למה "מת" היא מילה גסה ?

המילה "מת" מוזכרת בתורה אפילו לגבי משה, ואפילו בציטוט ישיר מפי הקב"ה. למה היום היא נשמעת צורמת וקצת גסה, ומחפשים תחליפים כמו "נפטר" , "הלך לעולמו", "איננו" וכו' ?

הפסקה הראשונה לעיל, הוא ציטוט מהרב מ"א - שכחתי לציין גרשיים.

כמדומני שמיכי (בעמו' הקודם) השיב את התשובה הנכונה.
ל'מת' יש קונוטציה של סופניות, ולכן יש רתיעה משימוש בה. נפטר פירושו נפרד מאיתנו ומצוי במקום אחר (יעקב אבינו לא מת). המקרא משתמש במילה זו, כנראה בגלל שאז עדיין לא לחמו נגד מטריאליזם, או בעד הישארות הנפש. 

מעניין לציין על רגישות מסויימת לרעיון שיש -לדעתי- בחז"ל.
בברכת תחיית המתים המתים מכונים 'ישני עפר' (מל' 'ורבים מישיני עפר יקיצו וירננו') ובברכת אלוקי נשמה,הל' 'לפגרים מתים'
המתים רק 'ישנים'. והישן 'פגר מת'. הדבר מוכיח את הערנות של חז"ל לרעיון של מיכי. 

במחילה מכבודו, הסוגיה שציינת אינה אומרת אלא שאין לאדם להוציא מפיו דבר מגונה - וזו בדיוק השאלה: מאימתי ומדוע המילה 'מת' היא דבר מגונה?

אקו
מת מדבר על הגוף המונח מת ומסריח ומתרקב, ואילו פטירה מדברת בנשמה שנסתלקה מהגוף.

ובודאי אינך מאנשי עתון הארץ, שדייקו פעמים אין ספור בשבוע שעבר, לכתוב על ערפאט ימ"ש את התואר "הסתלקות". האם כל זאת בכדי להרגיש ולהכאיב?

ובקשר לתואר זי"ע וזצוקללה"ה, שאיננו רגילים לכתוב על אדמו"ר הזקן,
ההפרש הוא פשוט:
כל פעם שמזכירים את שם האדמו"ר, אפילו אם הוא בראשי תיבות, מוסיפים אנו תמיד את התואר זי"ע וזצוקללה"ה, משא"כ כשמזכירים אותו בסתם, אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, או אדמו"ר הצמח צדק, שאז איננו רגילים להוסיף תוארים אלו.
מעולם לא ראיתי במקורות שלנו, שיכתבו: כ"ק אדמו"ר מוהר"ש; אדמו"ר מוהרש"ב; אדמו"ר מוהריי"צ - בלי הוספת נ"ע וכיו"ב.

עדיין אני עומד על דברי מהעמוד הקודם. ולהפירכא, מ"משה עבדי מת", שאני הכא בשעה של חילופי משמרות בהנהגה, שאז אין ברירה - כביכול - אלא לומר "ברחל ביתך הקטנה": משה עבדי - מת, ועכשיו חזק ואמץ וכו' וכו'.

כיוצא בדבר אתה מוצא בדוגמא שהובאה לעיל :עיקם הכתוב שמונה אותיות וכו'. ושואלים על כך (אני ראיתי את השאלה בלקוטי שיחות, אבל איני משוכנע שלא מצויין שם מקור קדום יותר), הלא בפרשת שמיני התורה משתמשת כמה וכמה פעמים באותה מילה ממנה הוא מבקש להשתמט בפרשת נח? והתשובה היא שבמקום "לאפרושי מאיסורא" שאני. שם אין לעקם אותיות אלא לומר בלשון צחה וברורה שאינה משתמעת ליותר מפירוש פשוט אחד.

[צא וראה חסידי חב"ד שקשה עליהם ביותר הזכרת פטירת רבינו, ובכל זאת מציינים בכל הזדמנות את התוארים "זיע"א, זצוקללה"ה" וכיוצא בזה. אף שבהזכרת אדמו"רים קודמים אין מקפידים על זה כל כך, אלא אומרים הרבי הזקן, הרבי הקודם וכו'. וכל כך למה? כדי להוציא מליבם של טועים.]

הלבן,
בחייך, שאלו פה למה, במה ומאימתי הפך המונח "פטירה" לטהור יותר מ"מות" בשעה ששניהם מכוונים ממש לאותו דבר ממש.
העובדה שרבים נמנעים מהשימוש במונח "מוות" (אלא א"כ היא מיוחסת לגוי, רפורמי, שמאלני וכיוצ"ב - כללו של דבר שככל שהנפטר ה"מת" חושב פחות כמוך, כך יקל עליך "להמית" אותו) וענין היפרדות הנפש מהגוף מתואר (ומטוהר) כענין של "פטירה" בלבד, ראוי' אמנם שנתחשב בה ונהי' רגישים לדעת ההמון. השאלה היא למה ומתי נוצרה לה ההבדלה, שיש לה ביטוי תרבותי ופסיכולוגי, בין שני המונחים הללו (שזה טהור וזה איננו טהור). וכשאלת הביצה והתרנגולת: מה קדם למה, ההבדלה לרגישות או הרגישות להבדלה?
עזוב ציטוטים ונפק הסברים.