ל"ו צדיקים נסתרים - המיתוס והאגדות

במשך הדורות נקשרו סיפורים ועובדות רבות, הקשורות באותם צדיקים נסתרים, שכשמם - נסתרים הם מעין רואה, דמותם אפופת מסתורין, ומעשיהם המופלאים - שהלוט מוסר מעליהם לעתים רחוקות - מעשי נסים ומופתים, נקשרים בדרך קבע עם חייהם ואורחותיהם, תחת הילת זוהר רבת חן, שמעוררות את הנימים הדקים שבנפש, ויוצרות כמיהה להכיר את עולמם הטמיר, במיוחד בקרב ילדים ונוער צעיר.

מקור הענין כולו הוא בבבלי מסכת סוכה דף מ"ה; אמר אביי לא פחת עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי שכינתא כל יומא.

המעניין הוא; כיצד התפתחו אותן אגדות, מהם המקורות שמהם נלקח תאור דמותם כפי שמצטיירת בעינינו כיום, והאם נכון הוא שבכדי להיות צדיק נסתר צריך להיות שיכור/נדכה או לכל הפחות מהפשוטים שבעם - כמו שמופיע בכל הסיפורים אודותיהם...

מה, אחי שכן שלך?

_________________

טוב שכן טוב- אבל מאח הוא רחוק.

"יהודי ששאר הל"ו שהספידו אותו אמרו שרק קצת זכו להכירו " (ציטוט מדבריו של שטרן בהודעתו של מיימוני)

אם הוא היה אחד מל"ו שנפטר הרי שנשארו רק ל"ה שבאו להספידו

אלא אם כן תאמר שהבא בתור ברשימת ההמתנה כבר קיבל את ההודעה משמים וגם כל הצריכים לדעת כבר קיבלו (שהרי אם אחרים אינם יודעים הוא לא יכול להיות צדיק נסתר...), וכל זאת בעוד המת מוטל לפנינו.

_________________

לפעמים פרשנות יותר נוטה מסברת העניין, ולפעמים אין זה לא תקנה ולא פרשנות אלא הכרעה. והדבר יכול להידמות באופן קיצוני למסתפק בכוונת רבו, אך אחד מהאופציות חייב הוא לעשות, שכן כל אופציה מקיימת דעת רבו ולכן עושה גורל. [ראה ערך ל' יום דנזיר].

אבל מאיזה נימוק הכריעו? זוהי פרשנות או תקנה?

ולגבי הגמ' ב"ק, תודה. אמנם, זהו גילוי מילתא האמור בכל מקום (ולולא ההבדל המציאותי, גם לשון בנ"א היתה מוכיחה על לשון המקרא).


מיכי

אני טוען שאתרוג הוא אחד האפשרויות וגם תפוז, ולפני שקבעו חז"ל היו מקיימים גם בזה, אך חז"ל הכריעו את אחד האופציות ""האובייקטיביות"" הקיימות בפסוק.

בעניין הגמ' בב"ק כוונתי למה שנגיחה בקרן הנלמד מהנ"ך לא נחשב ילפותא ולא חל הכלל של דברי תורה מקבלה לא ילפינן.

יהוסף,
אני עדיין לא מבין. האם אתרוג כלול ב'פרי עץ הדר'? אם כן, אז כל פירוש כלול בכל לשון. הרי תמיד הפירוש הנבחר הוא אחד מהרבה אפשריים שנכנסים בלשון. הבחירה בין פירושים אפשריים היא אשר נעשית באמצעות מקורות מחוץ לטכסט. כמעט תמיד זהו המצב. אז מדוע אתה מתנגד לפרשנות הנסמכת על עקרונות חוץ טכסטואליים?
הרי תמיד אתה יכול לטעון על כל מצב כזה: מה מנע מהכותב לפרש את דבריו? מדוע התורה לא פירשה 'אתרוג' במקום לערפל ולכתוב 'פרי עץ הדר'.

או שמא כוונתך שבאמת לא התכוונה התורה לאתרוג, אלא לכל פרי הדר, וחכמים קבעו את האתרוג. אולם גם אם אכן כך הוא (ואני לא מסכים שכך הוא), כי אז לא ברורה לי הכרעת חז"ל: מדוע דווקא אתרוג? ובודאי שלא ברורים נימוקיהם התמוהים (משחקי מילים 'הדר על כל מים'?).
עוד אעיר, שאם כוונתך היא זו (שחכמים קבעו זאת), הרי אם זה אינו פירוש לפסוק, אלא דין מחודש דרבנן לעשות כן דווקא באתרוג. אם כן, אתה נכנס למחלוקות הראשונים בריש סוכה, לגבי מי שלא עשה את המצווה בצורתה מדרבנן לא יצא את הדאורייתא, ואתה מחיל זאת כמעט על כל מצוות דרבנן. ולענ"ד זה לא ניתן להיאמר.

אגב, למה כוונתך שבגמ' ב"ק ב' איתא ששיקולי לשון אינם חוץ לטכסט?


מיכי

העיקרון הנ"ל מצאתי שכתבתיו באריכות לעצמי בעניין תפילין:

נאמר: (שמות י"ג ט') והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת יהוה בפיך
(ובדברים ו' ח') וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך –
(ובדברים י"א י"ח) וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם
וברשב"ם שמות י"ג ט':
לאות על ידך - לפי עומק פשוטו. יהיה לך לזכרון תמיד כאלו כתוב על ידך, כעין שימני כחותם על לבך:
ובאבן עזרא [שם]:
והיה לך - יש חולקין על אבותינו הקדושים שאמר כי לאות ולזכרון. על דרך כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך. גם וקשרתם לאות על ידיך כמו קשרם על לוח לבך תמיד גם וכתבתם על מזוזות ביתך. כמו כתבם על לוח לבך. ומה שיהיה לאות ולזכרון. שיהיה שגור בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. ואין זה דרך נכונה כי בתחלת הספר כתוב משלי שלמה. והנה כל מה שהזכיר הוא דרך משל. ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה. רק הוא כמשמעו. על כן לא נוציאנו מידי פשוטו. כי בהיותו כמשמעו איננו מכחיש שקול הדעת. כמו ומלתם את ערלת לבבכם. שנצטרך לתקנו לפי הדעת.

בפשטות דברי הרשב"ם הם הדברים שהזכיר האבן עזרא ושללם. ולפי"ז יש להקשות איך נוכל ללמוד פירוש פשט הכתוב והפירוש שנתקבל להלכה כב' תורות, ודבר זה מצוי הרבה בדברי הראשונים שמפרשים פשט הכתוב שלא כפי שפירשוהו חז"ל להלכה, והדברים צריכים תלמוד.

וביאור העניין שבכל מקום שהתורה אומרת איזה דבר יש כמה דרגות לקיום הדבר, וכל אלו הדרגות בכלל עיקר העניין המוזכר בפירוש בתורה, ואמנם יש הקרובים יותר ללשון הפשט ויש הפחותים בקרבתם ללשון עצמו אך כלולים בעיקר ההוראה. ובדרך משל כאשר אנו אומרים "ועשית הישר והטוב" הן הרבה מאד דברים כלולים בזה, ואמנם עיקר ההוראה יתייחס טפי ליושר והטוב הראשוני והנדרש למען לא יהיו בגדר עושים מעשי סדום וכפי שהגמ' מביאה פסוק זה למיני מקרים מאופן זה, אך כל שיקבל עם ישראל על עצמו כישר וטוב יהיה חלק מקיום האי הוראה דועשית וכו'. דמצד כוונת התורה הרי נתונה התורה לפירוש ונמסרה לפרש ולקבוע כדעת וכקבלת עם ישראל, וזה נעשה ע"י חכמיהם.
וכמו כן כאן כאשר התורה אומרת והיה לאות על ידך, יש בזה הוראה שייקבעו הדברים על כל מעשינו וכחקוקים על ידינו, ולקיים הוראה זו יש כמה דרגות, כמו זכירה בעלמא, או הזכרה בכל יום וכיו"ב, וחכמים בחכמתם קבעו לקיים הוראה זו על ידי דרגה מעשית חמורה של קשירת הדברים על היד ממש. ומעתה מה שכתב הרשב"ם היינו שמצד הכתוב הדרגה המתחייבת והוא עיקר הפשט מצד הנכלל בהכרח ובאופן קריאה טבעית, שיהא חרות על ידנו ככתבם על לוח ליבך, אך אין הכי נמי שכל אשר מקיים הוראה זו בדרגה חמורה טפי כלול ביסוד הדברים, ונמסר הדבר לקבלת עם ישראל ע"י חכמיהם.

מיכי היקר

גם לגבי פרי עץ הדר, אין ספק שהתורה התכוונה למה שנבין בזה בפשטות, וזה יכול לכלול הרבה אפשרויות. אך כשבאים חז"ל לבחור את היישום הם מחפשים כל מיני הכרעות חיצוניות, אך אין ספק שהאופציות נמצאות בל' הפסוק ללא כל צורך בעירוב נתון חיצוני, מלבד ענייני לשון שאינו נחשב כלל הבאת נתון חיצוני כמבואר בב"ק ב.

אכן לאחר שחז"ל קובעים שהאופן הראוי לקיום בעם ישראל הוא כזה וכזה, אזי זה מה שהתורה דורשת מאתנו, שכן נמסרה תורה לחברה ועליה להיות אחידה ומכלל זה קביעת החכמיםשהם בד"כ קובעים את הנורמות בצדק בעם.

יהוסף,
רק נקודה אחת. אינני מקבל כלל וכלל את הקביעה הקטגורית שכל פרשנות שנזקקת למשהו מחוץ לטכסט חוטאת לאמת.
אין, וגם לא תהיה, עלי אדמות פרשנות, ולו אחת, שלא נזקקת למשהו מחוץ לטכסט.
למשל, אני מניח שלא תאמר לי ש'פרי עץ הדר' הוא אתרוג רק מתוך שיקולים טכסטואליים. וגם אני מכיר את 'פרי הדר על כל מים'.
כל פרשנות, גם מה שמכונה 'פשט' אינו יכול להתעלם משיקולים חוץ טכסטואליים. הבאתי פעם את מאמרו של הרב ויטמן (הרב של תנובה) ב'המעין' תשל"ז-ח, שדן על פשט ודרש (תגובה למאמר של הנשקה). זהו מאמר מאלף שמראה זאת היטב.

אני מעלה את הנקודה הזו רק בגלל שאני חש שזו אחת מהנקודות המרכזיות שמפריעות לי בדברי רבים מהמשתתפים החשובים בפורומנו, שהופכים את התורה שבע"פ לתורה שבכתב (אף שביקורת כזו רווחת כאן דווקא כלפי הגישות החרדיות המקובלות).
אני מניח שנקודה זו נדונה לעייפה באשכולות גפן קדמוניים, ועל כן לא פתחתי אשכול על כך.



מיכי

אינני מבינה עד כמה שהצלחתי להבין את זכות הוא ביקש תשובות לשאלות על מהות הצדיק הנסתר, רציונלית שכלית, נא להתייחס לשאלותיו, לא למחשבותיכם על הסיפורים...הרי מהאגדות ומהסיפורים של כל החכמים שהוזכרו, לא לומדים הלכה- אלא לומדים מה שלומדים כל אחד כמך ערכו- אם ישנם כאלה שאינם מבינים את ה'עוקץ' שבסיפורים אלה, שיתכבד ויקשיב לאלה שיש להם מה לומר עינינית.

למה צריך להכנס בכלל לסיפורים מאיפה צצו כל המיתוסים והאגדות, הרי אם יבינו מה עניין הצדיק הנסתר כל הסיפורים והמיתוסים משמשים למשל....

להזכירכם שאלותיו היו אלה, וכנראה שמה שנכתב עד לשאלותיו
לא היה ברור לו:

יותר היה מעניין לדון בשאלות הנוגעות לנסתרותם כמו; האם חובה עליהם להיות נסתרים? האם רק צדקותם נסתרת או שכל אישיותם - אנונימית ונסתרת? האם צדקותם נסתרת גם מעצמם או רק מאחרים? ועוד...

ההוכחה שהריי"ץ המציא את הסיפורים הוא מפני שבהרבה מאד מקומות נמצאים סתירות לדבריו. דומגת ר' אליהו בעל שם, ששם עירבב המון מידע עד שא"א ליישב דבריו כלל עם המציאות. או מה שכתב שהרמ"ק והאר"י ישבו י' שנים ביחד. חלק מהסתירות וכגון זה עם הרמ"ק והארי תיקנם הריי"ץ בעצמו כשתרגם ספרו מאידיש ללשון הקודש. רוב הטעיות נשארו עד היום. מספרים שכל ענין ח"י אלול כיום הולדת אדמו"ר הזקן לא היה ידוע לפני הריי"ץ. מה עוד שבתיעוד של חקירת אדמו"ר הזקן על ידי המשטרה הצארית כשהיה בבית סוהר שהתגלתה לאחרונה ברוסיא כתוב שנולד בטבת. אם סיפור זה נכון, זה מראה שאפילו בדברים שהריי"ץ היה אמור לידע עליהם ושהכי מסתבר שלא ימציא דברים גם בזה הלך אחרי שרירות לבו.

ואשר על כן, כיון שבהרבה מאד מקומות שניתן לבדוק דבריו מתגלים סתירות, המסקנה הוא שאפילו אפה שא"א לבדוק דבריו אין לסמוך על דבריו כלל.

מה היו מטרותיו בכתיבת סיפוריו. על זה אפשר להציע כמה סיבות.

1. רצון לעורר יהודים לתורה ויר"ש ע"י כתיבת סיפורים שיעורר אותם כנ"ל.

2. רצון להשתמש בכשרון הספרותי שניחון בו. י"א שלריי"ץ היה עניין בספרות כללית. המלאכים מספרים שהריי"ץ הזמין ספרי השכלה, ועל כן התפטר המלמד שלו. חסידי חב"ד טוענים שלא הוא הזמין אלא יוסף יצחק שניארסון אחר הזמין שגר באותו עיר והדוור טעה.

3. רצון לצייר את מנהיגי החסידים כקדושים וטהורים שנרדפו על ידי בעלי התורה. להראות בזה שלעולם רדפו הבעלי תורה את החסידים אפילו לפני הופעת הבעל שם טוב, ועל ידי זה להבאיש את ריח הבעלי תורה לפני קוראי ספריו. לשם זה יצר הריי"ץ מושג של בעל תורה שלא ידע מקבלה כלום ושהתנגד לה בכל תוקף. מיהו ידוע שכל ת"ח שבדור למד קבלה בצנעה וכמעט לא נמצא מי שיתנגד לקבלה בכלל. ועל כן כל סיפוריו של הריי"ץ בנושא זה חזקתם שהם המצאות. יש להעיר שחסידי חב"ד מסבירים שיש קליפה מיוחדת שמתבחר ללומדי תורה שקרויה בשם תניא. ועל כן התחיל אדמו"ר הזקן את ספרו בתיבה זו כדי לבטל קליפה הנ"ל. מיהו יש לציין שהמושג קליפת תניא כבר מופיעה בתולדות יעקב יוסף.

סיפור זה האחרון הוא סיפור שמאפיין כתבי הריי"ץ והשמוטיב שלו הוא הסיבה השלישית שהזכרנו, היינו להראות שהיו מגידים אכזריים שכל כולם הוא דכוי האדם הפשוט. משא"כ הבעש"ט ותלמידיו וכו' וכו'.

(אני רוצה להודות בזה לר' יצחק יודלוב שהאיר עיני בסוגיא זו.)

כל פרשנות המביאה נתון חיצוני מחוץ למאמר חוטאת לאמת.

מיימוני הביא/הבאת בשם כץ שזה קשור לעבודת המקדש. שאלה אחת היכן כל זה רמוז בדברי אביי, אילו כן היה לא היה אביי צריך לפרש זאת? הן קשה הדבר לניחוש יותר מעשרות הסברים ונימוקים שמנמק אביי לדבריו בכל הש"ס מדוע נקט כאן את "זכות השתיקה"?
לענ"ד אין מן היושר לקבל כזה פירוש ללא שתמצא הוראה מיוחדת מצד האומר.
קבלת פירוש כזה ללא תימוכין מתאימים כמוה כקבלת ואישור סובייקטיביות ופרשנות על חשבון המתים, שאינם כאן להכחיש.

גם דברי/דבריך מיכי לכא' אין להם רמז בדברי אביי ואם היה רוצה אביי לומר זאת מה מנע ממנו לומר זאת בפירוש, אא"כ נאמר שהיה זה מיתוס מפורסם בזמנם [אך מגדר סובייק' לא נפיק לכא']?

הפירוש האובייקטיבי לענ"ד, כלומר מה שניתן ללמוד מתוך הדברים עצמם. לאביי הייתה תחושה [כך משמע מל' הגמ' שבא לרבות] שלמרות שנראה לנו שיש מעט אנשי שלימות עד כדי ספירתם באצבעות, האמת שיש יותר מב' וג' עשורים. וכשרצה להסמיך זאת על פסוק הביא פסוק זה והסמיך עליו שאנו יכולים גם להתקרב למספר שלושים ו...

אל נא נוציא שם רע על אמורא ונשימהו לעילג שיכל לומר את הכל חוץ ממה שהתכוון לו.

[ובדרך זו שמעתי מרבינו ר' גדליה, זכרו חי, על מאמר הגמ' על להנחיל לאוהבי יש]

תוקן על ידי - יהוסף - 11/11/2004 8:08:43

רפש אפשר לזרוק עוד ועוד במרקם זה או במרקם אחר, אם יש לך הערות עניניות - קדימה, אם לא - סייג לחכמה וכו',

בשביל האתגר אני מביא את הסיפור הבא: (אלף לילה ולילה??)
נתח את הטקסט (מצידי אתה יכול לבחור גם טקסט אחר רלוונטי) והדגם את טענותיך (כאן חושבים לא מדמגגים... נכון?!)

הסיפור:

(סיפור זה הוא מתוך יומנו של הרבי הריי"צ כך שנשאר בלשונו המקורית)

ישנו סיפור מהבעל שם טוב כשהיה עדיין נסתר והיה מבקר בערים ובעיירות שונות.

באותם ימים, היו עדיין הזכרונות מהרציחות הגדולות – ל"ע ול"ע – של שנות ת"ח ות"ט טריים מאד, ובאותה סביבה כמעט ולא היתה משפחה אחת שלא תוכל לספר, בקבלה איש מפי איש, אילו קרבנות היו לה באותן גזירות. סיפורים שהיו מטילים אימה ופחד.

בין המגידים שהיו משוטטים בימים ההם ממקום למקום, להטיף מוסר לקהל, היו סוגים שונים.

א) מגידים שהשתמשו במאמרי וסיפורי חז"ל המדברים על גדלות העם היהודי באמונה, בטחון, מסירות נפש על תורה וקידוש השם, ובדרך זו היו מעוררים בקהל השומעים כוחות עמוקים, להתחזקות באמונה בהשי"ת ובמדה ידועה עודדו וחיזקו אותם ברוחם.

ב) מגידים שהיו מוכיחים ומייסרים את קהל שומעיהם, חיפשו והשתדלו להפחיד את הקהל, היו מדברים בהרחבה על עונשי העבירות, ובדברי מוסרם היו מתארים את הרבש"ע כא-ל קנא ונוקם, המעניש קשות על כל חטא ועון, קטן כגדול.

הפסוק "והאלקים עשה שיראו מלפניו" ושאר פסוקים ומאמרי חז"ל בדומה לו, ופסוקי התוכחה, היו הבסיס לדרשותיהם של מגידים אלה, וקרה שבשטף דיברם היו פולטים מפיהם ביטויי קללות, שעל דבר זה וזה ישלח עליהם הקב"ה כל מיני פורעניות – דברים שהיו משפילים את רוחם של השומעים.

המגידים בדרך כלל היו יראי שמים ותלמידי חכמים, הם בטח התכוונו לטובתם של כלל ישראל, שיטיבו מעשיהם, אבל לא כל פעם מצאו את המילים המתאימות כך, ועל ידי ביטויי עונשים כבדים נקבע בעיני רוחם של בני ובנות ישראל הפשוטים, שהקב"ה שהוא א-ל רחום וחנון טוב ומטיב לכל, הוא למעשה ח"ו א-ל קנא, מייסר ונוקם.

במדה מסויימת השפיע על כך – עצם מהות טבעו של המגיד והמוכיח. "מגיד" שהיה במדותו הטבעיים טוב עיםן ובעל רחמים – היה מבטא גם את ביטויי המוסר החריפים ביותר, בעדינות ובמושגי רחמנות. ואילו כשהמגיד בעצמו היה בטבעו אדם קשה ובעל מדות קשות – היה מבטא את ביטויי המוסר בחריפות רבה ובהתרגזות מרה, כל מלה היתה פוגעת, חורכת, קולו הרועם והמאויים בלבד היה מטיל אימה ופחד.

באותן שנות ההסתר של הוד כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע, היה הוא וחבריו הצדיקים הנסתרים מבקרים בעיירות ובישובים, משוחחים את היהודים הפשוטים ומחזקים אותם באמונה ובבטחון.

פעם אחת, הגיע הבעל שם טוב לעיירה קטנה, רוב תושבים העיירה היו יהודים פשוטים בעלי מלאכה ועובדה אדמה – אבל יחד עם כך, יהודים נאמנים וחרדים לדבר. כל ימות השבוע היו עובדים קשה, מתפללים בציבור שלש פעמים ביום ולפנות בוקר אומרים כל התהלים, ובשבת אמרו פעמיים את כל התהלים בציבור, לפנות בוקר ואחרי הצהריים, ומזמן לזמן היה מישהו אומר בפניהם פסוק חומש או משנה ב"אבות".
הבעל שם טוב היה שואב נחת רב מיהודים פשוטים אלה, מתפלתם הפשוטה והתמימה, מאמירתם תהלים ומחיי המשפחה היפים שלהם.

היה זה באותם הימים כשהבעל שם טוב היה לבוש כבעל מלאכה פשוט, כחייט או סנדלר, ובאופן חפשי היה יכול להתהלך, במעיל הפרווה המפורסם שלו, בין יהודים אלה. הבעל שם טוב אהב להתוועד עם ילדיהם הקטנים, הנערים והנערות, מלמדם לומר שמע ישראל, מודה אני, תורה צוה, בידך אפקיד, ובעין טובה של מדריך ומנהיג גדול, אהב להסתכל ולעקוב אחרי חיי המשפחה היפים והטהורים של משפחות אלו.

היה זה בימי הקיץ, הבעל שם טוב הגיע לעיירה אחת, שהה בה כמה ימים והאזין לאנחותיהם העמוקות של יהודי העיירה מפאת מצב פרנסתם הקשה והחמור. היה זה קיץ חם ביותר שפגע קשות בשדות התבואה ובגני הירק שלהם, והיתה באמת רחמנות גדולה על כל העיירה.

הבעל שם טוב עמד כבר לעזוב את העיירה, אבל הרחמנות הגדולה על תושבי העיירה, נגעה לליבו והחליט ההבעל שם טוב להביא לעיירה זו כמה מחבריו הצדיקים הנסתרים, לעורר ביחד אתם רחמי שמים על תושבי העיירה.

למחרת הגיעו לשם כמה מהחבריא קדישא (= החבורה הקדושה) הצדיקים הנסתרים, וביחד עשו פדיון נפש עבור כל העיירה, והתפללו והשם יתברך המתאוה לתפלת הצדיקים ומקיים בקשתם – נענה לתפלתם, השמים התעננו וגשמי ברכה ניתכו על השדות וגני הירק. העיירה נתמלאה שמחה רבה, פני התושבים האירו מרוב שמחה ונשקפה מהן תודה עמוקה לחי העולמים, ישועת ה' כהרף עין, יבורך שמו לעולם ועד.

בתוך כך, הגיעו אנשים מהשדות וסיפרו נפלאות הבורא, שגשמי הברכה החיו את גידולי הקרקע, ובעיירה ששון ושמחה, אנשים ונשים, זקנים וצעירים, ילדים וטף, מדברים על הנסים ועל הרחמנות שריחם עליהם השם יתברך בשלחו אליהם את שליחו הטוב – גשמי הברכה.

היה זה יום חמישי בערב, וראשי הקהל ונחרי העדה החליטו שבשבת הבאה יעשו "שבת הגדול", שלש פעמים יאמרו בשבת זו את כל התהלים בציבור, ובפעם השלישית – ההוספה לגבי כל שבת – מוכרחים כולם להשתתף, ובגלל החסד הגדול שעשה איתם השם יתברך, יכינו לקראת "שלש סעודות" מין מאפה מתוק מיוחד לחלקו לילדים ולספר להם חסדי השם יתברך.

משראו הבעל שם טוב וחבריו הצדיקים הנסתרים, את השמחה הגדולה וקידוש שם שמים, שכולם מודים להשם יתברך, ובשמעם ההכרזה אודות השבת הבאה – שמחו מאד ונשארו בעיירה לשבת זו, לראות את השמחה הגדולה וקידוש שם שמים.

ביום שישי לפנות בוקר הגיע לעיירה מגיד אחד. מיד בבואו הלך אל ראש הקהל לבקש רשות לדרוש למחרת לפני הקהל. לפי מכתבי ההמלצה שהיו בידו, היה מיוחד במינו בתורת המגידות ומספיק לו כמה רגעים של דרשנות שהקהל יתמוגג מדמעות, ואשר דרשותיו עושות בעלי תשובה.

ראש הקהל היה יהודי פשוט, אבל יחד עם כך יהודי חרד לדבר ה', כיבד את המגיד וסיפר לו ששבת זו נקבעה אצלם כשבת של הודאה, ואותו זמן, המתאים לדרשה שלו, כבר קבעו לאמירה נוספת של ספר התהלים.

מששמע המגיד דברים אלה, גידף את ראש הקהל על שמבזה את התורה הקדושה, אינו מכבד כראוי תלמיד חכמים כמותו. מה זאת אומרת לענות לתלמיד חכם כמוהו שאין זמן פנוי לשמיעת דרשתו ! לשינה ולאכילת מאפה יש לכם זמן ואילו לשמוע דברי תורה ומוסר אין לכם זמן ! הגיהנום יהיה מדי קטן לכם. והוסיף מטר של קללות על ראש הקהל ואנשי העיירה. ראש הקהל שנרעש ונפחד ביקש מחילה מהמגיד, ובקושי פעל עליו שיסור אתו אל הרב דמתא (= הרב המקומי), להתדבר על הזמן המתאים לשמיעת דרשתו.

המגיד אמר לראש הקהל, שלפי התקנות הישנות, כשמגיד מגיע לעיירה, עליו לגשת אל ראש הקהל לבקש רשות לדרוש, ברם אל רב העיר אין המגיד מחוייב ללכת. מגיד רגיל מחכה עד שהרב ישלח שליחים נכבדים להזמינו אליו, ומגיד תלמיד חכם גדול כמוהו מחכה בהליכתו אל הרב עד שהרב בא אליו.

ראש הקהל ניגש אל הרב וסיפר לו את כל המאורע. הרב בהיותו עניו ושפל ברך, ענה: בטח כבוד תורתנו הקדושה וכבוד תלמיד חכם, גדול ביותר, ובפרט תלמיד חכם כזה כמו המגיד, שבדרשות המוסר שלו הוא מזכה את הרבים ומוסר נפשו על כך. ובשמחה גדולה הוא מוכן ללכת אל המגיד.

אכסנייתו של המגיד היתה אצל שמש בית המדרש. בדרכו לעיירה החליט המגיד, שמכיוון שעליו למצוא בעיירה אדם מתאים, שיוכל לומר לו אל מי עליו לפנות, וכן לבצע עבורו שליחויות שונות – הרי המקום הטוב ביותר הוא להתאכסן אצל שמש בית המדרש, ואחר כך יראה איך יפול דבר.

כשהרב וראש הקהל הגיעו לאכסנייתו של המגיד, נחה דעתו של המגיד. מיד התפתחה שיחה תורנית בין הרב למגיד. הרב נכח לדעת שהמגיד הוא באמת למדן גדול. ראש הקהל עמד מהצד ובהדרת כבוד האזין למדובר אם כי לא הבין הרבה.

ככלותם לדבר, קבעו את זמן הדרשה, לאחרי "שלש סעודות" עד לזמן אמירת פרקי "שיר המעלות" שבתהלים, לפני תפלת ערבית.

הרב הזמין את המגיד אליו לארוחת בוקר, ובזמן הארוחה שוחחו ביניהם בדברי תורה בפלפול וחריפות. מיד נתפרסם בעיירה שהגיע לשם מגיד מפורסם, גאון גדול וצדיק המזכה את הרבים, ושיאמר דרשתו בשבת אחרי שלש סעודות לפני אמירת פרקי "שיר המעלות" בבית המדרש הגדול, ואשר על כולם לבוא לשם.

נשי העיירה הקפידו על ההוראות המיוחדות לגבי שבת הודאה זו, ומצדן הוסיפו נוהג נוסף, במקום נר אחד שהיו מדליקות כל שבת, הוסיפו לכבוד שבת זו נר של הוספה בבית המדרש שהואר כולו.

השמחה הגדולה ששררה בשבת זו מהדלקת הנרות, סעודת השבת והזמירות השונות, אמירת התהלים בשבת לפנות בוקר, תפלות השבת וברכות "מי שברך", אמירת התהלים הנוספת, חלוקת המאפה המתוק לילדים וסיפור חסדי ה' – עשו רושם כביר.

הבעל שם טוב וחבריו הצדיקים הנסתרים היו בשמחה רבה מקידוש שם שמים רב זה, והיו שבעי רצון על שנשארו לשבת בעיירה.

כשהגיע הזמן לדרשתו של המגיד, התאספו כל תושבי העיירה לבית המדרש, המגיד עלה על הבימה והתחיל במשנה באבות שבעה מיני פורעניות באין לעולם, תירגם אתם המלים לאידיש מדוברת שכולם הבינו והתיפחו בבכי רב.

המגיד דיבר בקול רם יבש ומרוגז, וייסר את הקהל שאינם חרדים כראוי והקב"ה יעניש אותם, בתחילה ברעב, תבואות השדה והירקות ייבלו ואחר כך יעניש השי"ת את ביתם.

קהל השומעים פרץ בבכי מר. אנשים ונשים, זקנים וצעירים, זלגו עיניהם דמעות מרות, והמגיד ממשיך בדברי מוסרו, שהקב"ה יעניש אותם ח"ו גם בדם, בתחילה את ילדיהם ואחר כך את ההורים שיהיו ח"ו אלמנות ויתומים, כמו שהיה – ל"ע – בגזירות ת"ח ות"ט.

בשמעם דברים אלה, פרצה צעקת כאב מפי כל הנאספים. רבים מהם התעלפו והרעש גבר מרגע לרגע.

בתוך כך נכנס הוד כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע לבית המדרש, ובראותו הבכיות והצעקות ובהיוודע לו כל מה שאמר המגיד, נגע ללבו צערם העמוק של תושבי העיירה.

הבעל שם טוב עמד על אחד השולחנות ופנה אל המגיד בקול רם:

רבי, במדרש כתוב שהשי"ת כביכול אמר אל משה רבנו שיוכיח אותו. למה הנכם אומרים דברי מוסר לאנשי העיירה על שאינם עובדים את הבורא יחיד ברוך הוא בנאמנות כל כך, הוכיחו את הקב"ה כביכול על שאינו מרחם על בניו ונחלתו ואשר עתה אחרי שבאמת ריחם עליהם ושלח להם גשמי ברכה יעבדוהו בניו בנאמנות!

אמת ! פרצו כל קהל הנוכחים, אמרו מיד קדיש דרבנן אחרי דרשתו של המגגיד והחלו לומר פרקי שיר המעלות בשמחה רבה.