| נשלח ב-31/10/2004 17:02 |
 |
| |
תקנות חכמים ודרך האמצע
כידוע ששיטת הרמב"ם היא שהתורה מאוזנת בתכלית האיזון והיא דרך האמצע, ולכן כתב בשמונה פרקים שחז"ל התנגדו לנדרים כי כל מי שנודר נדר יוצא מדרך האמצע. במורה ח"ב פרק ל' הוא תולה את נצחיות התורה בכך שהעולם נצחי והואיל והעולם נצחי והתורה היא האיזון המדויק ממילא מתחייב שהתורה נצחית.
לפי זה צריך להבין מהי הסמכות של חז"ל לגזור גזרות ולתקן תקנות, הרי כל תקנה כזו חורגת מהמיצוע, ובנדרים ניתן לומר שאדם מקבל עליו נדר זמנית כדי לתקן את מידותיו, כמבואר בסוף הלכות נדרים, אולם כיצד ניתן להבין תקנות שאינן לזמן?
יתירה מזו בח"ג פמ"ז כתב הרמב"ם שכוונת התורה היא להקל את העול לעומת הצאבא (חידוש עצום כשלעצמו), א"כ כיצד חז"ל יכולים להוסיף גזרות.
אני מדגיש, שאין בכוונתי להכנס כאן לשאלה האם כל גזרות חז"ל נכללים בלא תסור.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/11/2010 16:28 |
|
| |
ושוב בשמונה פרקים
הרמב"ם טוען שמתנאי הנביא שיהיה שלם במעלות השכליות כולן וברוב מעלות המידות. יוצא מכאן שעדיפות משה על שאר הנביאים אינה במעלתו השכלית אלא דווקא במעלתו המידותית.
אכן כן?
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2010 09:30 |
|
| |
בפרק שמיני הרמב"ם טוען שאילו לא היתה בחירה לא היה מקום לכל ההכנות, אין טעם ללמוד שום דבר כי ממילא הכל גזור מראש.
מדוע לא נאמר שגם ההכנות הם חלק מהגזרה, כלומר אם נגזר על האדם שיהיה רופא וירפא חולים נגזר עליו גם שילמד רפואה? דוגמא לדבר מה שהרמב"ם עצמו כתב בהקדמה למשנה (עמ' נט במהדורת הרב שילת) שלעתים אדם בונה בית גדול רק כדי שפעם יבוא חסיד ויישב בצילו.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/7/2010 13:18 |
|
| |
ומענין לענין בשמונה פרקים.
בפרק ששי הרמב"ם מחלק בין עברות השכליות שראוי שלא להתאוות אליהם, לבין מצוות שמעיות.
האם הרמב"ם מציג כאן גישה מנוגדת לרמח"ל במסילת ישרים ולחילוקו של בעל התניא בין בינוני לצדיק?
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2010 10:17 |
|
| |
בעל בעמיו, נראה בדברי השל"ה שאכן כשאיפתך.
ז"ל: "כי אז צריכים אנו להמשיך האיסורים --- עד לעתיד נתדבק במקור העליון". עיי"ש.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2010 09:28 |
|
| |
בע"ב
לדעת הגמ' היומא פ"ב בירה תוכיח שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים - כן (הגם שזה אכן תמוה)
תוקן על ידי תלמידטועה ב- 29/07/2010 09:29:12
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2010 08:45 |
|
| |
בחגווי
ומה יהיה בביאת גואל צדק?
וככלל, האם המצב בבית ראשון היה טוב מאשר בבית שני?
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2010 08:35 |
|
| |
בעב כתב לכאורה נלמד מכאן שדרך האמצע אינה מטרה אלא היכי תמצי לחיים המאפשרים לימוד והשכלה. זה מה שכתוב ברמב"ם. ולא דרך האמצע בלבד אלא כל התורה, שהרי היא רשימת התיוג לדרך האמצעית. ומכאן – האם באמת ה"מטרה" הגדולה, התכלית היא התורה או החכמה?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2010 02:34 |
|
| |
עניין הגזרות והסייגים הנוספים בכל דור ודור, מתבאר בספר של"ה הקדוש - תולדות אדם, הקדמה, בית חכמה (תליתאה). לדבריו, אילו מצב הדור בעת מתן-תורה היה שונה - גם מניין הלאווין היו שונה. אלא, שבאותה עת כמות ה'תבלין' מול היצה"ר הייתה שס"ה.
הוא מגדיל ואומר שממילא תקנות חז"ל כניתנו מסיני ממש (לטעמי, הבנה חדשה בתוקף ובסמכות של "לא תסור").
מתוך דבריו, שתי תשובות יש לשאלה בראש האשכול.
האחת: כמו שכל האסור בסיני אינו שב אחור - כך בדיוק גם גזירות חז"ל.
והשניה: אף שפרטים מסויימים משתנים מזמן לזמן, המצב הכללי הוא ירידה מתמדת. הירידה (- "התגברות זוהמת נחש" -) היא זו שמכתיבה את עודף הסייגים והגזירות.
תוקן על ידי בחגוויהסל ב- 29/07/2010 02:49:33
|
|
|
|
| נשלח ב-28/7/2010 22:47 |
|
| |
בפרק חמישי מדבר הרמב"ם על שעבוד כוחות הנפש לתכלית אחת. גישה כזו היתה לכאורה מובילה לפרשיות. לכאורה נלמד מכאן שדרך האמצע אינה מטרה אלא היכי תמצי לחיים המאפשרים לימוד והשכלה.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/7/2010 08:47 |
|
| |
ספרן ומיכי
תודה
עיינתי שוב בשמונה פרקים, הרמב"ם הביא את הדעה שנזיר נקרא חוטא אך לא הביא את החולק עליה. עצם העובדה שיש מחלוקת כזו אולי מלמדת שהמיצוע הוא לא כלל מוחלט.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/7/2010 00:54 |
|
| |
ראה במאמר שהביא ספרן בהערה 29.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/7/2010 09:11 |
|
| |
למדתי אמש עם חבר את הפרק הרביעי בשמונה פרקים ותהינו היכן והאם הרמב"ם מצא בדברי חז"ל מקור לדרך האמצע.
נודה למי שיאיר את עינינו.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/11/2004 09:29 |
|
| |
אריק
זוהי שאלה מאוד ישנה, היינו אם הרמב"ם סובר שהרבה ממצוות התורה תלויות בטעמים היסטוריים שכבר אינם רלוונטים עוד, לדוגמה קרבנות כנגד עבודת אלילים שכבר אינה קיימת, מהו אם כן הטעם להמשיך ולקיים אותן ?
אחד ההסברים הוא של הנרבוני (הובא בחידושי המהרי"ל על המורה נבוכים פרקי טעמי המצוות) שלמעשה "כל עוד אדם בעולם, עבודה זרה בעולם", זאת אומרת ייתכן שעבודת האלילים תעלם באופן זמני, אבל הואיל והיא מוטבעת כה עמוק בטבע האנושי היא תמיד קיימת בפוטנציאל, ויכולה לפרוץ בכל רגע, ולכן יש צורך במצוות התורה כדי לרסן אותה.
אגב, כדאי לציין שהפאגאניזם חוזר לאופנה, וכיום יש לא מעט אנשים שנוטים (בעיקר בהשפעת הניו-אייג') דווקא לדתות האליליות ולקיום דרכי הפולחן שלהם. מה שמעניין הוא שהפאגאנים כאן בארץ הינם בעלי תודעה לאומית מאוד מפותחת, ולכן אע"פ שבעולם מקובל לפנות לשמאניזם או לפגאניות האירופאית (דת הוויקה), בכל זאת הפאגאנים הישראליים פונים לדת הכנענית המקורית, כלומר לעבודת הבעל והאשתורת.
כמובן שמדובר על תופעה שולית, ויש אולי כאלה שיאמרו שהיא אנקדוטאלית, ברם היא מראה באופן די ברור שאכן יצר ע"ז לא בטל מן העולם.
עוד כדאי לשים לב לדברי הרמב"ם שציטטתי בתחילה:
"כי כיון שידוע לפני ה' יתעלה שדיני התורה הזו יש צורך בכל זמן ומקום כפי שינויי המקומות והמאורעות וחיוביי הנסיבות, לתוספת במקצתן או גירעון במקצת, לפיכך הזהיר על התוספת והגירעון ואמר לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, מפני שזה היה מביא להפסד חוקי התורה ולסבור בה שאינה מאת ה'."
כלומר, גם אם יש מצוות שהיה מקום לבטל אותן, הואיל ודבר זה יגרום להרס התורה על ידי כך ש"יסברו שאינו מאת ה'", יש להמנע מכך ככל האפשר. וזוהי אגב, דעתו של משה מנדלסון שאנחנו מקיימים חלק מהמצוות בעיקר משום הטעם הסנטימנטלי שלהן (אינני אומר שאני אישית סבור כך, אבל זוהי גישה מעניינת).
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/11/2004 09:13 |
|
| |
מיכי
במשנה תורה (ממרים ב, יג-טז) כותב הרמב"ם:
הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר, ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה, לפי שעה--מה הוא זה שהזהירה תורה "לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו" (דברים יג,א): שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן, ולקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב, בין בתורה שבעל פה.
יד כיצד: הרי כתוב בתורה "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא). ומפי השמועה למדו שזה הכתוב, אסר לבשל ולאכול בשר בחלב--בין בשר בהמה, בין בשר חיה; אבל בשר עוף, מותר בחלב מן התורה.
טו אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב, הרי זה גורע; ואם יאסור בשר העוף, ויאמר שהוא בכלל הגדי, והוא אסור מן התורה--הרי זה מוסיף.
טז אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה, ואנו נאסור אותו, ונודיע לעם שהוא גזירה: שלא יבוא מן הדבר חורבה, ויאמרו בשר העוף מותר מפני שלא נתפרש בתורה, כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה; ויבוא אחר לומר אף בשר בהמה מותר, חוץ מן העז; ויבוא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב הפרה או הכבשה, שלא נאמר אלא "אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא) שהיא מינו; ויבוא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אימו מותר, שלא נאמר אלא "אימו". לפיכך נאסור כל בשר בחלב, ואפילו בשר עוף. אין זה מוסיף, אלא עושה סייג לתורה. וכן כל כיוצא בזה.
כאן ההסבר הוא הרבה יותר פושר, למעשה אין כאן שום איסור של "בל תוסיף", שהרי אין תוספת כאשר לא מתיימרים להוסיף על דברי התורה אלא מציינים שזהו מדרבנן.
אולם במורה נבוכים ההסבר הוא אחר, שם הרמב"ם לא משתמש כלל בתירוץ זה (שהוא די דחוק צריך לומר), אלא טוען שכל האיסור נאמר דווקא על יחידים ולא על חכמי התורה. זה אמנם חידוש גדול מבחינת פשט הפסוקים, אבל מצד הרעיון הוא הרבה יותר מובן. למעשה הרמב"ם אומר שלא ניתן לקבל את הפסוק "לא תוסף" באופן אבסולוטי מפני שהוא סותר את ההגיון, הרי תמיד יהיה צורך להוסיף\לגרוע מדברי התורה, אולם הואיל ואם "ההמון" ידעו זאת הדבר יביא להרס התורה מפני שיסברו שהתורה אינה אלוהית, אזי התורה אסרה זאת על היחידים אולם התירה לחכמים.
במילים אחרות, במשנה תורה החכמים אף פעם לא עוברים על "בל תוסיף", אבל לפני מורה נבוכים הם כן עוברים על כך, אלא שהתורה התירה להם.
אגב, דייקתי בלשוני וכתבתי שדברי הרמב"ם במו"נ שונים מדבריו במשנה תורה, ולא כתבתי שהם סותרים. וראה עוד בספרו של בלידשטיין "סמכות ומרי" שגם ציין את ההבדל בין דברי הרמב"ם השונים.
תוקן על ידי - רב_צעיר - 02/11/2004 9:18:03
|
|
|
|
|
|
