השאלה היא האם מותר לאדם שהוכש ע"י נחש להפסיק את תפילתו ולבקש עזרה, שלכאורה התשובה עליה היא פשוטה: לא רק שמותר, אלא אף חייבים, אך בתשובת המדרש מובא הסיפור של רבי חנינא בן דוסא, שהוכש בעת תפילתו אולם הוא לא הפסיק את תפילתו, והנחש שהכישו מת.
המדרש מצרף לסיפור "הלכתי" זה, מסר פוליטי: "ומה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר יהושע בן פזי ... מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת את האדם, הוא נתון בבית האסורין מלחש עליו והורגו, ד"א ... מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכים ... כשם שהנחש מעוקם כך פרעה יתעקם".
המאמר ה"פוליטי", ללא סיפורו של רבי חנינא בן דוסא, מופיע גם רבה (וילנא) פרשה ט ד"ה ג: "והשלך לפני פרעה יהי לתנין, תנן העומד להתפלל אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק, מה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר שמעון בן פזי דכתיב (ירמיה מו) קולה כנחש ילך, מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת כי הוא נותן בבית האסורים ומלחש עליו להורגו, ד"א מה ראה הקב"ה להקיש מלכות מצרים לנחש, מה הנחש מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכיה, לפיכך אמר הקב"ה למשה כשם שהנחש מעוקם אף פרעה מעוקם, כשיבא להתעקם אמור לאהרן ויתלה את המטה כנגדו כלומר מזה אתה לוקה".
******
המסר?
רבי חנינא בן דוסא שבסיפור - עם ישראל.
והנחש-מלכות מצרים - המלכות הרשעה השולטת על עם ישראל.
המלכות המלחשת הורגת את האדם-היהודי.
המלכות "המחייכת" היא מלכות מעוקמת?
תוקן על ידי - נישטאיך - 12/10/2004 10:58:22
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2004 10:31 |
|
| |
למיימוני.
צדקת. גם המחלוקת בין החכמים לחסידים, בענין הריגת הנחשים והעקרבים בשבת, (ספק פיקוח נפש, שהרי לא מדובר בנחש שנושך, אלא בנחש שעלול לנשוך), היא בדברי ספראי שם, מחלוקת זו היא לדברי ספראי אחת מראיותיו ל"מסורת הלכה שונה" שהיתה לחסידים, ישנה גם מחלוקת נוספת בענין קיום קיום מצוות עונה בשבת, ראה: תלמוד בבלי, נדה דף לח עמוד א:
"הוא דאמר כחסידים הראשונים, דתניא: חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת, שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת:" וברש"י: "לידי חילול שבת - שלא תלד בשבת ויצטרך לחלל עליה את השבת".
ועוד חזון למועד ואי"ה אכתוב עליהם באשכול אחר, הדברים אצלי בכתובים, ועלי להתאימם לפורום.
******
לשלמה.
<"כביטוי לאופי של החיים הדתיים בשתי התקופות והמקומות.
בא"י המלחמה בכוחות הרע (יצר הרע?) נעשית באופן טבעי, מאליה. ר' חנינא בכלל לא מודע למקרה הניסי שהוא הגיבור שלו">
ייתכן, וכך הוא בסיפורו של חוני המעגל, שכשהסיפור מופיע בבבלי הוא הרבה יותר מורחב:
בתלמוד הירושלמי, תענית פרק ג ה"ט:
"אמר רבי יודן גיריא הדין חוני המעגל בר בריה דחוני המעגל הוה סמיך לחרבן בית מוקדשא נפק לטורא לגבי פעליי עד דו תמן נחת מיטרא עאל ליה למערתא מן יתיב נס ודמך ליה ועבד שקיע בשינתיה שובעין שנין עד דחרב בית מוקדשא ואיתבני זמן תיניינות לסוף שובעין שנין איתער מן שינתיה נפק ליה מן מערתא וחמא עלמא מחלף זוויי דהוות כרמין עבידא זייתין זוויי דהוות זייתין עבידא זרעו שאל ליה למדינתא אמר לון מה קלא בעלמא אמרון ליה ולית את ידע מה קלא בעלמ' אמר לון לא אמרין ליה מאן את אמר לון חוני המעגל אמרון ליה שמענן דהוה עליל לעזרה והיא מנהרה עאל ואנהרת וקרא על גרמיה בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".
בתלמוד הבבלי, תענית דף כג עמוד א:
"אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". אמר: מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא? יומא חד הוה אזל באורחא, חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא, אמר ליה: האי, עד כמה שנין טעין? - אמר ליה: עד שבעין שנין. - אמר ליה: פשיטא לך דחיית שבעין שנין? - אמר ליה: האי [גברא] עלמא בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלי לי אבהתי - שתלי נמי לבראי. יתיב, קא כריך ריפתא, אתא ליה שינתא, נים. אהדרא ליה משוניתא, איכסי מעינא, ונים שבעין שנין. כי קם חזייה לההוא גברא דהוא קא מלקט מינייהו. אמר ליה: את הוא דשתלתיה? - אמר ליה: בר בריה אנא. אמר ליה: שמע מינה דניימי שבעין שנין. חזא לחמריה דאתיילידא ליה רמכי רמכי. אזל לביתיה, אמר להו: בריה דחוני המעגל מי קיים? - אמרו ליה: בריה ליתא, בר בריה איתא. אמר להו: אנא חוני המעגל. לא הימנוהו. אזל לבית המדרש, שמעינהו לרבנן דקאמרי: נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל, דכי הוי עייל לבית מדרשא, כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו. אמר להו: אנא ניהו, ולא הימנוהו, ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה, חלש דעתיה, בעי רחמי ומית. אמר רבא, היינו דאמרי אינשי: או חברותא או מיתותא".
וכבר ציינתי בהודעתי הקודמת, לדברי פרופסור ספראי, שההבדל בין סיפור הבבלי והירושלמי בענין ערודו של רבי חנינא בן דוסא, מסמל את ההבדל ביניהם ביחס שהיה למחברי התלמודים לסיכונים שלקחו עליהם ה"חסידים".
גם מעניין לראות עד כמה מלאים סיפורי אגדה "תמימים" במסרים פוליטיים.
מהמדרש תנחומא שהבאתי לעיל, הובא רק החלק הנוגע ישירות לרבי חנינא בן דוסא, ולפניך המאמר במלואו:
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וארא סימן ד, (קטעי מדרשים מהגניזה (מאן) יג. ממדרש ילמדנו:
"כי ידבר אליכם פרעה לאמר, *ילמדנו רבינו מי שעמד להתפלל ובא הנחש ונשכו מהו שיפסיק, כך שנו רבותינו העומד בתפלה אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, מעשה ברבי חנינ' בן דוסא שהיה עומד ומתפלל בא ערוד ונשכו וברחו התלמידים, אחר שעה באו ומצאו אותו ערוד מת מושלך ע"פ חורו, אמרו ווי לו לאדם שנשכו ערוד ויי לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא*, ומה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר יהושע בן פזי דכתי' (ירמ' מו) קולה כנחש ילך כי בחיל ילכו וקרדומות באו לה כחוטבי עצים מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת את האדם, הוא נתון בבית האסורין מלחש עליו והורגו, ד"א מה ראו להקיש מלכות מצרים לנחש מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכים לפיכך אמר הקב"ה למשה כשם שהנחש מעוקם כך פרעה הרשע מעוקם וכשיבוא להתעקם ואמרת אל אהרן קח את מטך יתלה את המטה כנגדו כלומר מזה את לוקה, מגיד מראשית אחרית (ישע' מו) עד שמשה בסנה הראה לו הקב"ה האיך פרעה עתיד להתעקם, לפיכך עשה מקלו נחש כלומר שפרעה הרשע כשם שהנחש מעוקם כך פרעה יתעקם".
במאמר זה, השאלה היא האם מותר לאדם שהוכש ע"י נחש להפסיק את תפילתו ולבקש עזרה, שלכאורה התשובה עליה היא פשוטה: לא רק שמותר, אלא אף חייבים, אך בתשובת המדרש מובא הסיפור של רבי חנינא בן דוסא, שהוכש בעת תפילתו אולם הוא לא הפסיק את תפילתו, והנחש שהכישו מת.
המדרש מצרף לסיפור "הלכתי" זה, מסר פוליטי: "ומה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר יהושע בן פזי ... מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת את האדם, הוא נתון בבית האסורין מלחש עליו והורגו, ד"א ... מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכים ... כשם שהנחש מעוקם כך פרעה יתעקם".
המאמר ללא סיפורו של רבי חנינא בן דוסא, מופיע גם ב שמות רבה (וילנא) פרשה ט ד"ה ג: "והשלך לפני פרעה יהי לתנין, תנן העומד להתפלל אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק, מה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר שמעון בן פזי דכתיב (ירמיה מו) קולה כנחש ילך, מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת כי הוא נותן בבית האסורים ומלחש עליו להורגו, ד"א מה ראה הקב"ה להקיש מלכות מצרים לנחש, מה הנחש מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכיה, לפיכך אמר הקב"ה למשה כשם שהנחש מעוקם אף פרעה מעוקם, כשיבא להתעקם אמור לאהרן ויתלה את המטה כנגדו כלומר מזה אתה לוקה".
******
האם רבי חנינא בן דוסא מסמל את עם ישראל, והנחש-מלכות מצרים את המלכות הרשעה השולטת על עם ישראל, וכי אין לעם ישראל ממה לפחד מהם, אם תהיה להם אמונה, ועל עם ישראל לדעת מלחשת והורגת את האדם, הוא נתון בבית האסורין מלחש עליו והורגו, ד"א מה ראו להקיש מלכות מצרים לנחש מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכים לפיכך אמר הקב"ה למשה כשם שהנחש מעוקם כך פרעה הרשע מעוקם וכשיבוא להתעקם ואמרת אל אהרן קח את מטך יתלה את המטה כנגדו כלומר מזה את לוקה, מגיד מראשית אחרית (ישע' מו) עד שמשה בסנה הראה לו הקב"ה האיך פרעה עתיד להתעקם, לפיכך עשה מקלו נחש כלומר שפרעה הרשע כשם שהנחש מעוקם כך פרעה יתעקם".
במאמר זה, השאלה היא האם מותר לאדם שהוכש ע"י נחש להפסיק את תפילתו ולבקש עזרה, שלכאורה התשובה עליה היא פשוטה: לא רק שמותר, אלא אף חייבים, אך בתשובת המדרש מובא הסיפור של רבי חנינא בן דוסא, שהוכש בעת תפילתו אולם הוא לא הפסיק את תפילתו, והנחש שהכישו מת.
המדרש מצרף לסיפור "הלכתי" תמים זה, מסר פוליטי: "ומה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר יהושע בן פזי ... מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת את האדם, הוא נתון בבית האסורין מלחש עליו והורגו, ד"א ... מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכים ... כשם שהנחש מעוקם כך פרעה יתעקם".
המאמר ללא סיפורו של רבי חנינא בן דוסא, מופיע גם ב שמות רבה (וילנא) פרשה ט ד"ה ג: "והשלך לפני פרעה יהי לתנין, תנן העומד להתפלל אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק, מה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר שמעון בן פזי דכתיב (ירמיה מו) קולה כנחש ילך, מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת כי הוא נותן בבית האסורים ומלחש עליו להורגו, ד"א מה ראה הקב"ה להקיש מלכות מצרים לנחש, מה הנחש מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכיה, לפיכך אמר הקב"ה למשה כשם שהנחש מעוקם אף פרעה מעוקם, כשיבא להתעקם אמור לאהרן ויתלה את המטה כנגדו כלומר מזה אתה לוקה".
******
האם רבי חנינא בן דוסא מסמל את עם ישראל, והנחש-מלכות מצרים, את המלכות הרשעה השולטת על עם ישראל, וכי אין לעם ישראל ממה לפחד מהמלכות, ועל עם ישראל לדעת "כי ידבר אליכם פרעה לאמר, ילמדנו רבינו מי שעמד להתפלל ובא הנחש ונשכו מהו שיפסיק, כך שנו רבותינו העומד בתפלה אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, מעשה ברבי חנינ' בן דוסא שהיה עומד ומתפלל בא ערוד ונשכו וברחו התלמיד', אחר שעה באו ומצאו אותו ערוד מת מושלך ע"פ חורו, אמרו ווי לו לאדם שנשכו ערוד ויי לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא, ומה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר יהושע בן פזי דכתי' (ירמ' מו) קולה כנחש ילך כי בחיל ילכו וקרדומות באו לה כחוטבי עצים מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת את האדם, הוא נתון בבית האסורין מלחש עליו והורגו, ד"א מה ראו להקיש מלכות מצרים לנחש מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכים לפיכך אמר הקב"ה למשה כשם שהנחש מעוקם כך פרעה הרשע מעוקם וכשיבוא להתעקם ואמרת אל אהרן קח את מטך יתלה את המטה כנגדו כלומר מזה את לוקה, מגיד מראשית אחרית (ישע' מו) עד שמשה בסנה הראה לו הקב"ה האיך פרעה עתיד להתעקם, לפיכך עשה מקלו נחש כלומר שפרעה הרשע כשם שהנחש מעוקם כך פרעה יתעקם".
במאמר זה, השאלה היא האם מותר לאדם שהוכש ע"י נחש להפסיק את תפילתו ולבקש עזרה, שלכאורה התשובה עליה היא פשוטה: לא רק שמותר, אלא אף חייבים, אך בתשובת המדרש מובא הסיפור של רבי חנינא בן דוסא, שהוכש בעת תפילתו אולם הוא לא הפסיק את תפילתו, והנחש שהכישו מת.
המדרש מצרף לסיפור "הלכתי" זה, מסר פוליטי: "ומה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר יהושע בן פזי ... מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת את האדם, הוא נתון בבית האסורין מלחש עליו והורגו, ד"א ... מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכים ... כשם שהנחש מעוקם כך פרעה יתעקם".
המאמר ה"פוליטי", ללא סיפורו של רבי חנינא בן דוסא, מופיע גם רבה (וילנא) פרשה ט ד"ה ג: "והשלך לפני פרעה יהי לתנין, תנן העומד להתפלל אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק, מה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר שמעון בן פזי דכתיב (ירמיה מו) קולה כנחש ילך, מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת כי הוא נותן בבית האסורים ומלחש עליו להורגו, ד"א מה ראה הקב"ה להקיש מלכות מצרים לנחש, מה הנחש מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכיה, לפיכך אמר הקב"ה למשה כשם שהנחש מעוקם אף פרעה מעוקם, כשיבא להתעקם אמור לאהרן ויתלה את המטה כנגדו כלומר מזה אתה לוקה".
******
המסר?
רבי חנינא בן דוסא שבסיפור- עם ישראל.
והנחש-מלכות מצרים - המלכות הרשעה השולטת על עם ישראל.
המלכות המלחשת הורגת את האדם-היהודי.
המלכות "המחייכת" היא מלכות מעוקמת?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2004 10:22 |
|
| |
מיימוני,
מן הראוי באמת לבחון לאור דבריך בתגובתך
"לגבי המחלוקת אם מותר לאדם לסכן עצמו, שהבנתי מדבריך שהיא מחלוקת עתיקה, הרי היא התגלגלה הלאה, עד לרמב"ם ועד ימינו. שהרי הרמב"ם פוסק שאסור לאדם לסכן עצמו אלא רק בשלוש עבירות החמורות, ואם מת בשל מסירות נפשו חייב! ואילו הסמ"ג ואחרים חלקו על זה וסברו שאין איסור למסור עצמו אך רשאי לעשות כן. (לא שאתה צריך שאזכירך על כך, אלא שכתבתי כן להרחבת היריעה).
הנחות היסוד שמאחורי הגישות האלו אומרות דרשני"
מהי הנחת היסוד והבסיס הרעיוני/ הגיוני/רציונלי שעומד מאוחרי קביעות הרמב"ם בעניין איסורי והיתרי הלכות מסירות הנפש – ואולי מי שמבין את הנחות היסוד של הצד יוצגו גם כן בצורה מסודרת
הרמב"ם ושיטתו:(בקיצור נמרץ)
מידת הגבורה אליה מחובתו של האדם לשאוף אליה היא תכלית מסירות הנפש, והגבורה היא המידה האמצעית בין רך הלבב, לבין המוסר עצמו לסכנות – והוא מפרט
"והרבה פעמים יטעו בני האדם באלו הפעולות ויחשבו אחד מהקצוות טוב, ומעלה ממעלות הנפש, פעמים יחשבו הקצה הראשון טוב, כמו שיחשבו המסירה לסכנות – מעלה ויקראו המוסרים עצמם לסכנות גבורים, וכשיראו מי שהוא בתכלית זאת המידה, רצוני לומר: שהמוסר עצמו לסכנות ומוסר עצמו למיתה בכוונה, ופעמים ינצל במקרה – יחשיבוהו בזה ויאמרו עליו שהוא גבור, ופעמים יאמרו על פחות הנפש שהוא סבלן…."
הקדמה לאבות ש"פ פ"ד)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2004 10:18 |
|
| |
לי נראה,
שהשאלה העיקרית כאן, היא מה הוא המסר שחכמים רצו להעביר לנו. (דרך אגב מדובר באותם חכמים שבדר"כ לא היו ממשיכים ישירים של הקבוצה החסידית שנישטאיך הזכיר, מה שמחדד את הענין כפליים)
מה היה שם הסטורית גם פחות חשוב , ובעיקר נראה שאנחנו לא ממש יכולים לדעת. (שאלה של פרשנות דברי חכמים, ואמון/אי אמון בהם, שכבר נידונה ארוכות בעבר...)
יום נעים.
תוקן על ידי - אישציפור - 12/10/2004 10:48:34
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2004 09:56 |
|
| |
הרמב"ם המענין ביותר בנושא משנת חסידים הוא בפ"ה ה"ח מהלכות יסודי התורה:
נשים שאמרו להם גויים, תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה, ואם לאו, נטמא את כולכם--יטמאו את כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. וכן אם אמרו להם גויים, תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו, נהרוג את כולכם--ייהרגו כולם, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם ייחדוהו להם ואמרו, תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם--אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי, ייתנו אותו להם, ואין מורין להם כן, לכתחילה; ואם אינו חייב--ייהרגו כולם, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.
מקור דברי הרמב"ם שאין מורין לו כן לכתחילה הוא מהירושלמי תרומות פרק ח הל"ד:
תני סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך פגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם אפי' כולן נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל ייהרגו א"ר שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ורבי יוחנן אמר אע"פ שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי עולא בר קושב תבעתיה מלכותא ערק ואזיל ליה ללוד גבי ריב"ל אתון ואקפון מדינתא אמרו להן אין לית אתון יהבון ליה לן אנן מחרבין מדינתא סלק גביה ריב"ל ופייסיה ויהביה לון והוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי עלוי ולא אתגלי וצם כמה צומין ואיתגלי עלוי אמר ליה ולמסורות אני נגלה א"ל ולא משנה עשיתי א"ל וזו משנת החסידים
כלומר מעיקר הדין מותר למסור את האדם המבוקש לגוים שרוצים להרגו אך אין זו משנת חסידים ולכן אין מורין כן לכתחילה. השאלה הבסיסית היא מה זו משנת חסידים, אולם הקושיה יותר חזקה לדעת הרמב"ם עצמו שסובר שאסור להחמיר בפיקוח נפש מדוע כאן פסק להחמיר על סמך משנת חסידים?
מיימוני,
נראה לי שההבדל בין הרמב"ם לסמ"ג בנוי על השאלה הבסיסית מהי תכלית התורה. לדעת הרמב"ם במורה יש מצוות שהם על צד הכוונה הראשונה ויש שהן על צד הכוונה השניה. עיקר תכלית האדם היא לדעת את השם ולכן אם בן אדם מוסר את נפשו על מצוות שהם על צד הכוונה השניה, הרי הוא מאבד את האפשרות להגיע לתכלית האמיתית, אולם רבותינו האשכנזים סברו שעיקר תכלית האדם היא בקיום המצוות (ניתן להוסיף גם באהבה ויראה) וא"כ עקרונית אין הבדל בין המצוות השונות, אלא שהתורה פטרה ממסירות נפש בשאר המצוות, אולם מעיקרא דדינא אין הבדל ולכן המחמיר תבוא עליו ברכה.
תוקן על ידי - אריק123 - 12/10/2004 9:58:51
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/10/2004 23:57 |
|
| |
נישטאיך
תודה על המקורות הרבים. לא באתי אלא להעלות השערות, והשערות אינן יכולות להתחרות עם בקיאות ועובדות.
אשמח, בל"נ, לעיין בספרים של ספראי שהמלצת עליהם.
רק זאת אוסיף בנוגע למחלוקת בין חכמים לחסידים, שגם בבבלי מצאנו ברייתא או צמד ברייתות. לאחר שנאמר שמותר להרוג נחשים ועקרבים בשבת, נאמר שאין רוח חסידים נוחה מזה, ועל זה נאמר עוד שאין רוח חכמים נוחה מן החסידים הללו...
לגבי המחלוקת אם מותר לאדם לסכן עצמו, שהבנתי מדבריך שהיא מחלוקת עתיקה, הרי היא התגלגלה הלאה, עד לרמב"ם ועד ימינו. שהרי הרמב"ם פוסק שאסור לאדם לסכן עצמו אלא רק בשלוש עבירות החמורות, ואם מת בשל מסירות נפשו חייב! ואילו הסמ"ג ואחרים חלקו על זה וסברו שאין איסור למסור עצמו אך רשאי לעשות כן. (לא שאתה צריך שאזכירך על כך, אלא שכתבתי כן להרחבת היריעה).
הנחות היסוד שמאחורי הגישות האלו אומרות דרשני.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-11/10/2004 21:14 |
|
| |
באשר למושג "חסד" במקורו המקראי ובלשון המשנה. י"ל כי סטיה מן הנורמה והרגילות, לפנים או לחוץ משורת הדין, תקרא חסד. וזאת לטוב ולמוטב. שכן גם על סטיות שליליות אומר הכתוב "כי חסד הוא"
|
|
|
|
|
