האיש שחיכה למלאך

אכפת לי

זה רעיון מעניין ביותר. ראיה לדבר, שהוא הוצע בידי מפרשים שונים, במיוחד במאה העשרים.

עד כמה שאני זוכר, הוא הותקף בידי קויפמן וקאסוטו. טענתם - שנראית לי הגיונית - היתה שלא זה מבנה הסיפור. יותר מזה, העקידה התרחשה לא לעיני עם ועדה - כפי שהיה צריך כדי להראות שה' אינו חפץ בקרבן אדם - אלא בינו לבין קונו, כאשר רק יצחק היה שם.

כלומר, אילו המטרה היתה להראות לרבים שה' אינו חפץ בקרבן אדם, הנסיבות היו צריכות להיות שונות.

ניתן "להציל" את הטענה הזו כמדומה לי, אך רק על ידי אימוץ טענות של ביקורת המקרא (מדובר בסיפור מקורי ש"עובד" ונוצל לצורך העברת המסר, וגו').

מדוע, אם כן, ההצעה שלך עושה רושם? מפני שאנו יודעים כי באופן כללי התורה מנסה להאבק בדעות פסולות שרווחו בין עובדי האלילים של התקופה. ואין כמו הרעיון של הקרבת הילדים כדי לשמש קוטב למתקפה כזו.

אבל למרות שהרעיון, כאמור, עושה רושם מתאים לגישה הכללית של התורה, העובדות בשטח - פרטי הסיפור המשמעותיים - אינם הולמים את התיאוריה.

***

בהקשר זה כדאי להתבונן במעשה בספר מלכים על המלחמה במואב, שבסופה הקריב מלך מואב את בנו על החומה, ועל ישראל היה "קצף" גדול. סיפור זה אומר דרשני עד היום, כי לא ברור מה היה שם.

ואולי כדאי לדון בו במקום אחר.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

יש לי רעיון לגבי עקידת יצחק, והייתי שמח לשמוע את דעת החברים בזה.

בזמנו של אברהם אנשים היו מקריבים קורבנות חיים למזבח, ומי שרצה להדר במצוות , היה מקריב את בנו , בכורו/יחידו.

אברהם , שהיה ראש המתנגדים לקורבנות אנוש, נלחם רעיונית איתם וניסה למנוע מהם להקריב קורבנות שווא,

וכמאמר הידוע , if you can not fight them' join them אם אתה לא יכול להילחם איתם, הצטרף אליהם . הגה ר' אברהם רעיון מקורי גאוני,

וביום בהיא אחד הוא מודה על טעותו, ואיש בשורה הוא , שקוב"ה באליו התגלה אליו וציווהו לשחוט את בנו בכורו,
ככה שבין יום הפך אברהם מלוחם נגד רעיון הקרבת אנוש, למנהיגם,

הביום היה פאנטסטי,.....סחב איתו עצים, לקח שני עבדים איתו, ככה ש4 אנשים מבוגרים עם חמורים וכל הלוגיסטיקה הכרוכה בזה....ככה שהפירסום היה רב...ממש כותרות העיתונים . או כותרות האשכולים באינטרנט של הימים ההם.

הקיצור , ר' אברהם עשה כזה רעש סביב הנושא, שכולם יידעו שהוא הלוחם הגדול נגד הקרבת אנשים על המזבח...הוא לבד הולך לשחוט את יצחק בנו יחידו במצוות האל....

ואז הגיע הסיפור עם המלאך.....

ואז הודיע אברהם בקול דרמטי, זהו זה רבותי...אלוקים כבר לא רוצה בקורבנות אנוש,,,
ועכשיו כולם כבר האמינו לו...
היה לו שני ערבים עדים שנגלה אליו מלאך האל ברגע האחרון ממש, ומי כמוני יודע עד כמה קל הוא להשתיל פנטזיות במוחם של ערבים משרתים צעירים,
וככה ניצח אברהם את הקרב . על אי הקרבת יצורי אנוש על המזבח.

רעיון ?

מיכי

גיליתי את האשכול הזה ובו שאלה עבורך. אבל זה רק תירוץ. יש גם מבקרים חדשים...

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיכי

לא בפעם הראשונה, אני נאלץ לחשוב שוב לאור התובנות שלך, שחודרות לפני ולפנים.

בוודאי שנטילת חיי אדם תופסת מקום נכבד מאד בסולם הערכים שלנו. אולי את המקום הראשון.

ובכל זאת, אני סבור שהפשטות של סיפור העקידה עומדת על הנסיון להרוג את יצחק. ולא בגלל שזו נטילת חיי אדם, אלא בגלל שזו נטילת חיי יצחק.

ואם תרצה, האם לא זה מה שמונח בדרישה. "את בנך, את יחידך, אשר אהבת - את יצחק?".

נכון שקאנט קשישא לא היה מסכים עם זה. לא מבחינה מוסרית.

אז לא.

אך אם הגענו לנושא הגיל, אעלה שאלה שכבר נידונה בפורום בעבר. משמע מהגמרא (איני זוכר כבר איפה. בסנהדרין באיזה מקום, דומני), שחייבים לשמוע בקול נביא - אפילו הוא תובע ממך לפשוט צווארך להישחט. זה מה שלומדים מיצחק, וזו הראיה של הגמרא (משהו כמו, אם לא כן, אז איך ציית יצחק לאברהם - ולפי דרכנו למדנו שסוגיה לא אגדתית מניחה ביסודה את הגיל שמייחסת האגדה ליצחק).

האמנם זה יכול להיות פשט? האמנם מי שמוכר כנביא וידרוש מאדם למסור את נפשו לההרג - חייב האדם לציית לו?

אשמח לשמוע דעתך - ודעת הרבים - בזה.

(אולי לינקי יודע איפה האשכול המקורי).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,
האם הבעיה בעקידה היא ויתור על היקר לך? לדעתי הויתור העיקרי הוא חייו של יצחק ולא הפרידה של אברהם ממנו.
אמנם נראה לי שאני חוזר לדבריה של אמשלום מלמעלה. לשים את אברהם במרכז זה מעט בעייתי, שהרי ה'אגואיזם' שלו לחיות יחד עם בנו, הויתור שלו, אינו שיקול שנוגע לערך חייו של יצחק עצמו. אם היה כאן ערך שעומד כנגד הציווי האלוקי הוא לא רצונו של אברהם לחיות עם יצחק (זוהי זכות, ולאו דווקא ערך), אלא ערך חיו של יצחק עצמם.

על כן נלענ"ד שאברהם הוא במרכז לא בגלל הויתור שלו על יצק, אלא בגלל שהוא היה זה שבעל בחירה, ויצחק, לפחות כפי המתואר במקרא עצמו, היה ילד שלא ויתר על מאומה מרצונו (לא הבין עדיין).
וכאן אנחנו חוזרים למדרש. לפי המדרש שיצחק היה בן 37, אז היה כאן ויתור שלו על עצמו, וממילא שוב אברם לא עושה זאת ליצחק בנו, אלא יצחק בהסכמתו עושה זאת לעצמו. זה מאפשר לחזור ולהביט על הויתור של אברהם, ולשים (גם) אותו במרכז.


מיכי

מיכי

תודה על המסר האופטימי בתחום החינוך החרדי והאורתודוכסי המודרני. אבל עלי לתקן טעות. הנושא של חינוך הילדים הוא מהותי עבורי, ללא ספק, אבל המטרה של הסיפור הזה היתה יותר לדון בנסיון העקידה של מי שצריך לוותר על האוצר היקר ביותר שלו - הילד שלו שאמור לעלות לעולה - לא להישלח למוסד חינוכי שאינו בדיוק הולם את השגותיו הרוחניות נוסח עצור חושבים.

הסיפור בעיני מגלם את המתח בין התביעה לבין חוסר ההבנה איך תביעה כזו באה בכלל בחשבון. וזה, כמו חינוך הילדים, הוא נושא שמאד קרוב לליבי.

האברהם של הסיפור הזה מוכן ללכת אחרי הדרישה שהופנתה כלפיו למרות שהיא מנוגדת לכל רצונותיו וערכיו.

אבל לנגד עיני עומדת גם תגובתו של הסופר תומס מאן (יוסף ואחיו) שם הוא אומר (בשם יעקב של הסיפור, אבל זה פחות חשוב):

אני הייתי עולה על המזבח, ושוחט את עצמי, ואומר: זה מה שאני מסוגל לתת. לא פחות אבל גם לא יותר.

(פרפרזה שלקוחה מהזכרון הקלוש שלי).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ר"צ
אלו שיקולים חינוכיים קיימים כאשר כל אחד יכול להקשות את הקושיות שלנו ולהבין שכל מה שנאמר הוא רק משיקולים חינוכיים?

מיכי



צריך לדעת להבדיל בין הסכנות הממשיות לסכנות המדומות. חלק מהבעייה שלנו היא שאנשים מחמירים על עצמם ללכת בתלם יותר מן המינימום הדרוש כדי שלא להסתכן בשריפת הגשרים.

אני חש שהאספקט האמיתי שמעניין את מיימוני כאן הוא עקידת הילדים שלנו. מעבר לכך, בספרות אני די חלש.

מעבר לשיקולי אופטימיזציה (בחירת מוסד חינוכי או חברתי לפי קריטריון של מינימום רוע), שהם צורך המציאות לצערי, אני מודאג מהאמירה ש"זה מה שהקב"ה רוצה בגלל שכך החברה בה אני חי אומרת". כאן ישנה עקידה אמיתית, ולענ"ד לא כל כך מוצדקת.
רק אם זה נראה לי אמיתי, ולא לחברה בה אני חי, אז אנו מגיעים לעקידה האופטימלית הנ"ל.
אמנם ייתכן שהכוונה היתה שההורה רוצה שילדו יהיה חלק מהחברה ההיא, וזה בעיניו רצון ה' באמת (ולא רק לחץ חברתי), וכדי להיות חלק ממנה נדרש ממנו לעבור בכור ההיתוך (האבסורדי לפעמים) שלה.

בכל מקרה, ניתן ורצוי לתת תיקונים לחינוך הממוסד, ולא להסתפק בהשקפה שמקבלים במוסדות. המפחדים מקונפליקטים שהילד לא יעמוד בהם, גם בזה גופא נכנעים ללחצים החברתיים. החברה משדרת ובונה מצב שבו יש תחושה שהלחצים מזיקים לילד נזק לא הפיך, אולם זה לא בהכרח נכון (אמנם עדיין לא הגעתי לפרק האיש מקדש, ועל כן אינני יכול לומר משהו בדוק בזה).

פעמים רבות ההורים מגזימים עם התחושה של המחויבות הנצרכת כדי להשתייך למערכת. ניתן לחיות בתוך המערכות הממוסדות והמאובנות עם מידה לא מעטה של חופש וחירות, אם שומרים על זכות זו בעקשנות. יש לה מחירים, לי ולילדיי, אולם צריך לשקול מולם את היושר הפנימי והאמת שלי. שני השיקולים חשובים ולגיטימיים, ולפעמים העוקדים משתעבדים לשיקול אחד על חשבון השני. ומכאן, שניתן גם לעקוד את הילד על מזבח הפתיחות והיושר ולגרום לו סבל בחברה בה כנראה יחיה.

בכל אופן, אם פותחים את הראש ומתבוננים מסביב, בד"כ ניתן למצוא אופציות חברתיות-לימודיות קרובות יותר למה שכל אחד מאמין בו (מעולם לא היו כל כך הרבה אופציות מכל סוג כמו בימינו, וגם אני רחוק מלהתלהב מרובן). צריך להשתחרר מדעות קודומות וממחוייבויות מוגזמות למה שמצופה ממני, ואז ה'עיקדון' פוחת.

מעבר לכך, יש לקחת בחשבון את העובדה שחינוך צריך להיבנות שלב שלב, ותפיסות ילדותיות מסוימות הן בסיס הכרחי כדי לבנות עליו את הקומות הבאות. חינוך רחב ופתוח מגיל ינקות יכול להיות הרסני (לאו דווקא באספקטים דתיים). פתיחות בעלת ערך לדעתי נוצרת מתוך חיים קונפורמיים (ראה אשכול הקונפורמיזם של קעלעמר), שנפתחים לאט לאט ובמבוקר.
שיקולים כאלו יכולים למתן את מידת העקדתיות, ואת תחושת העקידה שמלווה את ההורה.



מיכי

מיימוני,
רציתי לצטט קטע שהביא ידידנו chouteng באשכול אחר,
יש הקבלות מדהימות, לענ"ד. למשל אודות העובדה שאברהם ציפה לקרבן אחר! אני מצטט בתוספת כמה סימני פיסוק.


"ויבואו אל המקום, שניהם מביאים את האבנים, שניהם מביאים את האש, שניהם מביאים את העצים. אברהם דומה כמי שעשה חתנות לבנו, ויצחק דומה כמי שעשה חופה לעצמו.

"אמר לו יצחק: אבא, מהר ועשה רצון יוצרך ושורפני יפה, ואפר שלי הולך לאמי, ותניחהו וכל זמן שתראהו אמי תאמר זהו בני ששחטו אביו... אבא, מה תעשו לזקנותיכם?

"אמר לו: בני, יודעים אנו שמיתתנו קרובה. מי שנחמנו עד עכשיו - הוא ינחמנו עד יום מותנו.

"וישם אותו על המזבח, עיני אברהם בעיני יצחק ועיני יצחק בשמי שמים, והיו דמעות מנשרות ונופלות מעיני אברהם עד שהיתה קומתו משוטטת בדמעות.

"אמר לו: בני, הואיל והתחלת על רביעית דמך, יוצרך יזמין לך קרבן אחר תחתיך.

"באותה שעה פער פיו בבכיה, וגעה געיה גדולה, והיו עיניו מרופפות וצופות לשכינה, והרים קולו ואמר: אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ...

[ילקוט שמעוני וירא רמז ק"א]

זאת בדיוק השאלה שלי, האם המוכנות הזו, ה-כניעה, ברשותך, להקריב את חייך מתוך אמונה, האם זוהי גבורה? אני הייתי מעדיפה שיאמרו שיצחק הוא ילד קטן ומסכן מאשר איש בוגר בעל דעת שמרצונו בא עם אביו - אני שואלת ברצינות, איפה השיקול דעת, העצמאות שבמחשבה? זו גבורה בעיניי ולא "בוא פשוט נעשה מה שהוא אומר".