חרות על פי יהושוע סובול

< פרפרזה על האדון והעבד של הייגל>

להשתחרר פירושו לשחרר. לקחת חופש לעצמך זה לתת חופש לזולתך. כל עוד נמשיך במאמץ המתיש להיות אדוני הארץ, נמשיך להיות עבדיה
פסח הוא חג החירות. מה זאת חירות? בהימנון שלנו אנחנו שרים: "להיות עם חופשי". מה זה עם חופשי? מה זה להיות חופשי? האם חופש הוא מצב, או תהליך? האם אפשר להשיג את החופש אחת ולתמיד, או שצריך להילחם עליו יום יום מחדש? במילים אחרות, האם החופש הוא מצרך שאפשר לרכוש אותו, ומרגע שרכשנו אותו הוא שלנו כמו המכונית או המחשב שרכשנו, או שחופש זה משהו שעושים אותו, אפשרות רדומה שמוציאים לפועל?
הוגה דעות אחד אמר שהוא אינו מתכוון לנסוע לסין, אבל אם יידע שנאסר עליו לנסוע לסין, הוא ירגיש שפגעו בחירותו וצמצמו את מידת החופש שלו. עוד הוסיף ואמר שאם יאסרו עליו לנסוע לסין, הוא יפתח במאבק נגד האיסור, ולא ירגיש חופשי עד שיצליח לבטל את האיסור, למרות שאינו מתכוון לנסוע לשם. נדמה לי שהדברים האלה מתארים בדייקנות ובתמציתיות את מהות הרגשת החופש, ואת משמעות המאבק עליו.
ההנחה הזאת מעוררת מיד שאלה: אני לא רוצה ולא מתכוון להרוג את השכן שלי, אבל אם אגלה שנאסר עלי להרוג אותו, האם הגילוי הזה יפגום בתחושת החופש שלי? האם עלי לפתוח במאבק להסרת האיסור? התשובה על כך היא פשוטה: ברגע שאצליח במאבק, ויוסר האיסור על הרג אדם בידי זולתו, אגלה עד מהרה שחיי שלי הפכו להפקר, שדמי שלי הותר, ואם אני לא רוצה למות, עלי להתבצר בביתי, ולבלות את שארית ימי ולילותיי בשמירה על עצמי. מה יישאר מהחופש שלי? שום זכר.
המסקנה ברורה: אם אנסה להרחיב את גבולות חירותי על חשבון חירותו של אדם אחר, אגלה עד מהרה שלא הגדלתי את מידת החופש שלי אלא דווקא צמצמתי אותה. זו אחת התכונות המעניינות של החופש: ככל שאתה מגדיל את מידת חירותו של זולתך, כך גדלה מידת החופש שלך; וככל שאתה מקטין את חירותו של האחר, כך מצטמקת חירותך.
הוגה דעות אחד, שניתח בצורה מזהירה את פרדוקס האדון והעבד, הצביע על כך שמרגע שאדם הופך לאדון ששעבד לו עבד, הוא נעשה משועבד לשעבודו של העבד שלו. ההיגיון שמאחורי הדברים מובן מאליו. כדי לשמור את העבד במצב של עבדות, ייאלץ האדון לשמור יומם ולילה על יתרון כוחו. השמירה המתמדת, שפירושה גם שמירה על עירנות מתמדת, דנה את האדון להתעייפות גוברת והולכת, אשר סופה להתיש את האדון. העבד, לעומתו, אינו צריך לשמור על כלום. הוא יכול לישון בשקט. אף אחד לא יגזול ממנו את עבדותו. כל שעליו לעשות הוא רק להראות לאדון מדי פעם בפעם שזכר החירות לא אבד לו, ולחכות בסבלנות עד שהאדון יתיש את עצמו ויאבד את יתרון כוחו. אז יגיע זמנו של העבד להפוך את הקערה על פיה. אם הוא טיפש שלא למד דבר מניסיון עבדותו, הוא ינצל את המהפך כדי להפוך בעצמו לאדון. אם הוא למד משהו בשנות עבדותו, הוא לא יעשה את השטות הזאת. הוא ינצל את מפלת אדונו כדי להוציא את עצמו לחופשי. הוא ישחרר את עצמו מעבדותו, וישחרר את אדונו מאדנותו המשעבדת לא פחות.
להשתחרר פירושו לשחרר. לקחת חופש לעצמך זה לתת חופש לזולתך. היום יש בני אדם בישראל שאומרים שמלחמת השחרור שלנו תסתיים רק ביום שבו נשחרר משעבוד את כל מי שתפסנו עליו אדנות. כל עוד נמשיך במאמץ המתיש להיות אדוני הארץ, נמשיך להיות עבדיה.
לא מזמן שמעתי מתנחלת מרצועת עזה מכריזה מול מצלמת טלוויזיה שהיא רוצה שהערבים יידעו מי הם אדוני הארץ. באותו הרגע לא יכולתי שלא לדמיין לי את הגברת האדנותית הזאת שוכבת בלילות ורועדת כעלה נידף במיטתה, בכל פעם שהרוח מאוושת בעלי העצים או בעשב היבש. מה נשאר מחירותה של האדונית הזאת, שרוצה לשמור על הסטטוס המשעבד של "אדוני הארץ"? כלום לא נשאר מחירותה, שהפכה לחרדה.
עוד לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו, כי עוד לא אבדה תקוותם של בני העם הפלסטיני להיות עם חופשי בארצם. אם חס וחלילה נצליח להרוס את תקוותם להיות עם חופשי בארצו, לא יישאר עוד זכר מתקוותנו להיות עם חופשי בארצנו.

מגי,

אין לי שמץ של מושג איך הגעת להשוואה הזו, אין דומה הישג בתחום מסויים, למילוי המונח "יהודי" שתכליתו הוא להגיע ל'חוכמה' או ל'שלמותו המקסימלית במידותיו בכללותן' כל אחד כפי יכולתו. שבעבורה הוא ראוי להיקרא יהודי.

והרי כבר הבאתי את דבריו של רבן יוחנן במקום אחר,שאמר: "אם למדת תורה הרבה, אל תחזק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת"

נראה לי שדבריו כוללים את כל אשר אמרת, והוא משאיר לנו עוד הרבה עודף למחשבה.



תוקן על ידי - riv - 17/11/2004 9:34:55

אני חושבת, כמו בקטן, כך בגדול.

כמו אצל אדם יחיד, כך אצל עם. אדם שמקבל את השונות שלו בטבעיות, גם הסביבה מקבלת אותו בטבעיות.

למשל: הבת שלי רוקדת. כל הבנות חברות טובות, מאד קשורות ומגובשות, מגיל קטן הן ביחד. לפני כשלוש שנים הגיעה לקבוצה בחורה חדשה, עם ניסיון בשחייה והתעמלות קרקע, לא בלט. ובכל זאת, תוך שנה עברה את כל הותיקות (דבר נדיר בבלט).

אבל היא לא עושה מהכישרון העודף שלה עניין. היא לא מתנצלת עליו ולא מנסה להחניף. היא פשוט כמו שהיא, מאד שונה ביכולותיה משאר הבנות בקבוצה, אבל לא מדגישה את זה, ומאידך, גם לא מנסה לדמות להן, או לשנות את תנועותיה הייחודיות. ואיכשהו, כולן שם חברות שלה, ללא מאמץ, אפילו שהיא מקבלת תפקיד מרכזי אחד אחרי השני, על חשבון בנות שנמצאות שם 8 שנים...

איך היא עושה את זה? זה הגישה שלה לעצמה. היא לא מתפעלת מעצמה יותר מדי, וגם לא יורדת על עצמה יותר מדי. כל הנתונים היו שישנאו אותה וידחו אותה, או לחילופין, שיעריצו אותה וינסו לדמות לה יותר מאחרות.

זה לא קרה. תמיד שרואים את כולן יחד, היא בולטת. השיער שלה, התנועות הדרמטיות, הגוף, העיניים. ובכל זאת, קיבלו אותה כאחת מכולן, רק משום היחס הבריא שלה לעצמה.

אני חוששת מאד שלנו, היהודים, אין את זה.

"איך להיות יהודי טבעי, בלי בושה, בלי התנצלות, ובלי אליטיזם. פשוט להיות מה שאנחנו, כמו שאנחנו, בלי להסתיר את זה ובלי להתגאות בזה. זה משהו שמציק לי כל הזמן"

איך? ספרי לי על זה? איך עושים את זה? למדי אותי בבקשה?

אם שלום

אלף, תודה. בּית - העניין של הבריחה מהיהדות הוא תופעה כללית, שעל הגל שלה עלה הרצל, וזה מפעפע פה וצף ועולה ככל שמדינת ישראל מתחילה לקבל צורה. כי מה בעצם הרצל אמר? הוא אמר, בואו נהיה כמו כולם, עם ככל העמים, ואז יעזבו אותנו במנוחה...

אז ניסינו, ואנחנו לא מפסיקים לנסות. כל אווירת החינוך (של הרוב) בארץ והאופן שמדינת ישראל מציגה את עצמה לעולם - הוא קריאה מתנצלת של "אנחנו לא שונים מכם...". ("מכם" זה לעולם המערבי). תראי, איך יכול להיות מדינה יהודית שלא מכבדת את השבת הרשמית? אני לא מדברת על מה אדם פרטי עושה בתוך ביתו (אפרופו עצם של דג). ירצה, מצדי, יסייד את כל הבית שלו בשבת.

אבל מדינת ישראל הרשמית - מדינת היהודים - איך היא יכולה להתיר באופן רשמי פתיחת קניונים בשבת, ערוץ קניות בשבת, משחק כדורגל בראש-השנה? זה נשמע לי כמו כפייה חילונית. ואני זוכרת בבושת-פנים את ההתמרמרות של שני השייטים שלנו לפני כמה שנים, שאסרו עליהם להתחרות ביום כיפור והם כעסו והשתוללו על העוול, משום שבגלל זה הפסידו טכנית. ביום כיפור, אלוהים! איך בכלל העלו בדעתם שזה אפשרי? איך לא הפכו עולמות בעוד מועד לשנות את תאריך התחרות שלהם? אז אינני חושבת שאפשר להגיד שאין בריחה של יהודים מיהדותם.

התופעה הזאת היתה גם לפני הקמת המדינה. יהודים הצטרפו בהתלהבות לכל גל אידיאולוגי שייתן להם צבע ושייכות כללית (המהפיכה בהונגריה, המהפיכה ברוסיה - תראו המאמרים הענקיים של ד"ר רעיה אפשטיין על זה) - ניסיונות בלתי-נלאים למצוא (או להציג) שייכות תחליפית לשייכות היהודית.



בקיצ, מה שאני מנסה להגיד - שזה תואם מאד את מה שאמרת "ייתכן ואותו ציבור שאת מתארת, לא בורח מהיהדות, אלא מחפש ודורש (תרתי משמע) יהדות שונה מזו שמוגדרת על ידך." - זהו בדיוק. זה גם מה שאני מחפשת כל הזמן.

איך להיות יהודי טבעי, בלי בושה, בלי התנצלות, ובלי אליטיזם. פשוט להיות מה שאנחנו, כמו שאנחנו, בלי להסתיר את זה ובלי להתגאות בזה. זה משהו שמציק לי כל הזמן.

(לא יודעת אם זה שייך או לא, אבל אני דור שמיני בארץ, ובבית של סבי וסבתי מצפת (דתיים אדוקים, כמובן) יש שרידים עתיקים שמוצגים היום לתיירים. ובכל זאת, למרות שאביהם היה מליימד, מרבית ילדיהם ונכדיהם אתיאיסטים... אז את הבריחה הזו אני מכירה גם מהבית... חחח..)

מגי,

א. מאין את מכירה את הרקע של נאךמאלנישט? ואם הבנתי נכון את נימת דבריך - מדוע את חשה רגשי נחיתות כה גדולים ביחס לא/נשים כאן? מכל דבריך עד כה, לא התרשמתי שאת אדם חסר ידע, או עם אינטיליגנציה נמוכה.

ב. מרבית האנשים והנשים המוכרים לי (ואם יורשה לי אאוטינג מועט - רובם המכריע אינם חרדים או אפילו דתיים מכל סוג), לא בורחים מיהדותם ולא מתכחשים אליה. יש לי הרושם (ותקני אותי אם אני טועה) שהגדרת היהדות שלך מוגבלת לאנשים ונשים שהינם שומרי מצוות, ורצוי גם חרדים. ייתכן ואותו ציבור שאת מתארת, לא בורח מהיהדות, אלא מחפש ודורש (תרתי משמע) יהדות שונה מזו שמוגדרת על ידך.

כי זה בערך כמו שאתה והחבר'ה מהשכונה הולכים לג'וגינג עם הכלב ,בהייד פארק למשל, פתאום המלכה האם מולך בשביל (לא מחופשת לקבצנית)- אתה אוטומטית יורד לשוליים בענווה כדי לא להפריע להוד רוממותה, וד"ל וכו'

מגי אדם

לדברים האלה בדיוק התיחסתי.
זה שהיה לו כמה ראיונות יפים לא אומר שום דבר .מה את רוצה שאתן לו איקון ירוק? הנה בבקשה הרי לך

ועכשיו לנושא ביקורתי. האם את רוצה לחיות במדינה שבה הורגים מי שבורר לו עצם מדג בשבת?. שאמשיך?
ומה החופש בזה?
אסור לחשוב אפילו!

אגב, הוא מאשים את הפוליטיקאים, עד כמה שאני יודע הם לא עושים דבר וחצי דבר ללא הוראות מפורשות מגדולי התורה.



תוקן על ידי - נאךאמלנישט - 16/11/2004 21:24:40

אוף, למה אתם נתפסים ונטפלים למילים במקום לקרוא את רוח הדברים? והלוא הבן-אדם הביא כאן כל כך הרבה רעיונות עקרוניים וחשובים!

לו היית ממש קורא לא היית תוקף דווקא את הקטע הזה. הוא מדבר בלשון סגי נהור, על כל אותם חילונים שמתרגשים מחס וחלילה שלטון דתי, כאילו זה יהיה חומייניזם וכל השטויות האלה, כשאינם מבינים דווקא את החופש שיש בזה ואת היכולת להיות יהודי בלי תסביכים, יהודי בריא, שזה יאפשר לנו.

ואולי, אם אנחנו נפסיק לברוח כל הזמן מהייחוד שלנו כיהודים (לא אתם, המדינה, כלל הציבור) - אולי אולי זה דווקא יפסיק את האנטישמיות, כמו שהוא אומר, שככל שאנחנו מנסים לברוח מהיהדות שלנו, ככה העולם צורח לנו את זה יותר באוזן.

אולי, בבקשה, תתייחס לדברים עצמם? והלוא לך יש יותר רקע להבין מה שהוא אומר מאשר לי !!

איני יודע למה שלמה מסתלק.
אני יודע למה אני אסתלק ממדינה זו:
מדינת הלכה? חומייניזם? איראן? תנו ליהודים הנכונים (לא לעסקנים הפוליטיים) לעשות זאת, וכל מדינות החופש יעמדו בתור ללמוד חרות מהי.


כל חיי אני פוחד מיהודים נכונים!


אני מתאר לי שהכותב מבסס את דבריו על השלטון ה"נכון"
התנכ"י.
או אולי על השלטון הרבני בקהילות.
אכן המדינות יעמדו בתור ללמוד!

למה אתה מסתלק אם הוא קורא כאן, שלמה?

ד"ר דניאל שליט קורא כאן? נראה לי שאני מקפל את הזנב ומסתלק.
אגב, דבריו הם למעשה הרחבה של דברי גברא רבא אחר הלא ניהו הרב אברהם לעיל בהבדל שבין שעבוד חומרי לשעבוד לערכים.
אלא שקשה, עדיין, להשתחרר מן התחושה המעיקה שהגישה הזו נפלאה ומשובבת נפשו של אדם, אבל רק ברמה התיאורטית, כמודל, בעצם כמעט כסיסמא. הלא לצטט ש "עבד ה' הוא לבדו חופשי" אפשר ואפשר, אבל השאלה האם אפשר לחיות את זה קיומית? כיצד השעבוד למצוות הוא החופש העליון? הלא אפילו גדול זה, ראי"ה קוק, שדיבר בעניין דברים נשגבים, כתב על עצמו בהודאת בע"ד כמה נפשו קרועה בין החופש והדרור לעיסוק בתילי תילים של הלכות. א"כ מה נאמר אנו חגבי השדה?

ציטוטים עיקריים מתוך מכתב פרטי שקיבלתי לפני ימים אחדים מהרב ד"ר דניאל שליט, שמסתבר, קרא והגיב למה שכתנו על החרות. הוא יורד עלי (בנימוס אמנם) אבל שווה זהב.

(ההדגשות החומות הן שלי, של דברים שאהבתי במיוחד ונגעו לי במיוחד).


..."ובכן, לגבי סובול, צדקת בתגובה הראשונה, האינסטינקטיבית. הוא לוקח אמיתות חשובות ומעוות אותן. האמת שבדבריו היא, שהגיע זמן החרות. ותובנה פסיכולוגית ומוסרית חשובה היא, שהגיע הזמן להסיר מזולתנו את כל השעבודים שאנו מטילים עליהם.

הגיע זמן השחרור. אבל זה מצב מערבי בן-זמננו. היו דורות שגם במערב היחסים אדון-עבד היו טבעיים. לא נדרש כל כוח עודף על-מנת לשמור על האדנות, כי היו מספיק עבדים שרצו בעבדות, כעין "אהבתי את אדוני... ". כל החלשים קיבלו ממצבם הנשלט יתרון חיוני - שלא להיאלץ לצאת למלחמה העזה, האכזרית, הרצחנית, שהיתה חוק העולם העתיק.

מה שאין כן בזמננו. החלשים נתחזקו, הבורים למדו, חוקי השרידה נתמתנו ונתעדנו. זוהי השגחה אלוהית כללית.

אבל כאן עושה סובול את התפנית שלו, ומוסיף לתמונה מרכיב מזוייף, או מוטעה באופן חמור.
שכן הערבים שכנינו לא אימצו לעצמם כלל את השלב המערבי של היציאה לחירות שעליו דיברתי. ... כידוע לך בעיני האיסלאם אללה עצמו מוגדר כ"אכּבר", האדון החזק, הכובש, שמאמין אמיתי אין לו אלא להשתחוות לפניו באֵלם. ואם כן, מקומה של מדינת ישראל בתמונה אינו זה של האדון, אלא של מי שאינו מסכים להיות עבד לאיסלאם. (כמובן שכאן נתפסת ישראל בכל זאת במלכודת יחסי אדון-עבד - שלא מרצונה. ואין לה תקנה אלא אם נקודת האחיזה הקיומית שלה תהיה באור האלוהי, שאינו נתפס כלל ביחסי שליטה כוחניים, אבל על כך אולי בהמשך).

מדוע סובול נופל לעיוורון הזה? - נראה לי, שמפני שראייתו מוּטֵית-ומשוחדת על-ידי כוח עמוק מאד, והוא בריחת היהודי מזהותו (האלוהית).

- - -

עד כאן סובול. כאן הגעת אַת עם תרומתך לתפיסת החרות. ובכן, ראשית, זאת תרומה יצירתית, שכן את לא מסתמכת על התפיסה הלאומית הידועה של יציאה מעבדות לחרות לאומית, אלא מנסה לצקת ליציאת מצרים תוכן רוחני אקטואלי, אישי, אותנטי וכנה, כאן-ועכשיו.

אלא שלא ענית לסובול על דבריו כלל. ... גם לגבי יציאת מצרים כשלעצמה, ההבנה שגורודייף מספק אינה מספיקה, כמו שאכתוב להלן.

שכן ביציאת מצרים לא היה מדובר רק ביציאה נפשית מהרגלים וממוסכמות. יציאת מצרים היתה גם יציאה כפשוטה, משעבוד פיסי, פוליטי וכלכלי; גם יציאה משעבוד דתי/אמוני - היציאה משלטון המיתוס והמגייה לעבודת האל האחד והמיוחד; ותורת-הסוד שלנו כוללת את כל היציאות האלה במושג אחד: היציאה מטומאת הקליפות, שהיא אנרגיה ממשית סותמת וכולאת, אל הקשר ללא-חציצה אל הקדושה האלוהית. הנקודה היא, שיציאה כל-כך עצומה לא יכולה להיעשות בהחלטה של האדם - אלא רק בתנועה של האלוהי אל האנושי.

ממילא מובן, שניסיון לתאר את המהפך הנורא והבלתי-אפשרי הזה במונחים פסיכולוגיים (הנכונים ונגישים אמנם לעבודתו של היחיד בימינו) - נראית בהכרח כהקטנה של המהפך הדרמטי, הקוסמי, של יציאת מצרים. יציאת מצרים היא יצירת תודעה חדשה באדם - התודעה הנבואית במקום האלילית; היא יציאה-לאור של מימד חדש באדם ובמציאות כולה: מימד המגע הישר בין אלוהים לאדם.

...

אבל כל זה הוא רק ההתחלה.
שכן ביציאת מצרים, כל עניין החרות עצמה הוא רק מרכיב אחד. מרכיב חיוני, אבל הוא רק הכנה למרכיב הבא, העיקרי, שהוא קבלת התורה. כי לא יכול לקבל את התורה אלא אדם או עם חופשי.

...

התורה, פירושה לקבל עול, להגביל את החרות, לפעול דווקא על-פי הדרכים האלוהיות. ולכן, המִדבָּר לא היה ריקנות מכל חוק, כפי שאת כתבת, אלא, מיד בהתחלה, ועוד לפני ההתחלה, כבר במצרים, ניתנו חוקים ראשונים - מצוות הפסח! ואחרי כן, במדבר, ניתנו מצוות נוספות; ובכל-אופן, משה נוכח כל הזמן, והוא בהחלט "אומר מה לעשות". התורה ניתנת, בשיעורים, ובטפטוף, במשך כל ארבעים השנים!

...

כי הדבר הנפלא והאלוהי שביהדות הוא ראשית-כל - דווקא החוק. "נעשה ונשמע".

אבל החוק הוא אלוהי. הוא נובע מאותו מקום שמשם נובעים חוקי הקוונטים, הכימיה, הביולוגיה, האסטרו-פיסיקה (והאסטרולוגיה) שעושים אותנו למה שעושים. העולם נובע מאלוהים האינסופי אבל מתקיים בחוק, בהגבלה. "לית עלמא מתקיימא אלא בדינא" (זוהר).

...

נחזור ליציאת מצרים. ובכן, יציאת מצרים אינה לחרות, אלא לקבלת התורה (וגם הארץ אינה סתם "אלוהית" ללא-צורה, אלא הארץ שבה חוקי התורה יחייבו את העם, שכן יש בה חקלאות, כלכלה, משפט וחיים מדיניים).

קבלת התורה האמיתית, ואנא שכחי אותנו, הדתיים, ואת איך שאנו מתנהגים לפעמים - היא ההתנהגות לפי חוקי החרות. יש דבר כזה. השבּת על הגבלותיה היא תירגול בחופש - חופש מכל עיסוקי החוֹל ושעבודם. וכן יתר המועדים. והשמיטה, והיובל. וגם התרומות והמעשרות - וגם הצדק הסוציאלי והמשפט המתוקן, והמדינה המתוקנת. כל אלה עניינם יציאה משעבוד - על מנת להיות פתוח את האלוהי. מדינה היא ממילא ענין של חוק, אבל החוק יכול להפוך לשעבוד, אלא אם כן הוא חוק של חרות. מדינת הלכה? חומייניזם? איראן? תנו ליהודים הנכונים (לא לעסקנים הפוליטיים) לעשות זאת, וכל מדינות החופש יעמדו בתור ללמוד חרות מהי.



מי שמתנהג לפי חוקי החרות, הרי הם הופכים להיות לו לכעין גוף, ורוחו נמצאת בחופש המוחלט, היוצר. שלא כמו במקרה של השעבוד הגס, אין צורך לפרוק את עול התורה כדי לחיות בחופש; את חוקי החופש אין צורך לפרוק כי הם המקיימים את החופש ורק נותנים לו גוף, מימוש, ממשות.


כאן מונחת התשובה לבעייתו של סובול. סובול מכיר רק שעבוד אחד: השעבוד הגס, הכוחני-חייתי. מן השעבוד הזה, שאכן יש לפרוק את עולו, סובול מכיר רק דרך אחת: הבריחה מכל יחסי שלטון. חופש אנארכי, פוסט-מודרני. (הדגם הזה, אגב, אפשרי רק במערב, במקום שיש דווקא שלטון ולא אנארכיה, אלא שהשלטון עצמו כבר בנוי לפי רעיונות של חופש מקסימלי. וכבר אמרתי לעיל שבעלי-דברו הערביים כאן אינם שותפים לאידיאל המערבי הזה.)

אבל לא זה העיקר. העיקר הוא שגם המערב עצמו אינו מצליח להגיע לחופש המוחלט המיוחל. הכוונות הדמוקרטיות טובות, אבל למעשה, המערב הוא שלטון המֶדיה, שלטון הכסף, וגם שלטון הכוח. אין חרות!
כי הכפייה, ואיתה כוחות הרס ואובדן, מובְנים בעומק המציאות והנפש, ואין להשתחרר מן הרע ללא עזרה שמעבר לאדם.

והוא מסיים בקטע הבא, שהעלה דמעות בעיני:


סובול אומר: הגאולה היא לשחרר את הזולת. אַת באה ואומרת לו: זה לא מספיק. עוד נשאר השעבוד בתוכנו. ואני אומר: גם זה וגם זה איננו אפשרי ללא פנייה אל מעבר לעצמנו. וזה אפשרי, מפני שהמֵעֶבר-לעצמנו כבר פנה אלינו, ויסד דרכים אליו.

כאן הרלוונטיות של יציאת מצרים. היציאה מן השעבוד באה כרוכה יחד עם הליכה בדרכי החופש."



בברכה."



היה שווה לי הכל, גם הירידות שלכם, בשביל לקבל ההסבר המופלא הזה.

אה, או-קיי, <גברת> ריב. לרגע נדמה היה לי שדרכו לי על הנקודה הרגישה שלי - בדלנות...

מגי?

א) אני אשה.

ב) חלילה וחס, ה'קודים התורניים' הם שהביאוני לדברים אותם אמרתי בקשר לקין והבל. היה רב שיח השתלשלותי שהביא אותי לומר מה שאמרתי.

היות והסבר נרחב יסיט את נושא דיון המרכזי של האשכול , תוכלי לפתוח אשכול,לשאול, ואענה לך בהרחבה ואי"ה אבהיר לך שלא במריבות עיסקינן.

כ"ט




תוקן על ידי - riv - 08/11/2004 0:05:00